לימוד שבועי באמונה י' טבת - ט"ז טבת תשע"ז | רבנים שונים | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
לימוד יומי באמונה
מידות

קטגוריה משנית

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

455

23 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק א'
משנה: י' טבת תשע"ז

לומדים יקרים, השבוע התחלנו בלימוד חוברת בשביל הנשמה לנוער 'ביד הלשון'. נטעם מהלימוד בחוברת והשבוע נלמד את השבוע הראשון מתוך החוברת. יש לציין שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל הסביר את כתיבתו של ספר שמירת הלשון של ה'חפץ חיים' כיסוד חשוב בתהליך הגאולה, שבו נדרשת התחזקות בשמירת הדיבור. הוא אף קבע בישיבה סדר לימוד של חצי שעה מדי יום לפני מנחה בספרו של ה'חפץ חיים'.

ביאורים- "לא תלך רכיל בעמך"
הפסוק המרכזי שממנו לומדים חז"ל על איסור לשון הרע הוא: "לא תלך רכיל בעמך", אך המעיין בפסוק רואה שכלל לא מוזכר בו האיסור לומר דברים רעים על האחר (שזוהי הגדרת לשון הרע), או לומר למישהו שמישהו רוצה להרע לו (שזוהי הגדרת רכילות).
מהו רוכל? האם רוכל הוא סוחר העובר בשוק מאדם לאדם, או שהוא עומד בדוכן ומציע את סחורתו לעוברים ושבים?
האם רוכל מוכר דווקא דברים רעים? האם השיחות של הרוכל עם העוברים ושבים הן דווקא דיבורים רעים על האחר או דיבורים שיוצרים סכסוך? ודאי שלא.
אם כן מדוע אמרו חז"ל שהפסוק הזה עוסק באיסורי לשון הרע ורכילות? חוץ מזה, צריך להבין לפי זה מהו האיסור להיות רוכל? למה התורה ניסחה כך את האיסור? ננסה לעמוד על כך מחר.

הלכה- דברי גנאי אמיתיים וכוזבים
אסור לדבר בגנותו של הזולת, בין שהדברים הנאמרים עליו הם נכונים ובין שהם כוזבים. אם הדברים נכונים הם נקראים לשון הרע , ואם הם דברי שקר וכזב הרי המספר אותם נקרא מוציא שם רע וחטאו חמור הרבה יותר.
חשוב במיוחד להדגיש כי דברים בגנות הזולת , על אף היותם נכונים, הם הם הנקראים לשון הרע .
מקובל לחשוב כי לשון הרע מוגדרת כעלילת דברי שקר בגנותו של אדם, ואילו כאשר הדברים אמתיים הרי הם מותרים. התשובה השכיחה ביותר בפי המדבר לשון הרע כאשר גוערים בו היא: "אבל זה אמת!". לאמתו של דבר, זוהי טעות גדולה. דווקא דיבורים אלו, על אף שהם אמת, נקראים בפי חכמינו ז"ל לשון הרע .
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד כט)

דברים שבלב- העיקר סמוי מן העין
"העיקר סמוי מן העין" , כך קבע אכזופרי בספרו היפה והקלאסי 'הנסיך הקטן'. גם אנחנו יודעים שהעין שלנו קולטת מעט מאוד ממה שקורה באמת: אנחנו לא מסוגלים לראות גלי קול וגלי רדיו, אין לנו אפשרות לראות מה מתרחש בגוף שלנו בכל רגע, ויש עוד דוגמאות רבות לעיוורון שלנו בתחומים רבים.
בכל זאת, אם היינו צריכים 'לשים את האצבע' על הדבר העיקרי שאנחנו לא מסוגלים לראות, נראה לי שהיינו מסכימים פה אחד שמדובר ברגשות ובמחשבות של הסובבים אותנו. מה היא חושבת על מה שאמרתי? מה הם אומרים על הבגדים החדשים שלי? היא אוהבת? הוא שמח? לפעמים אנחנו יכולים להעביר ימים שלמים בניסיון להבין מה הכוונה של מעשה כזה או אחר, למה הוא התכוון במה שהוא עשה? למה היא לא חייכה הבוקר? למה הוא לא מתקשר כבר שעתיים? כל הדוגמאות האלה מראות לנו 'על קצה המזלג' עד כמה מה שחשוב לנו באמת מוסתר מעינינו.
למה? למה העולם בנוי בצורה כזאת?
לכולנו, כידוע, יש גוף ונשמה. חיצוניות ופנימיות. החיצוניות פחות או יותר גלויה לכולם, אבל מה שמתרחש אצלנו בפנים – חתום ושמור מעיני כולם. הדרך להביע את עצמנו ולהסביר את המעשים שלנו נמצאת בפה. הסבר אחד יכול לפתור מיליון השערות ומחשבות; משפט אחד יכול להתיר סבך של 'התבחבשויות' לאין סוף.
מאחר שיש לנו נשמה אנחנו צריכים דרך לבטא אותה. לבעלי חיים אין אפשרות להתבטא במילים מפני שאין להן עולם פנימי כמו לבני אדם. לחיות אין עולם רגשי עשיר ורב-גוני כמו שיש לנו, לכן נהימות ותנועות גוף מספיקות להן כדי להסביר את הרצון שלהן.
לאדם יש עולם מלא של רוח, רגשות ומחשבות. על ידי כוח הדיבור יש לנו אפשרות לשתף אחרים, להסביר, לתת לאחרים אחיזה בעולם הפנימי שלנו.
העיקר באמת סמוי מן העין, אבל בעזרת האוזן אנו יכולים להקשיב למה שיש לפה שלנו לומר, וזה – העיקר!
מקורות: מהר"ל, נתיב הלשון פרקים א–ב

