ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!

שיחת מוצאי שבת אחרי מות קדושים תשע"ז

קדושת ישראל

אהבת ארץ ישראל ◆התמודדות עם יצר העריות ◆התורה מקדשת ומטהרת ◆השייכות לכלל ישראל ◆נקיות הגוף ◆זה כלל גדול בתורה ◆להיות ישרים.
מוקדש להצלחת
יהושע וענבל קירש ובני ביתם
לחץ להקדשת שיעור זה
אהבת ארץ ישראל
קראנו השבת את פרשיות אחרי מות וקדושים. נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם; כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח, א-ג)
רש"י מפרש (ד"ה כמעשה) שמעשי המצרים והכנענים היו מקלוקלים מכל האומות ומצרים שישבו בה ישראל היה מקולקל מכולם.
הכלי יקר (ד"ה כמעשה) אומר שאם כך לא היה צריך לחזור פעמיים על האזהרה, אלא היה צריך לכתוב 'כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען לא תעשו', הלשון של הפסוק "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" באה ללמדנו שעם ישראל רצה לשבת במצרים ולא לעלות לארץ ישראל. לכן מזהיר הכתוב: 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם', שלא רציתם לצאת משם, 'אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ', כמו שחז"ל אומרים (מדרש שכל טוב פרשת בא פרק י, סימן כ) שרבים שלא רצו לצאת מתו בימי החושך. על זה מצווה התורה שצריך לאהוב את ארץ ישראל ולעלות אליה. 'וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה', ה' אומר: הייתי צריך להביא אתכם לארץ כנען, אתם לא רציתם לבוא, אמרתם: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) ואני הייתי צריך להביא אתכם, גם את זה "לֹא תַעֲשׂוּ". אל ארץ ישראל צריך לבוא בחפץ, לכתחילה, לא שאני צריך להכריח אתכם. לא לרצות להישאר במצרים, לרצות לעלות אל ארץ ישראל בחפץ, ברצון. כך אומר הכלי יקר.
את הדברים ראיתי בספר אהלי יעקב של הרבי מהוסיאטין שמצטט את דברי הכלי יקר. הרבי מהוסיאטין בספרו מאריך בעניין הזה של אהבת ארץ ישראל. הוא היה רבי שגר בתל אביב והיה שייך להשקפת העולם הציונית. בדורו הוא היה מזקני האדמו"רים בארץ והיו מתחשבים מאוד בדעתו. הוא מספר שם שאם היהודים שהיו באירופה היו מתבוננים בדברים ובאזהרות הללו, היו חוסכים לעצמם הרבה צער ונזק. אומנם יש הרבה מניעות מלעלות לארץ ישראל, אבל היו גם כאלה שזו הייתה אצלם אידיאולוגיה, הם רצו להישאר בגלות, הם התאהבו בגלות. הרבי מהוסיאטין אמר שהאשימו אותו שהשפיע על חותנו, רבי ישראל מהוסיאטין לעלות ארצה, והוא אמר שהוא לא מתנצל על כך שאולי הוא זה שגרם לחותנו לעלות לארץ ישראל. הוא מאריך בטענות על העלייה לארץ ומשיב עליהן. הוא מביא את התוספות בשם רבי חיים שהיום לא צריך לעלות ישראל, והוא כותב שכבר כתבו על התוספות שתלמיד טועה כתב את זה ואין זו דעת תוספות. ומה שטענו שיש הרבה פורקי עול בארץ כבר השיבה על זה הגמרא (כתובות קי ע"ב) שעדיף לשבת בארץ ישראל בעיר שרובה גויים מאשר בחוץ לארץ בעיר שרובה ישראל, והגויים לא יותר טובים מיהודים שלא שומרים תורה ומצוות.
