ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
"רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יְתֵיב קַמֵּהּ * דְּרַבִּי זֵירָא וַהֲווֹ עָסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא *, נְגַהּ לְצַלּוּיֵי * וַהֲוָה קָא מְסַרְהֵב רַבִּי יִרְמְיָה, קָרָא עֲלֵהּ רַבִּי זֵירָא מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (שַׁבָּת י.). הָאָדָם פּוֹנֶה מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ אֶל רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלְּהַשְׁלִימָם וּלְהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ דְּרוּשָׁה לוֹ הַתְּפִלָּה*. אָמְנָם, בְּזֶה יוּכַל לִטְעוֹת בְּדָבָר אֶחָד כְּלָלִי. שֶׁהֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְטִיּוֹת רוּחָנִיּוֹת, מִצַּד טֶבַע נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כֵּן יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן רְגָשׁוֹת לְכַמָּה חֲפָצִים וּרְצוֹנוֹת חָמְרִיִּים. וְהִנֵּה זֶה יַשְׂכִּיל כָּל אָדָם, שֶׁבְּהַרְחָבַת הָרְגָשׁוֹת הַסּוֹעֲרוֹת בִּלְבַב הָאָדָם אֶל הָעִנְיָנִים הַחָמְרִיִּים וְכָל הַשַּׁיָּךְ לָהֶם אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי-אִם שֶׁיִּהְיוּ מֻדְרָכִים עַל פִּי מִשְׁפַּט דַּעַת הַתּוֹרָה, הַנּוֹתֶנֶת צֶדֶק בְּכָל אָרְחוֹתֶיהָ וּמַדְרֶכֶת אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וִישָׁרָה, וּבְהֵעָזֵב נֶפֶשׁ הָאָדָם לִשְׁאִיפוֹתֶיהָ הַחָמְרִיּוֹת וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן בְּלֹא מָסֹרֶת הַתּוֹרָה הֲלֹא יִפֹּל בַּנּוֹפְלִים וְיִדְרֹךְ דֶּרֶךְ אֲבַדּוֹן וּמָוֶת. אֲבָל בְּנוֹגֵעַ לַשְּׁאִיפוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁכְּלָלָן הוּא אַהֲבַת ד' וְהִתְעַנֵּג עַל טוּבוֹ וְהוֹד כְּבוֹדוֹ, וַהֲמוֹן הַסְּעִיפִים הַמִּסְתַּעֲפִים מֵעִמְקֵי הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, יוּכַל הָאָדָם לַחְשֹׁב, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַלֵּס לָהֶן כְּלָל נָתִיב לִמּוּדִי, כִּי-אִם יַעֲזֹב אֶת נַפְשׁוֹ עַל פִּי דַּרְכָּהּ, תִּשְׁגֶּה בְּאַהֲבַת צוּר עוֹלָמִים, תִּתְגַּעְגֵּעַ, תִּכְסֹף, תְּרַנֵּן מִקִּירוֹת לֵב וְתִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ, כְּכָל אֲשֶׁר תִּשָּׂאֶהָ רוּחָהּ הָעוֹלָה אֶל עַל. וְאִם כֵּן לְאוֹתָן הַהַרְגָּשׁוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, שֶׁהֵן סְעִיפֵי הַתְּפִלָּה, יַחְשֹׁב שֶׁאֵין צֹרֶךְ בְּהַדְרָכָה תּוֹרָנִית, וּבְבֹא עֵת תְּפִלָּה יְמַהֵר לַעֲזֹב הַלִּמּוּד הַתּוֹרָנִי לְמַעַן הָקֵם עֻלָּהּ שֶׁל תְּפִלָּה. וְלֹא כֵּן יְלַמְּדֵנוּ הֶחָכָם מִכָּל אָדָם, שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא רַק לִשְׁאִיפוֹתָיו הַחָמְרִיּוֹת שֶׁל הָאָדָם, שֶׁמִּצִּדָּן לִבְהֵמָה נִדְמָה, צָרִיךְ הוּא לִסְיָג תּוֹרָנִי לְהַגְבִּילָן וּלְסַדְּרָן, כִּי גַּם לִשְׁאִיפוֹתָיו הָרָמוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, שֶׁהֵן מִיסוֹדֵי הַתְּפִלָּה וַעֲנָפֶיהָ, צָרִיךְ הוּא לְהַגְבָּלָה וְהַעֲרָכָה* תּוֹרָנִית. עַל כֵּן הַמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָיו הַחָמְרִיּוֹת