סיפור- החזן העיוור (מסיפורי ר' שלמה קרליבך)
לפעמים כועסים על אדם, ואחר כך מתביישים: "איך כעסתי עליו? איזו טעות, איזו טעות, איזו טעות...".
לי הייתה אחת הפעמים בחיים – לצערי יש לי הרבה מה להתבייש – אבל באותו הרגע התביישתי, כמעט לא רציתי לחיות.
באיזה מקום יש בית כנסת, ושם מתפללים ממש עם כל הלב, עם כל הנשמה. במיוחד שיש שם הרבה ילדים קטנים, והם שרים ממש כמו מלאכי השרת.
פעם באתי לשם בשבת בבוקר. לצערי, החזן – מעולם לא שמעתי דבר כזה. אין לו קול, אין לו שום דבר. לא זוכר את המנגינות – טוב, אז אני סולח לו. אבל המילים, הוא אפילו לא אומר את המילים טוב. הוא אומר: "שוכן, מרום, קדוש, לישרים, תהילה, תתהלל, ובמקהלות, משיחך...".
ממש לא רציתי להתפלל אתו.
הייתי בטוח, מסתמא הוא אדם עם הרבה כסף, יש לו יארצייט, או משהו, והוא נותן כמה מאות שקלים לבית הכנסת ומרשים לו להתפלל... איזה גועל נפש.
עמדתי לי בפינה והתפללתי לעצמי. אבל מה אפשר לעשות, כשמוציאים את הספר תורה, מוכרחים, מוכרחים, מי לא רוצה לנשק את הספר תורה?
אז טוב, אני ניגש לארון הקודש לנשק את התורה, וארון הקודש שם יש לו מדרגות עד למעלה, ואני רואה ששני יהודים מחזיקים בחזן. ואני שואל אותם: "הוא לא יכול ללכת?", והם אומרים: "לא, אתה לא מכיר אותו? הוא החזן העיוור...".
הוא היה חזן ראשי בלעמברג, והיה לו קול ממש כמו ללויים בבית המקדש, והיה באושוויץ ארבע שנים, ומרוב מכות אין לו עוד עיניים, אין לו קול, וגם, נעבעך, שכח את המילים של התפילה... והיום ביקשו ממנו שיעבור עוד פעם לפני התיבה.
אתם מבינים? איזה תפילות, איזה תפילות...
אם פעם אחת ביום הכיפורים, או דקה אחת, אזכה להתפלל כמו שהוא התפלל אז בשבת בבוקר... מסתמא הוא זכר את כל התפילות בלעמברג, כשהיה לו קול, איך שהוא ראה את הכול, ועכשיו הוא שבור, לא נשאר רק שברי שברים. אם יש אדם אחד עם לב נשבר, זהו החזן העיוור.
איך זה לא הרגשתי? איך לא הרגשתי את עומק התפילות שלו? ממש לא רציתי לחיות. חשבתי איך אני חיצוני חיצוני, אין לי שום פנימיות. עמדתי ככה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בינתיים החזן התקרב עם שני היהודים ששומרים עליו, וכל אחד מהמתפללים מנשק את התורה. כשהוא עבר על ידי, במקום לנשק את ספר התורה נישקתי את ידיו הקדושות.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ב'
משנה: י"א טבת תשע"ז
ביאורים- "לא תלך רכיל בעמך" – המשך
שאלנו אתמול, איך מהפסוק "לא תלך רכיל בעמך" לומדים חז"ל את איסור לשון הרע, ושאלנו גם מהו האיסור להיות רוכל?
התשובה: האיסור להיות רוכל אכן רחב הרבה יותר מהאיסור לדבר דברים רעים. האיסור הוא להימנע מלעסוק בחייו של האחר. אך כיוון שרוב בני האדם לא יכולים להגיע למדרגה הגבוהה הזו, שבה הם אינם מתעסקים באחר כלל, הגדירו חז"ל שהאיסור הוא רק לדבר דברים רעים על החבר או לסכסך בין אנשים.
אך למה בדיוק התכוונה התורה שאסרה על האדם להיות רוכל?
התורה מחנכת אותנו שהעבודה השלימה העומדת מאחורי איסור לשון הרע היא לא רק לא לומר דברים רעים אלא לעקור מהנפש את תכונת ה'רוכל' , את הרצון להיות תמיד במרכז העניינים, לדעת תמיד מה קורה אצל כולם, ולהעביר שמועות וידיעות אפילו שאינן רעות. התורה רוצה שנתרגל להיות אנשים שאינם עוסקים באחר כלל אלא רק לצורך רווחתו וטובתו. חשוב מאוד להיות מעורה במה שקורה בקרב החברים, אך חלילה אין להפוך זאת להיות "מוקד טלפוני" שכל מי שרוצה יוכל לפנות אליו כדי לקבל מידע על האחר.

הלכה- לשון הרע מתוך אונס
אין כל הבדל בין המספר לשון הרע מרצונו החופשי ובין המספר מתוך הכרח כלשהו. אם יפתה אותך אדם לאכול מאכל לא כשר, האם יהיה מותר לך לאכול ממנו? ודאי שלא! אותו עיקרון חל גם על לשון הרע .
דויד להוט ברוב סקרנותו לגלות את זהותו של מי שעשה איזו שהיא עוולה, והוא מפציר בחברו: "תראה, אתה יכול לספר לי, אנחנו הלא ידידים טובים. אני מבטיח לך שלא אספר לאף אחד. תן לי רק רמז. אם לא תספר לי אתה עוד תצטער על כך. לא אזוז מכאן עד שתספר".
דויד מנסה את כל סוגי השכנוע – מפיתוי ועד איום. למרות עקשנותו, חייב חברו להימנע בכל תוקף מלספר את הידוע לו.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לב)

דברים שבלב- שמים וארץ
כל הזמן הם מתווכחים. הוא רוצה ימינה, היא – שמאלה. הוא למעלה, היא דווקא נשארת למטה. יש מקום שבו הם תמיד נפגשים...
אנחנו אוכלים אוכל, אבל גם אוהבים לשמוע מוזיקה טובה. קשה לנו הרבה פעמים לקום מן המיטה, אבל לקרוא ספר טוב או לעזור למישהו – ממש יכול לעשות לנו את היום.
אז מה אנחנו? שם או כאן?
אז כמו שאומרים: גם וגם. גם שם וגם כאן, גם למעלה וגם למטה. יש בנו, כמו שראינו כבר, נשמה שרוצה למעלה ולא מסתפקת בפחות מזה. יש בנו גם גוף שרוצה ליהנות מאוכל טוב ולהמשיך לישון עוד קצת. יש מקום אחד בגוף שבו יש פגישה בין שני הצדדים האלה; מקום שיש בו גם מהארץ וגם מהשמים.
הפה שלנו הוא נקודת המפגש . מצד אחד הוא איבר פיזי ככל האיברים בגוף שלנו, מצד אחר אנחנו משתמשים בו כדי לבטא את החלק הרוחני שבתוכנו. העבודה הרוחנית שלנו קשורה לנקודת המפגש הזאת: לימוד תורה נעשה בדיבור, התפילה שלנו והעזרה לזולת בעצה ומילה טובה. והנה כמה דוגמאות קטנות נוספות לעצמה של הדיבור שלנו: ברכה של 10 מילים מעניקה ללחם רגיל קדושה, 130 מילים הנאמרות מתחת לחופה יוצרות את הקשר המקודש בין חתן לכלה, 85 מילים הופכות כוס יין לכוס של קידוש. המילים מרוממות את המציאות הרגילה.
הפה הוא המקום שבו נפגשים השמים והארץ . זה מקום עדין, ועם זאת – בעל עצמה אדירה. שימוש זהיר ונכון יכול לחבר בין הפכים ממש, בין הגוף לנשמה, ואילו שימוש שגוי עלול לסכסך, להפריד וליצור מריבה.
הגבול בין חיבור לניתוק הוא דק מאוד.
המשימה שלנו היא לשמור עליו...
מקורות: בראשית ב, ז; תרגום אונקלוס שם; מהר"ל, נתיב הלשון א; חפץ חיים, הלימוד היומי, מבוא, עמ' 29