הרבי מהוסיאטין ממשיך ומביא את דברי הזוהר (עב ע"ב מתורגם) על הפרשה שלנו שאומר:
אמר רבי יהודה: אשרי חלקו של מי שזכה בחייו לעשות משכנו בארץ הקדושה, הוא זוכה להמשיך מטל השמים שלמעלה שיורד על ארץ. ומי שזוכה להתקשר בחייו לארץ הקדושה זוכה אחר כך בארץ הקדושה העליונה. ומי שלא זכה בחייו ומביאים אותו להיקבר בארץ עליו הכתוב אומר: "וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" (ירמיהו ב, ז), רוחו יצאה ברשות אחר וגופו בא לארץ הקדושה. עשה קודש חול וחול קודש.
רוחו הקדושה יצאה בחול, בחוץ לארץ. והגוף שהוא לא קדוש נקבר במקום קדוש. ממשיך הזוהר:
ומי שזכה שתצא נשמתו בארץ הקדושה מתכפרים עוונותיו, ונמשך עליו תמיד רוח קדושה... ולא עוד אלא מי שגר בארץ ישראל נמשכת עליו רוח קדושה תדיר.
אנחנו נמצאים בין יום העצמאות ליום ירושלים, וצריך לדבר בכבודה של ארץ ישראל והפרשה שלנו באופן מיוחד מדברת על זה.

התמודדות עם יצר העריות
נאמר בהמשך הפרשה:
אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח, ד-ו)
ואחר כך באה פרשת איסורי עריות וההרחקות מהן. אני רוצה להביא את דברי אור החיים (ד"ה דבר):
הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצווה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו אשר היא אנסתו, דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשוואה, אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כוח ברצונם לשלול החפץ בזה.
תאוות העריות היא תאווה מאוד קשה והיא קשה מכל התאוות האחרות. ואיך התורה יכולה לצוות על דברים שאדם רואה והיצר מתעורר, או שהוא חושב בלבו והמחשבות מתגלגלות, איך אפשר למנוע מהאדם מה שבטבע שלו, הטבע של האדם חזק מאוד ואי אפשר לעצור אותו. אור החיים אומר ששני דברים גורמים לנפילה בענייני התאוות הללו. האחד זה ראיה, אדם רואה והעיניים משפיעות וזה מושך מאוד. והדבר השני, הלב. "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט) אלו שני הדברים שגורמים שהאדם נמשך מאוד ונכשל. במצרים העיניים כל הזמן ראו את התאוות הרעות של מצרים וזה "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ" (ויקרא יח, ג). וארץ כנען זה משהו מחשבתי, הלב, המחשבות, הדעות המעוותות. התורה מצווה את האדם כאשר נפגש עם שני הדברים - 'לא תעשו'. איך אפשר לתבוע את זה מכל אדם ואדם? אור החיים אומר:
אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם. ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחלה דברו הטוב ואמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יח, ב), כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו כי לא ימצא בכוחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלקיכם.
יש לכם את הכוח לנצח את הטבע הזה, את הנטיות הללו. אור החיים אומר, נכון, יש כאן כוח גדול מאוד שמושך, שזה כאילו הטבע של האדם. אבל לא בישראל. לישראל יש את ריבונו של עולם. אני רוצה להסביר את הדברים. עם ישראל צריכים להאמין שיש אלוקים בשמים והוא אלוקינו, אז יש לנו עזרה. אם אתם תאמינו בי ותשענו עלי, אז אין מעצור ומכשול. ברגע שהאדם נשען על ריבונו של עולם וסומך עליו, זה הפתרון שהוא לא להיכשל. כך אני מבין את דברי אור החיים. הדרך לא להיכשל היא אמונה, אמונה במובן של אמון, להישען, לבטוח בקב"ה. לדעת שאנחנו לא לבד במלחמה הזו, יש לנו עזרה מוחלטת, לא עזרה מסוימת, אלא עזרה שאין מי שיפריע לה. צריך אמונה ובטחון בזה שהקב"ה נטע בתוכנו טבע אלוקי, והוא נותן לנו את הכוח הזה, הוא נטע בנו כוחות עליונים שהם יותר חזקים מהכוחות הגשמיים והם יכולים לנצח. ככל שהאמונה מתעצמת ומתחזקת, האדם באמת מרגיש את נוכחותו של ריבונו של עולם. כמו שאנחנו אומרים את התפילה כביכול בלשון נוכח - 'אתה', הוא בלתי מושג, אבל הוא נמצא איתנו. זו הפתיחה של הפרשה: 'אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם', עכשיו ה' יכול לצוות אותנו דברים שלכאורה הם קשים, שלכאורה הלב מאוד נמשך אחריהם, ויש קושי גדול לקיים אותם.
