ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
"רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יְתֵיב קַמֵּהּ * דְּרַבִּי זֵירָא וַהֲווֹ עָסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא *, נְגַהּ לְצַלּוּיֵי * וַהֲוָה קָא מְסַרְהֵב רַבִּי יִרְמְיָה, קָרָא עֲלֵהּ רַבִּי זֵירָא מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (שַׁבָּת י.). הָאָדָם פּוֹנֶה מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ אֶל רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלְּהַשְׁלִימָם וּלְהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ דְּרוּשָׁה לוֹ הַתְּפִלָּה*. אָמְנָם, בְּזֶה יוּכַל לִטְעוֹת בְּדָבָר אֶחָד כְּלָלִי. שֶׁהֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְטִיּוֹת רוּחָנִיּוֹת, מִצַּד טֶבַע נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כֵּן יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן רְגָשׁוֹת לְכַמָּה חֲפָצִים וּרְצוֹנוֹת חָמְרִיִּים. וְהִנֵּה זֶה יַשְׂכִּיל כָּל אָדָם, שֶׁבְּהַרְחָבַת הָרְגָשׁוֹת הַסּוֹעֲרוֹת בִּלְבַב הָאָדָם אֶל הָעִנְיָנִים הַחָמְרִיִּים וְכָל הַשַּׁיָּךְ לָהֶם אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי-אִם שֶׁיִּהְיוּ מֻדְרָכִים עַל פִּי מִשְׁפַּט דַּעַת הַתּוֹרָה, הַנּוֹתֶנֶת צֶדֶק בְּכָל אָרְחוֹתֶיהָ וּמַדְרֶכֶת אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וִישָׁרָה, וּבְהֵעָזֵב נֶפֶשׁ הָאָדָם לִשְׁאִיפוֹתֶיהָ הַחָמְרִיּוֹת וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן בְּלֹא מָסֹרֶת הַתּוֹרָה הֲלֹא יִפֹּל בַּנּוֹפְלִים וְיִדְרֹךְ דֶּרֶךְ אֲבַדּוֹן וּמָוֶת. אֲבָל בְּנוֹגֵעַ לַשְּׁאִיפוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁכְּלָלָן הוּא אַהֲבַת ד' וְהִתְעַנֵּג עַל טוּבוֹ וְהוֹד כְּבוֹדוֹ, וַהֲמוֹן הַסְּעִיפִים הַמִּסְתַּעֲפִים מֵעִמְקֵי הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, יוּכַל הָאָדָם לַחְשֹׁב, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַלֵּס לָהֶן כְּלָל נָתִיב לִמּוּדִי, כִּי-אִם יַעֲזֹב אֶת נַפְשׁוֹ עַל פִּי דַּרְכָּהּ, תִּשְׁגֶּה בְּאַהֲבַת צוּר עוֹלָמִים, תִּתְגַּעְגֵּעַ, תִּכְסֹף, תְּרַנֵּן מִקִּירוֹת לֵב וְתִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ, כְּכָל אֲשֶׁר תִּשָּׂאֶהָ רוּחָהּ הָעוֹלָה אֶל עַל. וְאִם כֵּן לְאוֹתָן הַהַרְגָּשׁוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, שֶׁהֵן סְעִיפֵי הַתְּפִלָּה, יַחְשֹׁב שֶׁאֵין צֹרֶךְ בְּהַדְרָכָה תּוֹרָנִית, וּבְבֹא עֵת תְּפִלָּה יְמַהֵר לַעֲזֹב הַלִּמּוּד הַתּוֹרָנִי לְמַעַן הָקֵם עֻלָּהּ שֶׁל תְּפִלָּה. וְלֹא כֵּן יְלַמְּדֵנוּ הֶחָכָם מִכָּל אָדָם, שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא רַק לִשְׁאִיפוֹתָיו הַחָמְרִיּוֹת שֶׁל הָאָדָם, שֶׁמִּצִּדָּן לִבְהֵמָה נִדְמָה, צָרִיךְ הוּא לִסְיָג תּוֹרָנִי לְהַגְבִּילָן וּלְסַדְּרָן, כִּי גַּם לִשְׁאִיפוֹתָיו הָרָמוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, שֶׁהֵן מִיסוֹדֵי הַתְּפִלָּה וַעֲנָפֶיהָ, צָרִיךְ הוּא לְהַגְבָּלָה וְהַעֲרָכָה* תּוֹרָנִית. עַל כֵּן הַמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָיו הַחָמְרִיּוֹת יַהַפְכוּ לְתוֹעֵבָה, בְּאֵין מוֹרֵה דֶּרֶךְ וּמַנְהִיגָם בִּנְתִיב חַיִּים וְאוֹרָה, כִּי גַּם תְּפִלָּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פּוֹנָה לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם בְּאֵין הַדְרָכָה שִׂכְלִית אֱלֹהִית הַמַּגְבִּילָתָהּ, תּוּכַל לְהֵהָפֵךְ לְרוֹעֵץ* וְקִלְקוּל, וְלֹא תִּתֵּן אֶת הַפְּרִי הַטּוֹב הָרָצוּי, וְגַם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְמַהֵר לַעֲזֹב עֵסֶק הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַתְּפִלָּה*, כְּדֵי שֶׁיָּחֹק* בִּלְבָבוֹ, שֶׁגַּם לְצַד הַמַּעֲלָה שֶׁבּוֹ, לְצַד הָרֶגֶשׁ הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּשְׂגָּב, שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא תּוֹצַאֲתוֹ, צָרִיךְ הוּא לִשְׁאֹב מִמַּעַיְנֵי הַתּוֹרָה אֶת שִׁעוּרָיו וְהַגְבָּלוֹתָיו, לָדַעַת כָּל מִשְׁפָּטוֹ לְיַשְּׁרוֹ בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים הַטּוֹבִים, הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל.
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, ד)
______________________
יְתֵיב קַמֵּהּ – יושב (ללמוד) לפני. עָסְקֵי בִּשְׁמַעְתָּא – עסקו בתורה. נְגַהּ לְצַלּוּיֵי וכו' – התאחר זמן התפילה, והיה ר' ירמיה מפציר ברבו שיפסיק ללמד, כדי שיוכלו להתפלל. וְהַעֲרָכָה – לשקול את היחס הנכון בין השאיפות הרוחניות השונות. לְרוֹעֵץ – לנזק. שֶׁיָּחֹק – שיחקוק, שיקבע.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
103 - תפילה חלק ז'
104 - תפילה חלק ח'
105 - שמחה ועצבות חלק א'
טען עוד
ביאורים
הגמרא מספרת שרבי ירמיה היה יושב ולומד לפני רבי זירא, והיו שניהם עוסקים בסוגיה לימודית. הגיעה שעת התפילה, ורבי ירמיה ביקש מרבי זירא לעצור את הלימוד כדי להתפלל. רבי זירא אמר בביקורת על רבי ירמיה את הפסוק במשלי: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" [משלי כח, ט]. כלומר, העוזב את שמיעת התורה, תפילתו אינה רצויה. את דברי הגמרא מבאר הרב קוק כחידוש שאותו בא רבי זירא ללמד. התפילה דרושה לאדם כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את רגשי הקודש הקיימים בו. כשם שיש בכל אדם רגשי קודש טבעיים, יש בו גם משיכה טבעית חזקה לעניינים חומריים שונים, לתאוות, לרצונות נמוכים. המחשבה הפשוטה שלנו מקבלת את ההנחה שלא טוב להימשך יותר מדי אחרי הנטיות החומריות שקיימות בנו, ואנו מקבלים במקרה הזה את הדרכת התורה, כדי שלא נתדרדר לחיים בהמיים וגסים. אך בנוגע לשאיפות הרוחניות שלנו, לא תמיד ברור לנו שגם בהן יש צורך בהכוונה והדרכה. האמת היא שכל נטייה ושאיפה, גם אם היא שאיפה רוחנית, אמִתית ונכונה – צריכה הדרכה, סדרים והעמקה. יש צורך בהכוונה ובהדרכה גם ברגשות הקודש הטבעיים. זהו החידוש שבא ללמד רבי זירא את רבי ירמיה: גם כאשר מדובר בנטיות רוחניות וקדושות, יש צורך לזכור את הכוונת התורה הקודמת לכול, שכן בלא הכוונת התורה אנו עלולים להגיע לעבודה זרה במקום לעבודת ה'. גם עבודה זרה נובעת מהתשוקה לרוחניות, אך כיוון שהיא בלא הדרכה תורנית מדויקת – היא מובילה למקומות אפלים ושפלים. לשם כך קודמת הדרכת התורה לעבודת התפילה, ומי שמסיר אזנו משמוע תורה, ואיננו שם לב לחשיבות התורה, אזי גם תפילתו עלולה להפוך לתועבה.