סיפור- ערב
ערב. שוב חוזרת הביתה. כן, שוב מפגישה. דווקא היה נחמד, אבל לא מעבר. הפלאפון מצלצל. "נעמי מחייג אליך", מספר לי המסך, שגם אחרי שנתיים לא יודע שנעמי היא החברה הכי טובה שלי.
"כן, אני חוזרת מפגישה. לא, לא משהו. אני יודעת? נראה. טוב. נדבר. אני צריכה לרדת, ביי". ירדתי מהאוטובוס. אימא חיכתה לי. "לא יודעת. אם הוא יזרוק אותי לא אצטער...".
יום למחרת, אני שוב פנויה. איזה כיף, הודעה בפלאפון מטלי, שואלת אותי אם אני פנויה...
באותו ערב בהיר ידעתי שהוא יהיה בעלי. קיוויתי שגם הוא ידע את זה. אבל הגברים האלה... תמיד צריכים להישאר קשוחים. כבר שעתיים אנחנו מסתובבים בעיר והוא עדיין אדיש. לפחות הוא חמוד. ליווה אותי עד התחנה וחיכה איתי לאוטובוס. כל הדרך אני מחייכת אל הכוכבים שבחוץ. הדרך רצה לי, ואני פורצת בסערה הביתה.
"מה זה החיוך הזה?" שאלה אימא.
"הוא חמוד", סיכמתי בתמציתיות ועליתי לחדרי.
שלוש פגישות. אני בשמיים והוא בקרקע. מה יהיה?
שוב בדרך הביתה. נעמי בטלפון.
"מה חדש?"
"אההה... שום דבר מיוחד. כן, גם אני שואלת את עצמי מתי הנס הזה יבוא... יהיה טוב נעמי, אל תדאגי...".
הדרך רצה. סערה. חיוך. חמוד.
אני כבר בחדר. שוב הודעה. אני רצה. אולי זה הוא?
"לא ידעתי שיש לי חברה שקרנית. או שהיא לא באמת חברה. חבל".
מה??? חייגתי במהירות לנעמי, אך לא הייתה תגובה. על מה היא מדברת?
שבועות לקח לי להוציא ממנה את הסיפור: "אני צריכה לשמוע מאיזו חברה רחוקה שאת יוצאת רציני עם מישהו? ואת מיתממת – 'מתי יבוא הנס...'".
"נעמי, דיברתי איתך אחרי שלוש פגישות. הבחור אפילו לא ספר אותי. מאיפה היא יודעת שאנחנו יוצאים רציני? למה את מאמינה לה ולא לי? ובכלל – מי זאת?"
נעמי שתקה.
ושותקת.
מאז התארסנו. התחתנו. דברים טובים קרו לי, והחברה הכי טובה שלי לא הייתה לרגע אחד בתמונה.
"מזל טוב" הודיע הפלאפון את הודעתה הלאקונית של נעמי לרגל לידת התאומים.
היום נדמה לי שאף פעם לא הייתה לי חברה ושמה נעמי. דומה שהמרחק גדול כל כך, שכלום לא יגשר. אני עדיין שולחת 'שנה טובה' לפני ראש השנה, אבל זה לא זה.
לפעמים אני רוצה לדעת מי היא אותה חברה. לשאול אותה: "היי, את יודעת מה עשית? אני יודעת שסתם סיפרת סיפור. האם חשבת מה יכולות המילים שלך לעשות?!"
בעצם – לא. אני בכלל לא רוצה לדעת מי זאת.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ג'
משנה: י"ב טבת תשע"ז
ביאורים- המספר בטובתו של חברו
"לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו".
מלמדים אותנו חז"ל שלא רק הסיפור בגנותו של חבר אסור, אלא אפילו לספר בטובתו אסור. מדוע? כיוון שהעיסוק בטובתו של החבר יכול להביא את האדם ששמע את הדברים לעיסוק גם בגנותו. אף על פי שהאדם שמספר לא מתכוון כלל לרעת חברו, האדם ששומע יכול להיות אדם ש'לא לגמרי מחבב' את מי שמדברים עליו, ויכול להגיע לסיפור בגנותו.
חז"ל רוצים ללמד אותנו בדברים אלה שנחשוב היטב לפני שאנו מוציאים דבר כלשהו מהפה. לדיבור שלנו יש השלכות מרחיקות לכת, אפילו אם זה לא נראה בטווח הקצר. גם אם כוונתי טובה לגמרי, יכול להיות שמהדיבור שלי יצא רע, וצריך להיזהר זהירות יתרה שלא להגיע למצב זה.

הלכה- לסרב להורים או למורה
מי שהוריו, רבו או מורו שואלים אותו על מקרה כלשהו והוא יודע שבתשובתו יוכרח לבוא לידי לשון הרע , אסור לו להשיב להם על אף חובתו לכבד אותם. עם זאת, מובן שעליו להיות זהיר בכבודם ולסרב באדיבות, נימוס ודרך ארץ.
לעומת זאת, אם הדברים שהוא נדרש לספר עשויים להביא תועלת ולמנוע נזק או רעה כלשהי, והוא עצמו אינו מסוגל לנזוף בעושה הרעה או למנוע את הנזק – מותר לו לספר את הידוע לו.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לב)

דברים שבלב- דיבור יוצר
"עליה לא הייתי מאמינה";
"שמעת? מה שמספרים עליו זה נכון...";
"הוא סתם שקרן";
"היא משעממת לאללה, את ישנה אצלה חופשי...";
"ראית מה היא לבשה?";
"ראית איזה מכנסים הוא מצא? מסבא שלו הוא לקח אותם".
מזכיר משהו? מעלה חיוך? קל מאוד להיות בצד המחייך, פחות נחמד להיות בצד השני. מספיקה מילה אחת כדי לחרוץ את גורלו של מישהו או מישהי. משפט שקובע מה האופי יכול ללוות הרבה זמן. לעומת זאת, מילה טובה יכולה באמת להפוך למישהו את היום. מחמאה שבאה במקום יכולה להרים למישהו את מצב הרוח ולהזרים לו חיים ממש.
לפעמים עולה מחשבה: "כולה מה אמרתי?". מילה יכולה להגדיר מחדש התייחסות למצב, לאדם ובעצם לכל דבר. אפשר לחשוב בלב הרבה מחשבות, בסופו של דבר הדיבור הוא מה שיקבע את ההתייחסות שלנו, את זווית המבט. מה שאנחנו אומרים יכול להפוך יום בינוני ליום מוצלח, השאלה היא איך מגדירים מה שקורה.
הכלי הזה שיש לנו הוא מתנה נפלאה, אבל חשוב להשתמש בו בזהירות. להיזהר מלומר מילים פוגעות שעלולות לגרום לרצח אופי, ולהפך – לראות איך אפשר להשתמש במילים כדי לשמח אנשים. להחיות אותם.
אפשר להרים את הארץ לשמים ואפשר גם להוריד את השמים מתחת לארץ. הכול תלוי בגישה.
מקורות: חפץ חיים, הלימוד היומי, מבוא, עמ' 30–32