ממשיך אור החיים ואומר שזה מה שדוד אמר: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט), דוד הגיע למדרגה כזו שהתורה הייתה בתוכו. הלב התהפך לעשות כמעשה הנשמה. כלומר המעיים, לכאורה זה הגוף, זה הצד החומרי, גם הוא נהיה בטל כלפי הנשמה עד שהוא רוצה לעשות רצונה:
אלא שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם. והוא מה שדקדק לומר 'חפצתי' זה החפץ שלי, לעשות רצון ה'. לא שאני מקיים רצונך למרות שזה קשה, אלא אני רוצה, אני חפץ.
אור החיים מביא עוד פירוש כדרכו לפרש את הדברים בכמה אופנים. הוא אומר שצריך אדם לדעת שכל דבר שיש בעולם מקורו בתורה. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא מקור כל המציאות, גם של המזון. בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי שמחייה אותו, זו אורה של תורה. איזו אות, נקודה אלוקית שהיא בחינה של חכמת ה', תורת ה' שנמצאת בכל דבר ודבר. כאשר אדם אוכל מאכל, והוא ערני לכך שבעצם מקור המאכל הזה הוא בקודש, אז בעצם לתוך מעיו נכנס אוכל מקודש. ואז הטבע שלו הוא טבע טוב, טבע טהור ומקודש. "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יח, ד) מה פירוש ללכת בהם - מסביר אור החיים לפי רבי שמעון בר יוחאי (זוהר א, קע ע"ב) שיש רמ"ח אברים באדם ושס"ה גידים וכנגדם מצוות עשה ולא תעשה. כאשר אדם עושה מצווה אז שורה שם ה' באיבר שבו נעשית המצווה. מצווה זה שם הוי"ה חצי בגלוי וחצי בנסתר. האותיות ו"ה אלו שתי האותיות האחרונות של שם ה'. והמ"ם והצד"י של מצוה זה יו"ד וה"א בא"ת ב"ש, שזה אחד מדרכי הרמז של התורה, המ"ם זה כנגד יו"ד וצד"י כנגד ה"א. זה יוצא שם הוי"ה. במלה מצווה מרומז שם ה'. כאשר אדם עושה מצווה מופיע שם ה'. כאשר אדם עושה מצווה מופיע על האיבר העושה את המצווה שם ה', ומשם על כל האדם. 'ללכת בהם'. מי ילך 'אני ה'', אם אתם תשמרו את חוקתי ומשפטי, אני ה' אלך בתוככם. שם הוי"ה מופיע בכם. אתם נעשים מקודשים, בתוככם מופיע דבר ה'.
אם אדם חי את הדברים הללו, שכשהוא עושה מצווה הוא מתקדש, כשהוא עושה מצווה שורה על נפשו ורוחו שכינה, אז כמובן "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט) האדם נמשך לעשות את המצווה, להיות מחובר לאורה של השכינה. מזה גם נלמד לצד השני, אם האדם עובר עבירה אז חלה על האיבר שעושה את העבירה רוח טומאה. צריך להרגיש את זה באופן מוחשי, הוא מזהם את הכוחות הרוחניים שלו, הוא מלכלך אותם. כשאדם יחיה את הדברים, שכאשר הוא עושה מצווה הוא מתעלה ומתקדש, וכאשר חלילה להיפך זה פשוט פוגע בכולו, הוא נעשה מלוכלך, אז אי אפשר לעשות עבירה, לא שייך. למדרגה הזו הגיע דוד. והתורה מצווה בזה את כל ישראל בלי יוצא מהכלל. אלו לא מצוות לקדושים שיכולים להתגבר, אלא זה ציווי לכל ישראל מפני ש'אני ה' אלוקיכם'. הקב"ה נטע בישראל כוח גדול מאוד והוא מלווה את כל ישראל ונמצא עם כל אחד מישראל, וברגע שהאדם מכיר בזה וחי את זה - הוא יכול לנצח.