הרחבות
מטרת התפילה – התקרבות לה'
הָאָדָם פּוֹנֶה מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ אֶל רִגְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלְּהַשְׁלִימָם וּלְהוֹצִיאָם מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשׁוֹ דְּרוּשָׁה לוֹ הַתְּפִלָּה. כתב הרב אלימלך בר שאול בספרו 'מצוה ולב': "...מבט חודר מגלה לנו שכל עָצְמה של תפילה הוא אך ורק עליה רוחנית נפשית גדולה, דבקות, קרבת אלוהים. ואם אמנם יש בה בתפילה צורה של בקשת צרכים, הרי הכוונה היא הפוכה: באהבת הקב"ה את האדם, רוצה הוא יתברך שהאדם יהיה תמיד עמו במחיצתו, כביכול. קרוב אליו בכל ישותו, דבוק בו בכל שרשי מוחו ונימי לבבו, למען ישתעשע בבחיר יצוריו אשר ברא לכבודו, ולמען יתענג האדם על הדר זיו עליון לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובתורת אמצעי לכך משהה הקב"ה לפעמים מלתת לאדם איזה מצרכיו, בכדי שעם פניתו לבקש את צרכיו יתמלא לבו של אדם שלהבת של כסופין ודבקות לאביו שבשמים, של צמאון יוקד לקרבת אלוהים חיים ומלך עולם. הנה לפי תפיסה מעמיקה זו: מהות התפילה, כלומר: ההתקרבות לה', היא עצמה המטרה. ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילוים, אינם אלא אמצעים לה" [מצוה ולב עמ' 98].
תורה ותפילה – זה בלא זה אי אפשר
וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לָאָדָם לְמַהֵר לַעֲזֹב עֵסֶק הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַתְּפִלָּה. הרב קוק כותב כי תפילה בלא תורה אינה מביאה לתכלית הרצויה. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שגם במקרה הפוך, של תורה בלי תפילה, ישנו חיסרון: "תורה ותפילה צריכים שניהם ביחד לאדם. ו'לא גרסי אלא היכי דמצלי' (=לא היו לומדים אלא במקום שהיו מתפללים) [מגילה כט, א], ואמרו ביבמות 'כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו' [יבמות קט:] שעל ידי זה (=שלומד תורה ואינו מתפלל) יבוא לשכוח שצריך לה' יתברך. שזה עניין התפילה, ההכרה שהוא חסר ומבקש לה' יתברך שימלאנו, ועל ידי התורה יחשוב שהוא מלא ואז אפילו תורה אין לו... ועיקר רצון ה' יתברך בבריאת העולם היה רק לכבודו ולקילוסו שיצפו לו" [צדקת הצדיק ריא]. התורה עלולה להביא את האדם למצב של גאווה ולהרגשה של ניתוק מהאלוהות. התפילה מצריכה את האדם להיות תלוי בה', וממילא לקָוֹות לו ולרצות בקרבתו. וזוהי מטרת ה' יתברך בבריאת העולם.
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הלכות שטיפת כלים בשבת
פריחת הגאולה!
מבוא לסדרת פתחי אמונה
תיקון ימי השובבי"ם
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה מחבר שמיים וארץ?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