יַהַפְכוּ לְתוֹעֵבָה, בְּאֵין מוֹרֵה דֶּרֶךְ וּמַנְהִיגָם בִּנְתִיב חַיִּים וְאוֹרָה, כִּי גַּם תְּפִלָּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פּוֹנָה לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם בְּאֵין הַדְרָכָה שִׂכְלִית אֱלֹהִית הַמַּגְבִּילָתָהּ, תּוּכַל לְהֵהָפֵךְ לְרוֹעֵץ* וְקִלְקוּל, וְלֹא תִּתֵּן אֶת הַפְּרִי הַטּוֹב הָרָצוּי, וְגַם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְמַהֵר לַעֲזֹב עֵסֶק הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַתְּפִלָּה*, כְּדֵי שֶׁיָּחֹק* בִּלְבָבוֹ, שֶׁגַּם לְצַד הַמַּעֲלָה שֶׁבּוֹ, לְצַד הָרֶגֶשׁ הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּשְׂגָּב, שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא תּוֹצַאֲתוֹ, צָרִיךְ הוּא לִשְׁאֹב מִמַּעַיְנֵי הַתּוֹרָה אֶת שִׁעוּרָיו וְהַגְבָּלוֹתָיו, לָדַעַת כָּל מִשְׁפָּטוֹ לְיַשְּׁרוֹ בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים הַטּוֹבִים, הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל.
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, ד)
______________________
יְתֵיב קַמֵּהּ – יושב (ללמוד) לפני. עָסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא – עסקו בתורה. נְגַהּ לְצַלּוּיֵי וכו' – התאחר זמן התפילה, והיה ר' ירמיה מפציר ברבו שיפסיק ללמד, כדי שיוכלו להתפלל. וְהַעֲרָכָה – לשקול את היחס הנכון בין השאיפות הרוחניות השונות. לְרוֹעֵץ – לנזק. שֶׁיָּחֹק – שיחקוק, שיקבע.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
103 - תפילה חלק ז'
104 - תפילה חלק ח'
105 - שמחה ועצבות חלק א'
טען עוד
ביאורים
הגמרא מספרת שרבי ירמיה היה יושב ולומד לפני רבי זירא, והיו שניהם עוסקים בסוגיה לימודית. הגיעה שעת התפילה, ורבי ירמיה ביקש מרבי זירא לעצור את הלימוד כדי להתפלל. רבי זירא אמר בביקורת על רבי ירמיה את הפסוק במשלי: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" [משלי כח, ט]. כלומר, העוזב את שמיעת התורה, תפילתו אינה רצויה. את דברי הגמרא מבאר הרב קוק כחידוש שאותו בא רבי זירא ללמד. התפילה דרושה לאדם כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את רגשי הקודש הקיימים בו. כשם שיש בכל אדם רגשי קודש טבעיים, יש בו גם משיכה טבעית חזקה לעניינים חומריים שונים, לתאוות, לרצונות נמוכים. המחשבה הפשוטה שלנו מקבלת את ההנחה שלא טוב להימשך יותר מדי אחרי הנטיות החומריות שקיימות בנו, ואנו מקבלים במקרה הזה את הדרכת התורה, כדי שלא נתדרדר לחיים בהמיים וגסים. אך בנוגע לשאיפות הרוחניות שלנו, לא תמיד ברור לנו שגם בהן יש צורך בהכוונה והדרכה. האמת היא שכל נטייה ושאיפה, גם אם היא שאיפה רוחנית, אמִתית ונכונה – צריכה הדרכה, סדרים והעמקה. יש צורך בהכוונה ובהדרכה גם ברגשות הקודש הטבעיים. זהו החידוש שבא ללמד רבי זירא את רבי ירמיה: גם כאשר מדובר בנטיות רוחניות וקדושות, יש צורך לזכור את הכוונת התורה הקודמת לכול, שכן בלא הכוונת התורה אנו עלולים להגיע לעבודה זרה במקום לעבודת ה'. גם עבודה זרה נובעת מהתשוקה לרוחניות, אך כיוון שהיא בלא הדרכה תורנית מדויקת – היא מובילה למקומות אפלים ושפלים. לשם כך קודמת הדרכת התורה לעבודת התפילה, ומי שמסיר אזנו משמוע תורה, ואיננו שם לב לחשיבות התורה, אזי גם תפילתו עלולה להפוך לתועבה.