לא לפחד, לא לפחד מהתמודדות וקושי. וגם אם לא מנצחים בבת אחת, להיות בטוח 'אני אנצח, יש לי את ריבונו של עולם שמוביל אותי'. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז) כאשר האדם מאמין בזה שבטוח שהניצחון יבוא, ושיש לו הכוחות, ויש לו העזרה, ויש לו הסייעתא דשמיא, ויש לו על מי להישען, זה נותן לו כוח גדול מאוד ובאמת בסוף הוא יגיע אל המטרה הנכספת.

התורה מקדשת ומטהרת
אנחנו ממשיכים הלאה. ניגע בדברי הזוהר בפרשת קדושים:
רבי יוסי היה הולך בדרך ופגש את רבי חייא. אמר לו: כתוב על עלי: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שמואל א ג, יד) 'בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה, מפני שדברי תורה עולים על כל הקרבנות שנאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת" וכו' (ויקרא ז, לז) ומי שנגזר עליו עונש מלמעלה והוא משתדל בתורה, עונשו נגרע. דברי תורה מטהרים ובהם נטהר האדם, הם אינם מקבלים טומאה. רפואה נמצאת בתורה שנאמר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ " (משלי ג, ח) התורה טהורה שנאמר: "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים יט, י) שתמיד היא בטהרתה, יראת ה' היא התורה. התורה באה מהגבורה, והיראה זו מידת הגבורה, שנאמר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא, י). התורה נקראת קדושה שכתוב: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (ויקרא פרק יט, ב) וזו התורה שהיא שמו של הקב"ה. ולכן מי שמשתדל בתורה נטהר ואחר כך מתקדש שנאמר: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (שם) תהיו זו הבטחה, לא רק ציווי. עוד נאמר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). פירוש הדברים, בתורה, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם).
הזוהר אומר לנו: איך אדם נטהר ומתקדש, מה מטהר אותו - התורה. התורה היא כוח של טהרה, התורה היא כוח של כפרה. כשעוסקים בתורה בגישה הנכונה, כשמברכים בתורה תחילה, מתכפרים העוונות הכי קשים בעולם. כמו בית עלי שנגזר עליהם שכולם ימותו צעירים, וזו גזירה נוראה ואיומה, וזו הייתה גזירה עם שבועה, לכאורה אין דרך לבטל את הגזירה הזו, לא בזבח ולא במנחה, אבל בתורה זה משהו אחר, התורה היא מעל המציאות, היא יכולה לעשות הכול, היא מקור העולם. אז היא יכולה לתקן את כל מה שקורה בעולם, היא הרפואה לכל מה שיש בעולם, לכל הקלקולים והנפילות, לכל הרעות שיש בעולם. אם אדם עוסק בתורה היא מכפרת, צריך להאמין בזה. אותנו בני התורה שיושבים ועוסקים בתורה, התורה מזככת, מקדשת ומטהרת אותנו. אסור לנו לפחד, אנו צריכים להיות מלאי ביטחון שאנחנו כל הזמן מטהרים ומתקדשים.