סיפור- עוד התחלה
נכנסתי בשער ופסעתי לאט לתוך הרחבה. כרי דשא מוריקים וגינות מטופחות נגלו לנגד עיני. יפה כל כך וקר כל כך. אני כבר מכיר את היופי המנוכר הזה שנשאר יפה עד כאב גם כשקשה כל כך. לפעמים לאט לאט אני מוצא את המקום שלי. את הנחת, את השלווה. לא 'כוכב הערב' אך גם לא 'שקיעה נוגה'. חבר או שניים. מקום טוב באמצע. אבל ההתחלה... אותה תחושה מוכרת של חוסר וודאות, חוסר יציבות, ספקות...
המשכתי ללכת עד שהגעתי ללוח מודעות. "ברוכים הבאים לישיבה!" הכריז הלוח.
"ברוכים הנמצאים", עניתי בשקט וחיפשתי את שמי ברשימת השמות. "דוד בן שלום – חדר 35". טוב, לפחות יש לי שם ומקום.
שבוע חלף. התמונה מתחילה להצטייר. החדר מזכיר חדר רפאים. יש בו כמה שותפים שיד גורל אכזרית החליטה שהם כמעט לעולם לא ייפגשו. בין 3 ל–5 בבוקר כל שוכני החדר נמצאים בו, במצב מאוזן, בין ה'דייט' שהסתיים ובין תפילת ותיקין שממשמשת ובאה. אני הולך לישון לבד, וכך גם קם.
יש לי חברותא בוגרת שסידרו לי, אך מעבר לרש"י ותוספות הדיבור ענייני מכדי לעבור את ה'בוקר טוב'. חוץ מזה לא מצאתי עם מי ללמוד. השיעורים נחמדים, אך הם לא כל היום. ויש גם ארוחות... לועס בדממה את האוכל כשמדי פעם מוחלפים משפטים סתמיים עם השותפים לשולחן.
נאמר זאת בעדינות: הישיבה לא יצאה מגדרה כדי להכניס אותי לחברה.
חודש חלף, ועוד אחד. אני עומד עם תיק גדול על הגב ליד משרדי הישיבה. תחושה של כאב והחמצה. ויותר מזאת – ניכור. אני דופק בעדינות ונכנס. להפתעתי אני רואה את הרב ליד השולחן, לומד. הוא הרים לרגע את עיניו ואמר: "שלום".
"שלום, אה... באתי להגיד שאני עוזב, אההה...".
"למה?"
רגע של שתיקה ודמעות שחונקות את הגרון ומאיימות להתפרץ... "אההה... אין לי חברים".
רגע קצר יותר של שתיקה.
הרב הרים שוב את עיניו ואמר "רוצה להיות חבר שלי? זה החדר שלי, בכל פעם שאתה צריך חבר, אני נמצא כאן. אני רוצה לשמוע אותך, להכיר אותך. מעכשיו אין 'הרב'...".
נבוכותי. לא ידעתי מה לומר.
מאז עברו כמה שנים, אך נדמה שזה היה רק עכשיו. באמת כל פעם שהייתי צריך הייתי קופץ אל הרב ומדבר איתו כשווה אל שווה. לפעמים גם הוא היה מספר על עצמו, והרגשי באמת שווה. כך גם למדתי היטב והייתי מאושר. רכשתי עוד חברים והביקורים אצל הרב הלכו והתמעטו.
הייתי הולך לשיעורים שלו כדי לשמוע אותו. הרבה דברים שמעתי ולמדתי מהרב, אך את המשפט הזה, הקטן, שהציל אותי, לא אשכח לעולם.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ד'
משנה: י"ג טבת תשע"ז

ביאורים- "לא תשא שמע שוא"
גם מהפסוק "לא תשא שמע שוא" למדו חז"ל איסור לשון הרע. כך הם הסבירו את הפסוק: אל תקבל לשון הרע, ואל תאמין לשמועות שקריות.
לפי ההסבר הזה, האיסור לשמוע דברים רעים שאינם נכונים הוא איסור הוצאת שם רע, שזהו שקר ממש. אך איך למדו מכאן שאסור לשמוע דברים רעים שהם נכונים, כלומר לשון הרע?
ישנו פסוק אחר: "לא תשא את שם ד' אלוקיך לשוא כי לא ינקה ד' את אשר ישא את שמו לשוא ".
חז"ל שאלו למה כתוב פעמיים 'לשוא', ולמדו ששני פירושים למילה 'שוא': א) לשֶקֶר ב) לחינם. מי שמצביע על עץ ונשבע בשם ד' שזה עץ – אינו משקר, אך זה לחינם, וגם זה נקרא לשוא.
יוצא שגם לפסוק שלנו כוונה כפולה; אל תשא [תקבל] על עצמך: א) שמועות שאינן נכונות (הוצאת שם רע). ב) שמועות רעות שהן מיותרות ואין בהן עניין (אפילו שהן נכונות), שיכולות בסופו של דבר להזיק (לשון הרע).

הלכה- הפסד כספי בעקבות הימנעות מלשון הרע
אין כל הצדקה והיתר לדבר לשון הרע, גם כאשר ההימנעות מכך עשויה לגרום הפסד כספי גדול. אדם מחויב לוותר אף על כל רכושו ולא לעבור אפילו על איסור תורה אחד!
מעבידו של מר גולדברג דרש מהעובדים בבית מסחרו ללעוג על מתחרהו, בעל בית מסחר סמוך, ולהעיר הערות בגנותו בפני הקונים. ככל שהפגיעה הייתה חריפה ועוקצנית יותר – כן גדל כבודו של אותו עובד בעיני המנהל. מר גולדברג פוטר מעבודתו משום שסירב לדבר לשון הרע. אבדן הכנסתו של מר גולדברג עקב פיטוריו גרם לו ולמשפחתו קשיי פרנסה וסבל רב. אף על פי כן, אסור היה לו, אפילו בנסיבות אלו, לנהוג אחרת מכפי שנהג.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לב)