הרחבות
מטרת התפילה – התקרבות לה'
הָאָדָם פּוֹנֶה מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ אֶל רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלְּהַשְׁלִימָם וּלְהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ דְּרוּשָׁה לוֹ הַתְּפִלָּה. כתב הרב אלימלך בר שאול בספרו 'מצוה ולב': "...מבט חודר מגלה לנו שכל עָצְמה של תפילה הוא אך ורק עליה רוחנית נפשית גדולה, דבקות, קרבת אלוהים. ואם אמנם יש בה בתפילה צורה של בקשת צרכים, הרי הכוונה היא הפוכה: באהבת הקב"ה את האדם, רוצה הוא יתברך שהאדם יהיה תמיד עמו במחיצתו, כביכול. קרוב אליו בכל ישותו, דבוק בו בכל שרשי מוחו ונימי לבבו, למען ישתעשע בבחיר יצוריו אשר ברא לכבודו, ולמען יתענג האדם על הדר זיו עליון לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובתורת אמצעי לכך משהה הקב"ה לפעמים מלתת לאדם איזה מצרכיו, בכדי שעם פניתו לבקש את צרכיו יתמלא לבו של אדם שלהבת של כסופין ודבקות לאביו שבשמים, של צמאון יוקד לקרבת אלוהים חיים ומלך עולם. הנה לפי תפיסה מעמיקה זו: מהות התפילה, כלומר: ההתקרבות לה', היא עצמה המטרה. ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילוים, אינם אלא אמצעים לה" [מצוה ולב עמ' 98].
תורה ותפילה – זה בלא זה אי אפשר
וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְמַהֵר לַעֲזֹב עֵסֶק הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַתְּפִלָּה. הרב קוק כותב כי תפילה בלא תורה אינה מביאה לתכלית הרצויה. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שגם במקרה הפוך, של תורה בלי תפילה, ישנו חיסרון: "תורה ותפילה צריכים שניהם ביחד לאדם. ו'לא גרסי אלא היכי דמצלי' (=לא היו לומדים אלא במקום שהיו מתפללים) [מגילה כט, א], ואמרו ביבמות 'כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו' [יבמות קט:] שעל ידי זה (=שלומד תורה ואינו מתפלל) יבוא לשכוח שצריך לה' יתברך. שזה עניין התפילה, ההכרה שהוא חסר ומבקש לה' יתברך שימלאנו, ועל ידי התורה יחשוב שהוא מלא ואז אפילו תורה אין לו... ועיקר רצון ה' יתברך בבריאת העולם היה רק לכבודו ולקילוסו שיצפו לו" [צדקת הצדיק ריא]. התורה עלולה להביא את האדם למצב של גאווה ולהרגשה של ניתוק מהאלוהות. התפילה מצריכה את האדם להיות תלוי בה', וממילא לקָוֹות לו ולרצות בקרבתו. וזוהי מטרת ה' יתברך בבריאת העולם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