ר' שמעון שקופ בהקדמתו 'לשערי יושר' מפרש את הפסוקים "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) והוא מביא את דברי הרמב"ן "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" פרושים תהיו, כלומר להתרחק אפילו מהמותרות, שיכול אדם להגיע להיות נבל ברשות התורה, הוא לא אוכל שום דבר איסור אבל הוא זללן גדול ואוכל הרבה מהדברים המותרים. וגם מתחתן עם הרבה נשים וכל הזמן שקוע בתאוות ומותרות. זה נבל ברשות התורה, הוא עושה רק דברים מותרים אבל הפרופורציות, המינון, במה הוא שקוע - בכל דברי החול וההנאות הגשמיות, לכן באה התורה ואמרה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", צריך להתרחק. אומנם המדרש אומר: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" יכול כמוני, תלמוד לומר: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", קדושתי למעלה מקדושתכם. (במדבר רבה כד, ט) מדברי המדרש נראה שיש אמנם דמיון, אתם תהיו קדושים אלא שאי אפשר להיות קדוש כמו ה'. אם הכוונה לפרישות מה שייך אצל הקב"ה פרישות, אנחנו צריכים להיות פרושים אלא שלא נגיע לפרישות של הקב"ה?! הרי זה לא שייך כלפי מעלה. לכן רוצה ר' שמעון להסביר אחרת על פי המדרש הזה. תהיו הקדש. מה זה הקדש - אדם מקדיש דבר שזה אומר שהדבר נעשה שייך לכלל, לריבונו של עולם. עניינו של האדם זה לתת, לא להיות פרטי, לא להיות אגואיסט. לשונו של ר' שמעון שקאפ: 'על כן נראה שהמצווה הזאת היא שורש מגמת חיינו, ושתהיה כל עבודתנו ועמלנו לטובת הכלל'. גם הדברים שהאדם צריך לעשות לעצמו, בשביל שיהיו לו כוחות גם זה בשביל לעשות למען הכלל, אז גם בזה מטרתו היא למען הכלל. וזו הכוונה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מה שלא הכרחי עבורכם, שאתם לוקחים לא כדי לתרום לכלל, מזה צריכים לפרוש, כי כל מה שאתם עושים, אפילו אוכלים ושותים ומחזקים את עצמכם, תעשו הכל על מנת לתת. וזה דומה לקב"ה, כל הבריאה שהוא ברא הייתה על מנת להטיב לבריאה. ועל זה אומר המדרש יכול שאתם תהיו קדושים כמוני - קדושתי למעלה מקדושתכם. הקב"ה גם כן כאילו הקדש ונותן לכל.

השייכות לכלל ישראל
ר' שמעון שקאפ מוסיף עוד נקודה. כל מה שהקב"ה נותן זה לא בשבילו, הוא לא צריך לחזק את עצמו כדי לתת לאחרים. אבל אצל האדם זה שונה. רבי עקיבא דורש: חייך קודמים לחיי חברך (בבא מציעא סב ע"א) זאת אומרת שלא הכול נותנים אלא יש איזה סדר. יש כאן עוד נקודה של הסתכלות, אם האדם יסתכל רק במבט הזה שחייך קודמים לחיי חברך הוא יכול לפתח אגואיזם מאוד חזק. 'ראשית כל צריך לדאוג לעצמי, למציאות הפרטית שלי', לכן מסביר ר' שמעון שקופ, שמה זה 'אני'? אני זה לא לבד, 'אני' זו המשפחה, 'אני' זה החברה שלי, 'אני' זו האומה, אני איבר אחד מכל האיברים. להגדיל את האני שלו, זה לא אתה לבד אלא תגדיל ותכלול את כולם יחד. יש סדר מסוים אבל כל הכלל הוא כלל אחד שלם. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הנקודה היא הקדש.