דברים שבלב- אלימות ואילמות
"מדי פעם הוא היה מתפרץ; צועק, מנופף בידיים, מאיים. פחדתי נורא מהרגעים האלה. אחר כך הוא היה נרגע. תמיד כשהוא היה מתחיל הייתי רצה מהר לחדר, מחביאה את הראש מתחת לכרית, ומתפללת לה': רק שהוא לא ירביץ לי שוב...".
היום, עשרים שנה אחרי, עוד מציפות דמעות את עיניה כשהיא מספרת על הפחדים ועל האווירה המתוחה שיצר בבית אחיה הגדול. "הוא בעצם לא ממש ידע לדבר", היא אומרת. "תמיד צעק כשהוא רצה משהו, כשהוא לא קיבל הוא צעק חזק יותר ואחר כך נתן מכות. צריך ללמד כבר מגיל צעיר שחייבים לדעת לדבר. אלימות ואילמות הולכות ביחד ; מי שלא מסוגל להסביר את עצמו, מהר מאוד יגיע למכות. כשאני אומרת 'לדבר' אני מתכוונת ליכולת פשוטה להסביר מה רוצים בשקט ובסבלנות".
אם שמעתם על מקרה של אלימות – דעו שהייתה חסרה שם יכולת דיבור. זאת מיומנות שכדאי לרכוש מגיל צעיר מאוד. לא לצעוק ולא להפעיל כוח. להסביר ולדבר. האדם הופך להיות נעים יותר לסביבה, עדין ומתחשב.
המקרה הזה אולי נשמע רחוק מאתנו, אבל ההתמודדות הזאת מתבטאת ביום יום בהמון מצבים; ויכוח במשחק כדורסל או כדורגל עלול לגלוש לצעקות או אפילו למכות, הכול נובע מחוסר יכולת לתקשר בצורה נורמאלית. כדי לדבר צריך להתחשב בשומע, צריך להסביר בהיגיון.
בצעקות מנסים להטיל פחד, וכך–להטיל מרות. גם אלימות מילולית היא אלימות– שימוש בכוח כדי שיתקבלו דבריי . "דברי חכמים בנחת נשמעים", הכוונה היא שאפשר לשמוע באמת רק דברים שנאמרים בנחת.
דיבור עדין פועל פעולה אמתית מכיוון שהוא נוגע בלב ובשכל של האדם. דיבור אלים ואלימות של ממש נובעים מקוצר רוח ומחוסר סבלנות, מניסיון לקבל תוצאות מיד.
אפשר לדבר על זה, רק צריך סבלנות.
מקורות: מגד ירחים לרב קוק זצ"ל חודש תמוז; באר מגד ירחים לרב עוזי קלכהיים זצ"ל שם; קבצים מכתבי יד קדשו עמוד נב פסקה 6

סיפור-
"להתראות... נתראה בפעם הבאה..." האוטובוס התחיל לנסוע והתרחק עד שנעלם מהאופק. הרמתי את התיק ופסעתי הביתה. הייתי מותש. שבוע שלם עם הילדים האלה... חתיכת בלגן. הלכתי בעייפות, התיק הכביד על הכתף, אך תחושת סיפוק מילאה אותי. קייטנה לילדים ממשפחות מצוקה. כסף לא יצא לי מזה, אך תחושה שעשיתי משהו חשוב בחופש הזה הייתה חשובה לי לא פחות.
***
הפרוספקט היה די משכנע: "ארבעה ימים באילת בחנוכה. גם ליהנות וגם לצאת עם שני כוכבי צלילה. כל זאת ועוד בקורס נפרד באווירה דתית".
"וואלה, נשמע מגניב!" לרגע נדמה היה לי שאני חושב בקול, עד שקלטתי את דורון לידי.
"מה דעתך?" הוא שאל.
– "נשמע לא רע בכלל".
– "גם חיים מתלהב", אמר דורון. "ניסע שלושתנו, יהיה כיף. סגרנו?".
דורון לא היה צריך להשקיע הרבה מאמץ כדי לשכנע אותי. הקורס הזה היה כמעט כמו אוויר לנשימה. בינות ללימודים, המטלות וההתנדבויות השונות נשאר לי גם זמן לאכול ולישון, אך לא הרבה מעבר לכך. הנופש הזה באילת יכול לעשות לי רק טוב. יש לי גם מספיק כסף שחסכתי, אז בכלל אחלה.
חלפו עוד כמה ימים ושלושתנו נרשמנו וחיכינו לחנוכה שיבוא.
***
"שיחה שלא נענתה". לחצתי על הפלאפון, יודע כבר מה יהיה כתוב. "יונתן". לא נעים, כבר שבוע אני 'מסנן' את הרכז של הקייטנה, כאילו בטעות. אני לא יכול להמשיך. אבל אני יודע מה הוא יגיד. יש קייטנה בחנוכה. אתה חייב לבוא. הילדים מחכים (רק) לך... אני גם יודע שזה חשוב והוא צודק. אין ספק. אבל הקורס... אילת... חופש... תחושות שונות מצאו את מקומן בלבי.
"בוא'נה, יא נהנתן שכמוך, אתה לא יכול לתת קצת מעצמך?"
– "אני נהנתן?! מה עם החופש שהיה, ההתנדבויות?"
– "אם אתה כזה צדיק, למה לא תלך עכשיו?"
– "אני חייב קצת חופש!"
– "אני מתחיל לרחם עליך..."
קטעתי את מחשבותיי והגעתי למסקנה נחרצת: אני חייב למצוא תירוץ טוב! בנוגע למצפון, נסתדר אחר כך...
"מני, יש לך טלפון. זה יונתן מהקייטנה!" אימא הגישה לי את השפופרת, ובכך סילקה כל מחשבה על בריחה לאיים רחוקים. כן. זה חשוב. בטח שאשמח לבא. אני רק צריך לראות אם זה מסתדר. עוד כמה ימים אחזיר תשובה.
החזרתי את השפופרת בכבדות. אימא, בעיניה הטובות, לא פספסה את זה.
"מה קרה?"
הסברתי לה במה מדובר. "אולי אומר לו שהמשפחה נוסעת לאירוע? שיש אזכרה לסבתא? בחנוכה? לא, זה לא טוב. אימא, תעזרי לי למצוא תירוץ טוב!"
אימא שתקה. הרגשתי רע. "מני, תגיד את האמת. אתה תראה שהוא יקבל אותה. אם אתה חושב שמגיע לך חופש, זה כנראה נכון. תאמר לו. הוא בטח יבין. שום דבר לא יצא מסיפורי סבתא וניסיונות לתפור אליבי. כל הזמן תסתובב סביב הצל של עצמך בניסיון להסתיר את האמת...".
ידעתי שהיא צודקת. הרמתי את הטלפון וחייגתי ליונתן.
"יונתן, זה מני. תשמע, זה לא מסתדר לי. אני חייב את החופש הזה לעצמי. אני חייב קצת מנוחה".
שתיקה קצרה ויונתן ענה: "מני, אני מבין אותך. זה מגיע לך. זה בסדר. אני לא כועס. תבלה, תנפוש ו... אל תשכח אותנו בפסח!".
חייכתי.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ה'
משנה: י"ד טבת תשע"ז

ביאורים- המלבין פני חברו כאילו שופך דמים
לכל אדם יש שני גורמים המרכיבים אותו: גוף ונפש. אדם חולה שגופו נפגע או נחלש מאוד, ייראה כפוף ומסכן כי גופו פגוע. בנוסף לכך, גם אם אדם בריא לחלוטין בגופו, אם הוא יאבד את המוטיבציה לחיות, או את האמון בחייו וכוחותיו, גם הוא יראה כפוף, שבור ומסכן.
שתי דרכים יש 'למחוק' אדם מעל פני האדמה. דרך אחת היא לפגוע בגופו, בחץ או במכה – ואז הוא ימות. אך יש דרך נוספת, והיא אולי קטלנית הרבה יותר: לפגוע בנפשו, בזקיפות הקומה שלו, בערכו, ולהפוך אותו לשבר כלי. הוא ימשיך לחיות, אבל ניטלה ממנו החיות. גופו ימשיך לנוע, אך הוא יהיה כמו שקית ריקה שאיבדה את כל ערכה.
המלבין פני חברו ברבים הוא אחיו התאום של שופך הדמים , שניהם עושים את אותה פעולה. שניהם נוטלים את החיים מקורבנם.

