ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר נושאים שונים

והחי ייתן אל לבו

על שני מנהגי אבלות שמקורם פחות מבוסס ועל אחד שמופיע בשולחן ערוך, אך לא רבים מקיימים אותו.
לחץ להקדשת שיעור זה
שמה של פרשת 'ויחי' הוא במידה רבה לשון סגי נהור. זו הפרשה שבה מסתלק יעקב אבינו, שבה נפטר יוסף, וזו למעשה הפרשה שנועלת את תקופת האבות, לא בדיוק "ויחי".
לא בכדי היו פרשנים והוגים שדווקא לפרשת ויחי הצמידו פרשנויות של ענייני מיתה, הספדים וכדומה.
ניתן דעתנו בקצרה על שלושה נוהגי אבלות, שהמכנה המשותף להם הוא פער גדול בין המקובל ובין המקורות, אם בהקפדה ואם בהזנחה.

מנהג ירושלים

תיאור אחד בפרשת ויחי היה מקור לפולמוס אודות "מנהג ירושלים" שמנחה כי בנים לא ילוו את אביהם לקבורה: "אין הולכין פה ארץ הקודש אחר מיטת שום אחד מבניו ומבנותיו ויוצאי חלציו" (גשר החיים). כידוע, ההקפדה על הנהגה זו עוררה לא פעם מתחים בין רצון אישי של משפחות נפטרים ובין הנחיות חברה קדישא.
והנה, בתום שנה להסתלקות הראשון לציון הרב יצחק נסים זצ"ל נערכה בירושלים עצרת לזכרו. את העצרת ארגן בנו, פרופ' מאיר בניהו, ולימים כונסו הדברים עם תוספות רבות בסדרת ספרי זיכרון. נכחתי בעצרת זו ואני זוכר היטב את הרצאתו של בניהו עצמו, שעסק בביקורת מנהג ירושלמי זה. לימים אף הוקדש לכך אחד מכרכי אותה סדרה – 'מעמדות ומושבות', שבו הוא דן בעניינו של "האיסור ליציאת הבנים אחרי מיטת אביהם... ומנהג בטעות".
לא אשכח כיצד סיפר בניהו, בחיוך, שהוא הלך לאחד מגדולי ישראל והציג לפניו את ממצאיו. הלה השיבו שעם כל הכבוד לממצאים הוא מבקש הוכחה מוחשית, כזו שאי אפשר לפקפק בה, שאצל הקדמונים בנים נהגו ללוות את אביהם. בניהו הרהר בדבר ולבסוף הציג לפניו ציור שמתאר את בני יעקב כשהם מלווים את מיטת אביהם לקבורה. שהרי זה מקרא מפורש: "ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו איתו... כל בית יוסף ואחיו ובית אביו" (בראשית נ, ז ח) - בנים שמלווים את מיטת אביהם!
אני זוכר היטב את מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, שישב בשולחן המרצים, זע על מושבו הילך והילך למשמע ההרצאה. מששוחחתי איתו על הנושא, הוא אמר לי שאינו מפקפק במחקר עצמו ובראיות המוצקות שהובאו, אך קשה לו הערעור על מנהג ישראל רווח. כשלעצמי הוספתי שדווקא לראייה מיעקב יש פירכא: חריג הוא יעקב, שעליו אמרו חז"ל ש"לא ראה קרי מימיו", ולכן הטעם שנתנו המקובלים לאי הליכת בנים אחר מיטת אביהם, בו לא היה שייך. ועוד נציין שאפילו הרי"מ טיקוצ'ינסקי, איש ירושלים ומתעד נוהגיה, מעיר מפורשות שמדובר במנהג חדש יחסית, ואין ספק שקודם לכן ליוו בנים את אביהם.



מקור היארצייט



האמת ניתנה להיאמר, שבענייני אבלות ישנו מצבור מנהגים שהפכו להנהגות כמעט הלכתיות ומחייבות, בעוד שבסיסן רעוע למדי. במקביל ישנן הלכות פסוקות שמשום מה כמעט נעלמו.
למשל, מן הצד האחד נוהג רווח שבעצם אינו כה פשוט: רבים עושים מאמצים ניכרים ומשמעותיים לעלות לקבר קרוביהם ביום הפטירה ("יארצייט"). מגיעים ממרחקים, מתאמצים לגייס מניין, שואלים מתי לעלות כאשר יום הפטירה חל בשבת וכו'. ברם, למרות שמדובר בהנהגה מאוד רווחת, יסודה אינו לא בדין ולא בתקנת חכמים אלא במנהג שהתפשט בקהילות ישראל ומתועד ממשית רק החל מספרות הגאונים. עם זאת, הוא מצוין בשולחן ערוך, והרב שלמה קלוגר אף תלה זאת בהנהגת כלב בן יפונה: "מימות עולם היא להתפלל על קברי הצדיקים, ומקרא מלא הוא 'ויבוא עד חברון', שהלך להשתטח על קברי אבות".
ואולם, דומה שאסור להתעלם מהנהגתם המנוגדת בתכלית של גדולי ישראל, קדומים ומאוחרים, ספרדים ואשכנזים כאחד. כתב הרמב"ם בהלכות אבל: "לא יפנה אדם לבקר הקברות". חד וחלק. שמא תאמר, זו אולי דעת הרציונליסטים, אך לא כן דעת חכמי הנסתר? ובכן, הא לך מה שמביא המגן אברהם: "בכתבי האר"י - אין לילך על הקברות אלא לצורך הלווית המת".
והנה מה שכתב הרב סולוביצ'יק: "הגר"א מווילנה, ר' יוסף בר איש בריסק, ר' חיים בנו, ר' משה בנו, ר' אליהו איש פרוז'ינא - לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות". וכך אכן מסופר על רבי עזריאל הילדסהיימר ש"התנגד בתוקף לקיום 'עליות' לקברים, וכשקיימו החברה קדישא בברלין טכס אזכרה על קבר אשתו ביום השנה הראשון, לא השתתף בו".




ברכת אבלים



ולמשל, מן הצד השני נוהג שכמעט נעלם: ברכת אבלים בברכת המזון. ברכה זו מצוינת בש"ס ונפסקה הלכה למעשה בשולחן ערוך. "כשמברכין ברכת המזון בבית האבל אומר ברכה רביעית כנוסח זו: בא"י... הא ל אבינו מלכנו... המלך החי הטוב והמטיב א ל אמת דיין אמת שופט בצדק... לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו במשפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום... נחם ה' אלוקינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם... בא"י מנחם ציון בבניין ירושלים".
כך כאמור, שולחן ערוך מפורש. ובכל זאת, נדיר למדי למצוא מי שמודע להלכה זו ומיישם אותה. ממש מעטים, ולא בכדי כמעט אינך מוצא אותה בברכונים ובסידורים. נכון הוא שבסידור עולת ראיה (א', עמ' שסז) הודפסו הדברים במלואם כחלק ממשי של ברכת המזון, אך סידור זה הוא החריג.
הנה כי כן לפנינו שלוש הנהגות, שבמידה לא מבוטלת אומרות דרשוני. יובהר ויודגש, יחודד ויפורש: חלילה לא באו הדברים שלעיל לפקפק, לערער ואף לא להרהר אחר מנהגי ישראל רווחים; חס ושלום! ועם זאת, דומה שנכון להעמיד דברים על דיוקם, להעניק להם את משקל החשיבות היחסי שראוי להם, לא להוסיף ולא לגרוע.



עוד בנושא נושאים שונים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il