ראיתי שהדברים כתובים במקור יותר קדום, האוהב ישראל, הרב'ה מאפטא. גם כותב בסגנון הזה והוא מוסיף עוד. חז"ל אומרים לנו שהקב"ה מניח תפילין (ברכות ו ע"א) מה פירוש הדבר, מה כתוב בתפילין של הקב"ה "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, כג) עניינה של הנחת התפילין זה לבטא את השייכות לקדושה. אנחנו קושרים את עצמנו במצווה של קודש. יש מצוות שהן לא חפץ של קדושה, והתפילין הן חפץ של קדושה, הן קדושות. ועל ידי שאנחנו מניחים תפילין אנחנו מקדשים את עצמנו, אנחנו משייכים את עצמנו אל הקודש. הקב"ה גם כן אוהב אותנו, אנחנו מתבטלים אליו והוא אוהב אותנו. האם אפשר להגיע לאהבת ה' ולדבקות בה' כמו שה' אוהב את ישראל - לא. הקב"ה אוהב את ישראל יותר מאשר ישראל אוהבים את הקב"ה. קדושתי למעלה מקדושתכם. השייכות שלי, התפילין שלי, התפילין של קודש שכתוב בהם "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שם) זו מדרגה אחרת, לא המדרגה שלכם. גם אתם מצווים להיות קשורים אלי אבל אתם לא יכולים להיות קשורים אלי כמו שאני קשור אליכם. זה אומר הרב'ה מאפטא.

נקיות הגוף
אני רוצה להוסיף עוד. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". הרמב"ן אומר שצריך להיזהר ממאכלות הגסות, מהדיבור הנמאס, משיחה בטלה, ממחשבה בלתי הגונה, ובכלל הציווי הזה גם רחיצת הגוף ונקיות הגוף, כמו שאמרו: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" (ויקרא יא, מד) אלו מים ראשונים, "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" אלו מים אחרונים "כִּי קָדוֹשׁ" זהו שמן ערב [שמן שהיו רגילים להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה אחר המים האחרונים להעביר את זוהמתן] (ברכות נג ע"ב). זאת אומרת שהתורה מזהירה אותנו להיות נקיים וטהורים, בפנימיות ובחיצוניות. הרמב"ן הרחיב את המושג "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", להתרומם מכל נמיכות וזה כולל גם את נקיות הגוף, נקיות הידיים, ואפילו לשים שמן שיהיה נעים, שמן ערב שעושה ריח טוב. חלק מהעניין של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" זה להתרחץ... והוא מוסיף ואומר שזה מה שמסופר במדרש על הלל (במדבר רבה לד, ג).
אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: איזו מצווה? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי מצווה היא זו? אמר להם: מה אם אקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהם מורקן ושוטפן, אני שנבראתי בצלם ודמות שנאמר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית פרק ט, ו) על אחת כמה וכמה שאני מחוייב במריקה ושטיפה.
האהלי יעקב מספר סיפור על החותן שלו. אני זכיתי לראות את החותן שלו, הוא היה בן תשעים ויותר ואני הייתי ילד צעיר בן עשר. הוא מספר שבימי חוליו כשהוא שכב על ערש דווי, חיכה לרופא שיבוא לבקר אותו. אמר לו החתן: אולי בינתיים אפשר להתפלל עד שיבוא הרופא, אמר לו: עוד לא סדרתי את הזקן והפאות... איך אפשר להתפלל באופן בלתי מסודר, הוא היה צריך מסרק כדי להסתדר לפני התפילה.
לא לזלזל בצד של הניקיון. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על הדבר הזה, וכנראה שצריך לדבר על זה הרבה פעמים... כמו שצריכה להיות נקיות במידות הטובות, וזה מאוד חשוב שהאדם יחשוב במחשבות טובות ויסתכל בעין טובה על אנשים, ושהלשון שלו תהיה נקייה ויפה. כך צריכה להיות נקיות גופנית. זה גם קידוש ה' אם בני תורה יהיו נקיים.