הלכה- לשון הרע בכתב
על חטא לשון הרע אפשר לעבור הן בדיבור והן בכתיבה. מידע מבזה ודברי גנאי במכתבים אישיים, SMS, אי-מייל, ספרים, עיתונים, כרוזים ומודעות קיר – גם הם לשון הרע.
שרה יקרה,
... מאז שנסעת מתנהגת לאה חברתנו גרוע יותר מאשר בעבר. חנה ורחל נכשלו במבחנים רבים. קשה להאשים אותן מכיוון שהמורים לא הכינו את הכיתה כראוי... אל תשכחי לכתוב את המתחדש אצלכם – בעברו השני של האוקיינוס.
שלך בנאמנות,
רבקה
לפני שליחת מכתב או דואר אלקטרוני – בדוק אותו מלשון הרע !
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לג)

דברים שבלב- זאב!!! זאב!!!
"זאב!!! זאב!!!" צעקה נוראית הפרה לפתע את השלווה. שלושה גברים חסונים יצאו לדרך ודרכו את נשקם. בהגיעם אל המקום שממנו בקעה הצעקה, ראו את יוסי הרועה יושב לו ליד הכבשים ומתגלגל מצחוק... מיד הבינו שנפלו קורבן לעוד אחת מהבדיחות הלא מוצלחות שלו. הם חזרו כלעומת שבאו, אך לא לפני שהעמידו את יוסי במקומו בצעקות ובתוכחות, והלה כבש פניו בקרקע בבושה.
לאחר שעתיים נשמעו שוב צעקות איומות: "זאבים!!! הצילו!!!". לאחר שהחליפו מבטים זה בזה דרכו את הנשק והחלו לרוץ, משוכנעים שהפעם זה אמתי. כשהגיעו לא האמינו למראה עיניהם: יוסי שוכב על הדשא, מנסה לבלום את פרצי הצחוק בחוסר הצלחה, הכבשים רועות להן בנחת, ומסביב שלווה...
בפעם השלישית, כשצעק יוסי בקולי קולות לאחר שזאב הסתער על העדר, אף אחד כבר לא הקשיב. המילים שלו נשארו תלויות באוויר...
מילים. כל כך הרבה כוח יש בהן – לטוב ולרע. הכול תלוי בגורם חשוב אחד: האם שומרים עליהן או לא. מי שזורק את המילים שלו סתם כך, מספר סיפורים מנופחים בלי כיסוי, מבטיח הבטחות ולא עומד בהן – הופך את הדיבור שלו לזול. אף אחד כבר לא מתייחס אליו ברצינות. רק מי ששומר על כל מילה שלו, מי שיודעים שכשהוא מדבר זה רציני, רק אצלו הדיבור יוכל להיות משמעותי ומלא כוח. ממש כמו סכין חדה מאוד; אם שומרים אותה היטב – היא חותכת מצוין, אך אם מבזבזים אותה על דברים פשוטים היא מתקהה ונהרסת.
חז"ל אומרים שהשתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים; אז אם אין מה לומר – באמת חבל לקשקש, זה פוגע במילים שאנחנו רוצים לומר באמת.
מקורות: שמירת הלשון, שער הזכירה פרק י, עמ' לח–לט

סיפור-
מיכל וגלי. מי לא הכיר אותן. צמד חמד. לכל מקום הלכו יחד. אם ראית את הראש הג'ינג'י של מיכל – כנראה גם גלי פה. גם בכיתה. תמיד ביחד. ניסיונותינו, המורות, להפריד ביניהן – עלו בתוהו. מיד הן באות בתחנונים ובתירוצים של עורך דין מפולפל כדי לבטל את רוע הגזירה. דומה שאין צורך להסביר מה עמד מאחורי הרצון להפריד ביניהן בכיתה. הדיבורים מכיוון השולחן שלהן לא פסקו אף פעם. דבר לא עזר. והכי גרוע – היה קשה לעמוד בפני החיוך שלהן...
"גלי, זו כבר הפעם השלישית, צאי מן הכיתה!"
"אבל המורה, למה תמיד אני? למה את תמיד כועסת עליי?"
שתקתי. לא רציתי להסביר מדוע. מה אומר לה? שמיכל יתומה מאמה, ואביה מגדל אותה? לא ידעתי אם זו סיבה טובה, ודאי שגלי לא תקבל אותה, ועוד יותר מיכל, אך לבי לא נתן לי לצעוק על יתומה. אחת כזו ודאי רגישה יותר, ודאי קשה לה יותר, לא רציתי לפגוע בה.
20 שנה חלפו. מי יודע כמה תלמידות עברו תחת ידיי. כל אחת והסיפור שלה, כל אחת ועולמה שלה, עולם ומלואו. כמה תלמידות הוצאתי מן הכיתה? קשה לספור...
זה היה אחרי השבעה על אבא. חיפשתי בזיכרונות הישנים משהו מאבא. לפתע נחו עיניי על מכתב בכתב יד נשי:
"למורה שלום!
חמש שנים חלפו מאז סיימנו את הלימודים. חמש שנים הן זמן ארוך, ובכל זאת אני רוצה לשתף אותך בתחושותיי.
אני לא יודעת אם את זוכרת, אך היינו חברות – מיכל וגלי, גלי ומיכל. גם בשיעורים היינו ביחד. לא אכחש, לא תמיד התנהגנו בסדר. לפעמים דיברנו. אך מדוע תמיד גערת רק בי? תמיד אני הייתי האשמה, הפטפטנית, המפריעה, ה'לא בסדר'. משיעור לשיעור התחושה הזו מילאה אותי וגרמה לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. לא ידעתי מדוע רק בי את גוערת, הלא גם מיכל לא הייתה שקטה, ובכל זאת, רק אני קיבלתי את הצעקות. זה כל כך לא נעים, הרגשה שכזו...
אודה לך אם תגיבי, תסבירי...
גלי".
נדהמתי. מתי היא שלחה את המכתב? איך זה שאני לא זוכרת אותו? חמש שנים... חמש שנים... וזה עדיין הטריד אותה...
התקשרתי אליה.
"שלום, אפשר לדבר עם אימא?... שלום, גלי. מדברת המורה רונית. שלום. חיפשתי עכשיו קצת זיכרונות ונתקלתי במכתב שלך. את זוכרת אותו? כן? אני חייבת לך התנצלות והסבר... את באמת צודקת, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך. אבל לא יכולתי לצעוק על מיכל, כל הזמן חשבתי על אימא שלה... אני ממש מתנצלת, לא חשבתי גם עלייך, שגם את עלולה להיפגע"...
לא דיברנו הרבה. היא הייתה כבר אימא עסוקה. אבל היא הבינה אותי, ואני חושבת שהיא סלחה. הורדתי את השפופרת, מהורהרת. יש דברים שגם 20 שנה לא ישכיחו....