האהלי יעקב אומר שיש בזה בעצם מחלוקת. הגמרא במסכת שבת אומרת (דף נ ע"ב):
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אייתו לקמייהו ברדא,
מין תערובת של מיני בשמים,
אמימר ורב אשי משו,
הם רחצו ידיהם בבושם הזה,
מר זוטרא לא משא. אמרו ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי? אמר להו רב מרדכי: בר מיניה דמר דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה, סבר לה כי הא דתניא מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו אם בשביל ליפות אסור
אפילו בחול לא לנהוג כך, לא צריך להתקשט בשמן עם ריחות ובשמים,
ואינהו כמאן סברוה כי הא דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי פרק טז, ד)
שיטת אמימר ורב אשי זו שיטת הלל שהזכרנו קודם. וגם רבי שמעון בר יוחאי הכריע כשיטת הלל כי כתוב שרבי שמעון בר יוחאי אומר בפרקי אבות (פרק ו, ח):
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם.
בין השאר מונה התנא את 'הנוי', צריך להיות גם נאים. כמובן שזה צריך להיות לשם שמים, החיצוניות צריכה להביע את הפנימיות. אישה יפה וסרת טעם זה כמו נזם זהב באף חזיר. אם אדם מתייפה בחיצוניות שלו והדיבור שלו מלוכלך, המידות שלו מקולקלות והמחשבות שלו רעות, זה כמובן בלי שום טעם. אבל אם התוכן הפנימי שלו, הכוחות הפנימיים שלו, הכוחות הרוחניים שלו, הם יפים והטהורים והוא משפר אותן כל הזמן, אז ההשלמה של הדברים זה בחיצוניות. ראיתי מי שמסביר שאנחנו אומרים בבוקר 'וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד', גם טוב וגם יפה. צריך גם יופי. יש כאלה שמחמירים ביפה, אבל יש שם חמישה עשר תארים, וצריך את כולם. אבל לא לזלזל גם בצד הזה בנוי.

זה כלל גדול בתורה
אי אפשר שלא לדבר על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יח, יט). 'אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה'. (רש"י ד"ה ואהבת) יש על זה ביטוי יפה מאוד של השפת אמת, מה זה כלל גדול, גדול באופן יחסי למשהו אחר, יש כללים יותר קטנים. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" האדם צריך להיות מחובר עם כל כלל ישראל. כאשר אדם מקיים מצווה עליו לקיים אותה כחלק מהכלל. כאילו בשם הכלל, 'בשם כל ישראל', "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא כמוך, אתה והוא זה כמו אחד, צריכים להיות מחוברים זה לזה. כשאדם עובד את ה' הוא עובד יחד עם כל כלל ישראל, האדם בטל לכלל, עובד בשביל הכלל. ומה זה כלל קטן לעומת הכלל הגדול הזה - האדם צריך לעבוד את ה' בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כאשר האדם מתפלל ועובד את ה', הוא לא כל כך חושב על הפרטים, ויש מקום להתבונן: 'אני רוצה להתפלל ולחשוב מחשבות טובות, שהעיניים יראו את דבר ה', שהידים יעשו פעולות טובות, שהרגליים ילכו למעשים טובים, כל איבר ואיבר מוקדש באופן פרטני לעבודת ה'. האדם לוקח את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ואיתם הוא עובד את ה'. זה הכלל הקטן. יש את כלל ישראל ויש את הכלל הקטן. ויש כלל גדול מזה: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א) זה לכלול לא רק את כלל ישראל בדור שלנו, אלא שהאדם משתף את עצמו עם כל כלל ישראל בכל הדורות כולם. האדם חושב שהוא עובד את ה' עם כלל ישראל לדורותיו. זה הכלל הגדול מכולם. לדעת שהאדם אינו אדם פרטי אלא הוא איבר מאברי האומה. זה לא מקטין את האדם אלא זה משייך אותו לגודל עצום.

להיות ישרים
עוד הערה אחת לסיום. פרשת קדשים מלאה במצוות, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, הכולחטיבה אחת. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה; "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט, לה-לו) אומר רש"י (ד"ה לא):
אם לדין, הרי כבר נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (שם טו) ומהו משפט השנוי כאן - הוא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמישה דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם
סגנון חריף מאוד. בסך הכול מה האדם עושה - קצת מזייף במשקל, מה כבר קרה? הוא לא עובד עבודה זרה, הוא לא שופך דמים, והנה חז"ל אומרים לנו זה חמור לעוות את הדין. יש מידה, והיא צריכה להיות מדויקת, המשקל צריך להיות מדויק, אסור להטות את המשקל. וזה כמו דיין שדן דין שאינו אמת שהוא מטמא את הארץ ומחלל את ה' ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב. צריך להיות ישרים. "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) מכל הנהגה שהיא מקולקלת. דיברנו מקודם על נקיות הגוף, על מידות לא פירטנו אבל צריך לדעת להיות ישרים, להיות הגונים.
סיפרתי לפני כמה שנים שאנשים לפעמים מחפשים לעצמם כל מיני קולות. פעם אחד היה צריך לקבל משכנתא ובבנק אמרו שהוא צריך להראות שהוא עובד ומרוויח ולהביא תלושים על סכום מסוים. הוא הלך למקום העבודה של אשתו ושאל אם הם יכולים לכתוב לו בתלוש יותר ממה שהיא מקבלת. הם אמרו שלא אכפת להם לעשות כך. הוא רצה לעשות את זה בשביל המשכנתא והוא חשב שזה לא נורא והיה כתוב בתלוש של אשתו סכום יותר גדול ממה שהיא מקבלת. אחרי כמה חודשים אישתו ילדה, בהתאם לעבודה שלה הביטוח לאומי נתן להם כסף יותר ממה שמגיע לה. הוא בא לשאול אותי מה לעשות, הרי זה לא מגיע לה. על המשכנתא הוא לא שאל כי הוא חשב שאפשר לגנוב את דעתו של הבנק, אבל לקבל יותר כסף נראה לו לא מוסרי. זו עבירה גוררת עבירה. זה קשה להיות ישר אבל צריך להיות ישר, זה כדאי, זה מיישר את הנפש. לפעמים בגלל מצוקות כלכליות האדם מורה לעצמו להקל בפרטים אלו ואחרים.... ואני אומר להתרחק, "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", לא יהיו מזה הפסדים. הקב"ה מנהל את העניינים, האדם לא יפסיד מזה שהוא ישר ולא ירוויח מזה שהוא משקר. זה לא ייתכן שיהיה רווח מזה.... לכן באה התורה ואומרת לנו ומדגישה בענייני המידות, להקפיד שזו המידה ולא אחרת, זה המשקל ולא אחר. זה כמו דיין שיושב בבית דין ומעוות את הדין, הוא הורס את סדרי החברה, הוא הורס את קיום החברה שבנויה על סדר.
לכן בני הישיבה צריכים להיות מהדרין בדבר הזה. להיות ישרים והגונים ואפילו קצת לוותר, להתרחק. אמרתי כבר הרבה פעמים שספק ממון לחומרא. הדין הוא שספקא דממונא לקולא, אם אדם מסופק אם הוא חייב או לא חייב, הוא לא חייב לתת מצד הדין. אבל כדאי שלאדם לא יהיה שום דבר שלא שלו, כי זה הורס את כל מה שיש לו, כמו דבר רקוב שהריקבון מתפשט, כמו שבטומאה לא שייך לעשות בה ביטול ברוב, גם לדבר רקוב אי אפשר לעשות ביטול ברוב, אם נעשה ביטול בשישים, הכל ירקב, הריקבון מתפשט בכל. בדברים האלה צריך שיהיה ניקיון מירבי. וזה הפירוש של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) בכל המובנים, נקיות הגוף,המידות, הנפש והנשמה. וכמו שאמרו חז"ל "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" זו ברכה ציווי והבטחה. הלשון 'תהיו' כולל הכול. בסוף תהיו קדושים אבל כדאי לקצר את הדרך. זו הבטחה ציווי וברכה. שנזכה.


֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא אחרי מות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il