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ו'
משנה: ט"ו טבת תשע"ז

ביאורים- לשון הרע שקולה כנגד ג' העבירות החמורות
חז"ל אומרים שלשון הרע שקולה כנגד גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ה'חפץ חיים' מסביר שזה נכון רק ב'בעל לשון הרע', דהיינו מי שמדבר לשון הרע בקביעות, שאצלו הקלקול גדול מאוד. אדם כזה, שבעצם כל חייו הם עיסוק בלשון הרע, אינו גרוע מאדם שעובר על עבירות חמורות אלו.
בנוסף לכך אפשר להסביר שדברים אלו נאמרו על האומה כולה. חז"ל משווים את בית המקדש הראשון, שנחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לבית המקדש השני שנחרב בגלל... לשון הרע ושנאת חינם! כשם שעבירות חמורות אלו גרמו לגלותו של עם ישראל, גם לשון הרע ורכילות גרמו לחורבן הבית ולגלות.
ה' ברא את עם ישראל בגלל התפקיד המיוחד שנקבע לו, לקדש את העולם. אם האומה מתנתקת מתפקידה ועוברת על ג' העבירות האלה היא מתמלאת טומאה, וממילא ראויה לרדת לגלות כי היא מועלת בתפקידה.
אבל יש גורם נוסף לירידה לגלות. חברה שמלאה בשנאת חינם ולשון הרע פשוט מתפוררת, כך שבפועל היא לא יכולה לעשות את תפקידה, ואז ה' עוזב אותה, והיא יוצאת לגלות. אי אפשר לחיות כאומה כשיש לשון הרע, רכילות ומלשינות.

הלכה- פרסום מכתב לשם השפלת כותבו
המקבל מכתב מחברו, אסור לו להראותו לאחרים, אם כוונתו בכך ללעוג לכותבו. גם אם אינו אומר אף מילה רעה על אודות הכותב, אך הקורא יכול בעצמו לקבל את הרושם כי הכותב אינו נבון או לוקה בבעיה אחרת, הרי שזה לשון הרע ברמז ואינו שונה מכל לשון הרע .
מרדכי קבל מחיים מכתב שהיו בו ציטוטים לא נכונים מהתורה, רעיונות לא הגיוניים ושפע של שגיאות כתיב. אסור לו להראות את מכתבו של חיים למישהו אחר ולגרום לו בכך לעג וביזיון.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לד)

דברים שבלב- תרופה חזקה
באחד ממסעותיו נסע ה'חפץ חיים' בעגלה עם עגלון. משך כל זמן הנסיעה לא הוציא העגלון מילה מפיו. ה'חפץ חיים' שאל את העגלון לפשר התנהגותו. הלה, שלא ידע שהנוסע השואל הוא לא אחר מאשר ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים בכבודו ובעצמו, ענה: "לאחרונה יצא ספר בשם 'חפץ חיים' העוסק בהלכות שמירת הלשון. מאז שקראתי את הספר אני שותק". אמר לו ה'חפץ חיים': "אם כך – לא הבנת את מטרת הספר. לפני שלומדים באמת עדיף לשתוק כדי לא להיכשל. אחרי שלומדים אפשר לדבר בחופשיות, כי יודעים מה אפשר לדבר".
באמת הדיבור הוא כוח שקשה לעצור אותו. הוא מתפרץ בלי ששמים לב. לא צריך להפעיל מאמץ מיוחד, המילים פשוט זורמות. הן גם פועלות במהירות רבה וגם מגיעות למרחקים. פעולה של יד מוגבלת במקום; המילים, לעומת זאת, עפות להן למרחקים ברגע.
כשחושבים על כל זה בא לשתוק. לא להסתבך, לא להיכשל. אבל זאת טעות. דווקא מפני שהמילים הן כל כך משמעותיות ומשפיעות צריך להשתמש בהן, להשתמש בהן בצורה נכונה. מילים הן ממש כמו תרופות – שימוש במקום הנכון ובזמן הנכון יכול להציל חיים, שימוש בצורה שגויה עלול להרוס חיים. כדי להשתמש בתרופות חייבים ללמוד. ללמוד מה מתאים, מה מסוכן, מה מתאים לזמן ולמקום.
יש לזה ביטוי עממי ונחמד: מז"ל – מקום, זמן, לשון . אדם בר מזל הוא כזה שיודע לומר את המילה הנכונה במקום ובזמן הנכון. ה' נתן לנו את כוח הדיבור אבל גם נתן לנו הדרכה איך בדיוק להשתמש בו בצורה נכונה.
אז כדאי ללמוד טוב ובאופן קבוע את הלכות שמירת הלשון של ה'חפץ חיים', כי גם בשביל מזל צריך שכל...
מקורות: חובות הלבבות, שער הפרישות פרק ה (מהד' הרב קאפח עמ' רפח); חובת השמירה ל'חפץ חיים', הקדמה, עמ' א–ב (מופיע בספר 'אהבת חסד'); חפץ חיים, הקדמה, עמ' ה-ו

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- ביד הלשון
כותרת: שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - סיכום
משנה: ט"ז טבת תשע"ז

ביאורים - דורו של אחאב
אמרו חז"ל: "דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע"י שהיו להם דילטורין (מלשינים) היו יוצאים למלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו וע"י שלא היה להם דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין".
אחאב היה מלך רשע. הנביא אומר עליו שהכעיס את ה' יותר מכל מלכי ישראל שהיו לפניו. הוא ואשתו איזבל רדפו הרבה שנים אחרי נביאי האמת ולומדי התורה ובתקופת מלכותם עם ישראל היה במצב רוחני איום ונורא, שכן המלך והמלכה עודדו לעבוד עבודה זרה ולחטוא. מנין, אם כן, נובעת זכותם לנצח במלחמות??
לנצח במלחמה אפשר רק כאשר האומה באמת מאוחדת. חטאים ועוונות הם דברים נוראיים שצריך לשוב עליהם בתשובה, אך לשון הרע פירושו חורבן האומה! כאשר אין שלום בין איש לרעהו, אין משהו שמאחד ומחבר בין כולם, וממילא אי אפשר לנצח במלחמה. נמשיך גם מחר להרחיב בעניין זה.

הלכה- פרסום מכתב לשם השפלת כותבו
המקבל מכתב מחברו, אסור לו להראותו לאחרים, אם כוונתו בכך ללעוג לכותבו. גם אם אינו אומר אף מילה רעה על אודות הכותב, אך הקורא יכול בעצמו לקבל את הרושם כי הכותב אינו נבון או לוקה בבעיה אחרת, הרי שזה לשון הרע ברמז ואינו שונה מכל לשון הרע .
מרדכי קבל מחיים מכתב שהיו בו ציטוטים לא נכונים מהתורה, רעיונות לא הגיוניים ושפע של שגיאות כתיב. אסור לו להראות את מכתבו של חיים למישהו אחר ולגרום לו בכך לעג וביזיון.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לד)

הלכה - שפת רמזים
כשם שאין לספר לשון הרע במפורש, כן אין להביע אותה בכל צורה של רמז; דרך סימנים, תנועות יד או רגל והעוויות פנים.

"מר וייס נאמן תמיד לחבריו" (בנעימת לעג).
"דני הוא בחור ישר מאוד" (שיעול).
"שרה היא פקחית יוצאת מהכלל" (קריצת עין).
"כעת איני אומר דבר על אודותיו" – אין זה משנה את העובדה שבכל זאת הבעת בדרך כלשהי ידיעה מבזה ופוגעת.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לד)

לב הדברים
• הדיבור הוא כוח מיוחד שנתן לנו ה'; הוא חושף את הצד הפנימי והנסתר שקיים בתוכנו. זהו גם הכוח המבדיל בינינו לבין בעלי החיים, החסרים את העולם הפנימי הנסתר.
• כוח הדיבור מאפשר לנו להפוך מציאות חולין לקודש. על-ידי הדיבור אנו הופכים מעשי חול למעשים בעלי ערך רוחני מקודש.
• מילים מגדירות את היחס לסיטואציות שאנו חווים, לבני אדם ובעצם לכל דבר. הדיבור הוא מה שיקבע את ההתייחסות שלנו, את זווית המבט. מה שאנחנו אומרים יכול לקבוע את היחס למציאות שסביבנו.
• כדי שכוח הדיבור לא ייפגע חשוב ללמוד איך להשתמש בו בצורה נכונה; צריך לדבר בעדינות ובסבלנות. אלימות – פיזית ומילולית – היא ביטוי לחוסר יכולת להסביר את עצמנו בצורה בוגרת וסבלנית.
• כדי לא לשחוק ולהוזיל את כוח הדיבור יש להישמר מדיבורים חלולים וריקים, ללא משמעות וללא מחשבה.
• מפני שהמילים הן כל כך משמעותיות ומשפיעות צריך להשתמש בהן, להשתמש בהן בצורה נכונה ומחושבת.

סיפור-
תמיד הוא היה חייל בעייתי. חמוד, מצחיק, אבל בעייתי. אחד כזה שהגיע בטעות לצה"ל, ועוד לא סיפרו לו על הטעות. המפקדים האחרים אמרו לי שהוא סתם זרקן. "הוא סמרטוט, מה אתה מאמין לו?" אמר אוהד. אבל אני האמנתי. ניסינו לבנות משהו ביחד, להאמין שהוא יצליח. לזמן מה היה נראה שזה אפילו מצליח. אך לאט לאט זה דעך, התקריות החלו חוזרות ונשנות. אני טייחתי הכול. רציתי שיצליח. שנצליח. אוהד צחק עלי ואמר שאני תמים והגיע הזמן שאפתח את העיניים. "אתה תמיד חושב בראש של חוקר משטרה. אתה לא רואה שהוא מתאמץ, מנסה? אתה תראה, הוא עוד יסיים מסלול". אוהד צחק. חשבתי שאני צודק...
עד לאותו פיצוץ בשטח, ההשתוללות אשר סופה בפגישה עם הקב"ן. הפרופיל שלו ירד והוא עבר למפקדה. החיים חזרו למסלולם, ולי, כמפקד הם היו אפילו פשוטים יותר. בלי מתחים מיותרים ומריבות מטופשות. "אולי באמת הוא לא היה צריך להיות כאן. סתם התעקשתי...".
החורף עבר והגיע הקיץ. במדבר הזה כנראה לא שמעו על תקופה ושמה אביב. יושבים בשטח, מחפשים פינה של צל להיזרק בה.
זו הייתה כנראה שעת צהריים. 'ביקור נימוסין' של זבוב מקומי התארך מעבר למתוכנן, ואני מתחיל להבין שבהפסקה הזו כבר לא אנוח.
הפלאפון מצלצל. "זה תומר. מה הוא רוצה?" אוהד פתח חצי עין, הרים גבה וחזר לישון. קמתי והלכתי הצִדה.
"מה שלומך, תומר?"
"ככה. תגיד, אתה פעם דיברת עם המפקדים שלי פה במפקדה?"
ניסיתי להיזכר. "לא זכור לי", אמרתי, וניסיתי להבין מה העניין. "מה קרה?"
"פשוט הם טוענים שהיית פה פעם, וסיפרת שאני סמרטוט וזרקן. הם מאוד עצבניים עלי עכשיו. ניסיתי להסביר להם שאני מאוד לחוץ לאחרונה, אבל הם טוענים שאני שוב סתם מתרץ, ואפילו המפקד הקודם שלי טוען שאני תמיד מתבכיין ומתחמק מעבודות".
שתקתי. לפתע נזכרתי.
יום אחד, אני אפילו לא זוכר למה, הגעתי למפקדה. קצת דיבורים עם המִפקדונרים והגענו אליו. "אתה היית מפקד של תומר? איזה סמרטוט, אה? כל הזמן מתבכיין". "לגמרי", אני עניתי. החבר'ה צחקו והחליפו עוד כמה בדיחות. מסתבר שגם אני. אחר כך הלכתי, כנראה. אני אפילו לא זוכר מתי זה היה.
לא ידעתי מה לומר. "כן, הייתי שם, אבל רק אמרתי להם שהייתי פעם המפקד שלך. לא זכור לי מעבר לכך".
"אתה בטוח?"
"אני די משוכנע. אתה צריך אולי עזרה, שאני אדבר אִתם?"
"לא, זה בסדר, תודה. להתראות"
"להתראות..." פסעתי בכבדות בחזרה אל הפינה. אוהד כבר היה ישוב.
"מה הוא רוצה ממך?"
"לא יודע, כנראה התקשר בטעות..."

מידות

רבנים שונים

לימוד יומי במשנה
מסכת פיאה פרק ו משנה ה-ו
יג אדר א תשפ"ב
חודשי השנה
לוח דינים ומנהגים לחודש אב תשפ"ג
אב תשפ"ג
לימוד יומי במשנה
מסכת ביצה פרק א משנה ח,ט
ו אב תשפ"ג
שו"ת "במראה הבזק"
העברת מת לקבר הסמוך לבן זוגו
שבט תשפ"ב

מידות

מידות
לימוד שבועי באמונה י"ב - י"ח חשוון תשע"ז
י"ב - י"ח חשוון תשע"ז
רבנים שונים | י"ב - י"ח חשוון תשע"ז
מידות
אהבת ישראל- שפת אמת חלק א'
י"א כסלו תשע"ז
רבנים שונים | י"א כסלו תשע"ז
מידות
אהבת ישראל- התניא חלק א'
ט' כסלו תשע"ז
רבנים שונים | ט' כסלו תשע"ז
מידות
אמונה - חלק א'
י"ז חשוון תשע"ז
רבנים שונים | י"ז חשוון תשע"ז

מידות

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
חקת
מה לומדים מפרה אדומה
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ד
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב אליקים לבנון
הרה"ג צבי שכטר
הרב משה אליה
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב מרדכי גרינברג
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל
הרב שלמה שושן

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו