אבלות בימי הספירה | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
ספירת העומר
הלכות ספירת העומר

קטגוריה משנית

6149

17 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

תלמידי רבי עקיבא
מקור דין מנהגי האבלות שנוהגים בימי ספירת העומר נמצא בגמרא ביבמות (דף סב ע"ב), וז"ל:

"אמר ליה רבה לרבא בר מארי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הן כבנים, אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני, אלא מעתה, והצאן צאני הכי נמי, אלא דקנית מינאי, הכא נמי דקנית מינאי. אלא מהכא וכו' ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".

ויש להבין, מדוע הגמרא כתבה שנים עשר אלף זוגין ולא כתבה עשרים וארבעה אלף תלמידים בפשטות? אלא היא רצתה ללמדנו שחובה ללמוד בחברותא, ולא ילמד לבד. וכבר אמרו "חרב על הבדים ונואלו", אלו הלומדים ביחידות. ועוד למדים מהגמרא, שתלמידי ר"ע לא זלזלו אחד בשני אלא רק לא נהגו כבוד, כלומר לא קמו האחד מפני השני, וגם לא קראו אחד לשני בשם כבוד וכדומה.

חיוּת האדם - התורה
לאחר שתלמידי ר"ע הסתלקו מן העולם, היתה תקופה שוממה מבחינה רוחנית, וכפי שהגמרא אומרת (שם) "והיה העולם שמם", אומר רש"י: "שמם - שנשתכחה תורה". כלומר הוציאו חוק שאסור ללמוד ונשתכחה תורה. וידוע המשל הנודע שהשועל ניסה לשכנע את הדגים לצאת מהמים ולהנצל מהדייגים, ואמרו לו הדגים, אם במקום חיותנו כך, על אחת כמה וכמה במקום שאין לנו בו שום חיות, כך בעניין התורה שעליה נאמר "כי היא חייך ואורך ימיך" - אין מקום חיות לאדם אלא במקום לימוד ועמל התורה, ועל אחת כמה וכמה שאינו יכול לעזוב את מקור חיותו וקיומו. וזה מה שהוכיח פפוס בן יהודה את ר' עקיבא שהיה מלמד תורה ברבים, ואמר לו אתה לא פוחד מממשלת הרומאים שגזרו לא ללמוד תורה? ענה לו ר"ע את משל השועל הנ"ל (עיין ברכות דף ס"א ע"ב).

מנהגי אבלות בעומר
כתב הטור (או"ח סי' תצג):

"נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה (הכוונה למלאכות קשות כמו בחול המועד, ובודאי שהדלקת וכיבוי חשמל לא נאסרו בשעות אלו) וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה כבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה".

דעת מרן בעניין תספורת
מרן פוסק בעניין הנ"ל וז"ל: (או"ח תצג, ס"ב וס"ג)

"נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב. מיהו אם חל ביום ראשון, נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת. ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם. הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר".

בספר מועד לכל חי של הגר"ח פלאג'י ע"ה כותב בעניין עוצמת מעלתו של יום ל"ג בעומר, וז"ל: (סימן ו' דף ל"ה ע"ב)

"לעניין תספורת ונישואין רובא דעלמא נוהגים עד ל"ג, אך לא המחמיר בתספורת עד ל"ג מחמיר בנישואין, כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וכן לאידך גיסא דמסתפר קודם ל"ג באיזה ימים, לא בעבור זה יוכל לעשות נישואין קודם ל"ג, ועיין זכור לאברהם בזה ודוק במה שכתב שם, והטעם דבתספורת ובנישואין אינן קונסין, עיין בשיירי כנסת הגדולה טעם נכון וברור, ובנטילת ציפורניים ליכא שום חומרא כמו שכתוב בזכור לאברהם בחלק א' יעויין שם".

גערה באבלות
מסופר על הרה"ג חכם סלמן חוג'י עבודי זצ"ל שהיה רגיל לגלח את כל ראשו (חוץ מפאותיו) בכל ערב שבת. וכשהוא היה אבל על אביו ע"ה הפריע לו הדבר מאוד, שכן אין לאבל להסתפר עד שיגערו בו חבריו, וכיון שהיה לו כובע גדול שהיה מכסה את ראשו, לא היו אנשים רואים את פרע שערותיו ולא היו גוערים בו, והדבר הציק לו מאוד. והוא בא ושאל אותי אם בן יכול לגעור באביו? ואני עניתי לתומי שיש גמרא שתלמיד אצל רבו נקרא כמו בן וגער באביו, והוא חשב שאני רומז לו שאני אגער בו כתלמיד, ואמר לי לא אמרתי שאתה תלמידי, או אז הבינותי שהוא רוצה גערה, ואמרתי לו אני גוער בך, מעתה תוכל להסתפר.

גערה כיצד?
כשמרת אמי ע"ה נפטרה בא לנחם אותי תלמיד חכם חריף מאוד שהיה מבטל מרוב חריפותו את דעתם של תלמידי חכמים גדולים. שאלתי אותו, מה דעת כבודו לענין תספורת למי שאבֵל על אביו או אימו? והוא ענה לי, עד שיגערו בו חבריו. אמרתי לו, איך גוערים? והוא ענה לי, אומרים לו שיסתפר.

אמרתי לו והרי התוספות אומרים (מס' מו"ק דף כ"ב ע"ב ד"ה עד שיגערו) שגוערים בו בלשון 'צא מעמנו' - היינו 'נמאס לנו לשבת איתך'. מששמע אותו רב את תשובתי אמר לי 'לך אפשר לקרא חכם'.

תספורת לבעלי הברית
עוד כותב (במועד לכל חי שם הלכה ד) בעניין תספורת בברית מילה, וז"ל:

"אבי הבן דוקא יכול להסתפר ביום שלפני המילה, ואם המילה ביום ראשון יסתפר כבר מערב שבת וכו', והמוהל לא יסתפר, ואם הסנדק הוא אביו של אבי הבן, סנדק זה יכול להסתפר, דיום טוב שלו הוא, דעתה עת הזמיר הגיע דהוכיח סופו דקיים מצות פריה ורביה, ואינו דומה לסנדק אחר, כך נראה לענ"ד.

אומר כאן הרב, שאבי הבן יכול להסתפר יום לפני המילה, ואם המילה ביום א' יכול להסתפר, והמוהל לא יסתפר. ואחר כך כותב שלדידי נראה שסנדק ואבי הבן והמוהל יכולים להסתפר שיום טוב שלו הוא, שעתה עת הזמיר שלו הגיע (היינו לגזור את השערות), ואינו דומה לשאר הדברים.

התרה למי שהחמיר
עוד כותב (שם הלכה ה) מי שנהג להסתפר ערב עצרת ועתה רוצה לחזור, צריך שיעשה התרה בפני שלשה.

חומרת האר"י
עוד כותב הרב (שם, הלכה ח) נהגו בעירנו איזמיר יע"א איזה משפחות שיש להם פורים ביום ח' לחודש אייר, והם מאנשי א"י כיאו יע"א, שנעשה להם נס וקבעו אותו היום פורים לדורות". ממילא אותם משפחות יכולות להסתפר שזה כיום טוב בעיניהם. (שם, הלכה ט):

"ולפי דעת רבנו האר"י אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, רק יש סוד בדבר דצריך שלא לגלח מערב פסח עד ערב חג השבועות, וכל מאי דשרו האחרונים לגלח בר"ח או אם הוא חתן וכיוצא, וביום ל"ג או ל"ד, לדעתו הכל אסור. גם מה שכתבו קצת דביום מ"ח לעומר שרי ליתא, דרבינו האר"י לא היה מגלח אלא בערב החג דוקא".

כשחל יום מ"ט לעומר בשבת
ועוד כתב (שם):

"וכשחל יום מ"ט לעומר בשבת ראיתי להחסיד המקובל המופלא מורינו הרב שלום שרעבי (הרש"ש) בכתב יד וזה לשונו: "ואם חל יום מ"ט בשבת דנתי שלא לגלח בערב שבת, אך הכריחוני לגלח, וחתן אינו מותר לגלח קודם יום מ"ט, עכ"ל. וגם אני הצעיר דעתי הקצרה שיגלח בערב שבת אם מ"ט בשבת, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול וכן עיקר. אמנם בענין זה של גילוח בימי העומר, יש כמה מנהגים חלוקים כפי הפשט, הנח להם לישראל, עכ"ל.

תספורת לפני מנחה
כתוב בשו"ע (או"ח סי' רל"ב סעי' ב'): "לא ישב להסתפר סמוך למנחה, עד שיתפלל". והגמרא בשבת אומרת (דף ט' ע"ב) "גזרה שמא ישבר הזוג". כלומר, שמא ישברו לו המספריים ויחזר אחַר זוג אחֵר ויעבור זמן מנחה.

ואומר המש"ב (שם ס"ק ו'): אפשר שאם מונחים לפני הספר שניים או שלשה זוגים מוכנים לפניו - מותר (ועיין לבא"ח ש"ר פרשת ויקהל אות יא). אבל אם יש לו רק מכונה חשמלית ולא נטענת, יש בזה בעיה שמא תהיה הפסקת החשמל ואז אסור להתגלח לפני מנחה.

דין גילוח בערב שבת
רבים נוהגים להתגלח בערב שבת מספר דקות לפני הדלקת נרות כדי שייראו בשבת מגולחים למשעי, ומשהים את הגילוח עד זמן זה שהוא אחר זמן מנחה קטנה. ויש לדעת שאם מתגלח במכונה הפועלת על חשמל - אסור לו להשהות את הגילוח עד סמוך לכניסת השבת, מחשש שמא תהיה הפסקת חשמל ואז יכנס לשבת כשהוא מנוול, אלא אם כן יש לו ממי להשאיל מכונה כגון משכנו. אבל אם יש לו מכונה נטענת - מותר.

ל"ג בעומר - הילולה של רשב"י
רבי שמעון בר יוחאי אומר: "עולו ואיתכנשו בהילולה דילי" (בואו ותכנסו בשמחה ובהילולה שלי), ויש מעלה לבא למירון ביום ל"ג בעומר, ואע"פ שיש במירון דוחק גדול, כבר כתוב "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". ואין חיוב להגיע עד הקבר או להדחק בפנים, אלא די אם רואה מרחוק את הקבר או אפילו את המבנה עצמו. ועיקר העיקרים, לקרא בקבר רשב"י באדרא זוטא ששם כתוב את זמן הפטירה של רשב"י.

בברכ"י ישנה שאלה, האם ביום ל"ג בעומר הגיע רשב"י לדרגה גבוהה או שזה יום הפטירה שלו? ומקובל שזה יום ההילולה שלו.

ומביא הרב בעל פרי עץ חיים, וכן מובא בכה"ח שהיה רב אחד גדול רבי יונתן שמו שהיה אומר 'נחם' (כמו בט"ב) בכל יום. יום אחד הוא הגיע למירון ביום ל"ג בעומר ואמר נחם, ושמע קול האומר מי זה ביום שמחתי אומר נחם? ואומר הברכ"י ושמעתי שתוך חודש ל"ע אותו רב ישב באבלות ואמרו בברכת המזון נחם.

מי שעולה למירון יכול לראות שבכניסה מצד ימין יש דלת עם רשת, ושם קבור רבי יצחק. ומסופר שפעם רבי יצחק רץ לר' אלעזר ואמר לו שמלאך המוות רודף אחריו, וכיון שיש לו ילד קטן הוא מבקש ממנו שיקח אותו וילמדנו תורה. אמר לו רבי אלעזר בא ונלך לאבא. כשהגיעו, אמר רבי שמעון לרבי יצחק: אתה מהאדרא שלי, שב כאן ואל תחשוש. והנה פתאום הגיע מלאך המוות, אמר לו רבי שמעון: אני משביע, שמי שרגיל לבא אצלי כל יום יכנס, ומי שאינו רגיל שלא יכנס. אמר לו מלאך המוות אני שליח מהקב"ה ובאתי לקחת את נשמתו של רבי יצחק, אמר לו רשב"י תלך או שאני לא מסכים. הלך מלאך המות ואמר לקב"ה, אני הולך לעשות את עבודתי ויש מי שמעכב בעדי. אמר לו הקב"ה, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ואם רשב"י גוזר אני צריך לקיים. לכן כתוב ביום שרשב"י עמד להיפטר מן העולם הוא שאל היכן רבי יצחק "דאנא מערבנא ליה" (אני ערב לו), זה הכח המיוחד שיש לרשב"י. ומדוע נעשה הדבר הזה? אלא שהקב"ה רצה להראות לכל העולם את מעלת הצדיקים שכביכול הקב"ה שומע בקולם, וכ"ש עם ישראל שחייב לשמוע לדברי תורה ולפסקי דין של הרבנים.

הקב"ה רוצה בכבוד הצדיקים
כתוב שהקב"ה בעי ביקרהון דצדיקיא (הקב"ה רוצה בכבוד של הצדיקים).
והראיה מירבעם, שכשהוא הקריב קרבנות לעבודה זרה ובא הנביא והוכיחו, הוא רצה להרים ידו ולהכות את הנביא והנה יבשה ידו. אומר המדרש (תנחומא תולדות יב), כשהיה עומד ומקטיר לעכו"ם לא יבשה ידו, וכיון שפשט אותה כנגד הנביא יבשה, מכאן אתה למד שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד אותו צדיק יותר מכבודו (ועיין באדרא זוטא).

קבעת עיתים לתורה
וכתוב בזהר הקדוש:

"אמר לו רבי שמעון (לרבי יצחק) כמא יאות חולקך כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא. יתיב רבי אבא בתר כתפוי ורבי אלעזר קמיה, אר"ש הא השתא שעתא דרעותא הוא ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי".

(כשבא האדם לעולם האמת, שואלים אותו כמה שאלות וביניהם אם למד תורה, משנה, גמרא, וכו' וכן אם למד קבלה? ועל כן כל אדם צריך במשך חייו לעסוק בכל חלקי התורה, ועל לימוד הקבלה כתוב "בדא יפקון עמא מגלותא".

ב'חוק לישראל' ליקטו חלקים מהזהר הקדוש, וקטעים אלו כל אדם יכול להבין, ואם לומד 'חוק לישראל', הוא יוכל לענות שלמד בזהר הקדוש).

והמשיך רשב"י ואמר:

"הא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא, ועד כען טמירן הוו בלבאי למיעל בהו לעלמא דאתי וכך אסדרנא לכו רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר ברי ילעי (יסביר) ושאר חברייא ירחשון בלבייהו (היינו בהרהור הלב). ועל זה נאמר "רחש לבי דבר טוב" (תהלים מה, ב).

המסופק אם חייב בברכה - יהרהר שו"מ בליבו
אומר בעל הבא"ח: המסופק אם הוא חייב בברכה או לא - יאמר 'ברוך אתה' יהרהר שם ומלכות בליבו וימשיך את הברכה (עיין בא"ח עקב אות ו' ועוד), ומקור דבריו מהרמב"ם שכתב (פ"א מהל' ברכות הלכה ז'):

"כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו " (ועיין כס"מ שם).

ישנם אחדים החולקים על הבא"ח האומר שיהרהר שם ומלכות בליבו, ולדבריהם הרהור אינו כדיבור (ועיין ברכות כ' ע"ב), אך הרי כבר כתב הרמב"ם שהרהור כדיבור ויוצא יד"ח.

מחשבה קובעת או מה שאמר בפועל
מה הדין אם לקח כוס מים וכשהתחיל לברך "ברוך אתה ה'" חשב בדעתו לברך בפה"ג (כגון שהיו המים צבועים בצבע אדום וכדומה ולכן הוא טעה), אבל לפני שסיים את הברכה ראה שיש מים בכוס ולא יין והוא צריך לברך "שהכל" - האם מה שחשב לברך כשאמר ברוך אתה ה' זה הקובע, ולכן לא יצא ידי חובתו כיון שחשב לברך בפה"ג ואין זה ברכת המים, או מה שבירך בפועל הוא הקובע, וכיון שסיים ואמר שהכל נהיה דברו יצא ידי חובה.

בענין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם העיקר זה מה שחשב בתחילה וכיון שבשעה שאמר ברוך אתה ה' חשב לברך ולומר בפה"ג - לא יצא יד"ח, למרות שאמר לבסוף שהכל נהיה בדברו. אבל לדעת הראב"ד העיקר מה שאמר בפועל, ולכן אם סיים ואמר 'שהכל נהיה בדברו' יצא יד"ח - כלומר סיום הברכה הוא הקובע (עיין לרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה י"א ולראב"ד שם). והנ"מ לענין ספירת העומר וכדלהלן.

חשב לספור כהוגן וטעה באמירתו
ברך על דעת לומר את הספירה של אותו היום, למשל 'היום ארבעה ימים לעומר' וטעה ואמר 'היום חמשה ימים לעומר', באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל. שלדעת הרמב"ם - יצא יד"ח כי חשב בהתחלה לומר 'ארבעה ימים לעומר', אבל לדעת הראב"ד - לא יצא יד"ח כי העיקר הסיום, וכאן סיים ואמר 'חמשה ימים לעומר'.

בעל הבא"ח (בספרו אורח חיים עמוד ר"י אות טז, יז) אומר כיון שיש מחלוקת בזה, יחזור ויספור בלי ברכה את ספירת היום כיון שסוף סוף התכוון לכך מתחילה ואז יצא ידי חובתו לכל הדעות.

ועל כן טוב שלפני אמירת 'לשם יחוד' יראה בלוח מה הספירה של אותו היום, כדי שלא יכנס לספקות.

ואומר בעל הבא"ח, מכאן ילמד אדם כמה חשובה המחשבה של האדם. ואומרת הגמרא בקידושין שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, וכל זה אם לא עשה מעשה, אבל אם עשה מעשה מענישים אותו גם על המחשבה.

כניסה עם ציצית או ספר קדש לבית הקברות
כתוב "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז). אומר רשב"י, לא המתים יהללו יה - שהרי מת פטור מהמצוות, ולא כל יורדי דומה - הכוונה על עמי הארץ.

כתוב בשו"ע (או"ח סי' כ"ג סעי' א'): מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות, אסור משום לועג לרש (משלי יז, ה) בד"א, בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים, מותר".
כלומר, אסור לאדם להכנס לבית הקברות כשהטלית הקטן מחוץ לבגדו, משום לועג לרש. וכן אסור לאדם להכנס לבית הקברות או ללכת בהלוויה קרוב לד' אמות של מת, כשגמרא או חומש בידו, דגם בזה יש משום לועג לרש, כיון שהמת אינו יכול ללמוד, והמתים מרגישים בזה. וכן אסור להתפלל מנחה בבית הקברות - משום שזה 'לועג לרש', שהרי הוא מתפלל כדי שיצא ידי חובה.
אבל ללמוד תורה לעילוי נשמת המנוח על קברו - מותר.

כתוב בגמרא על חזקיה המלך (ב"ק דף ט"ז ע"ב) "וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו". אומרים התוספות (שם בד"ה שהושיבו): "ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש". אבל אם לומד לעילוי נשמת המת, מותר.

רבי פנחס בן יאיר
וידוע שמהר"מ גלנטי זצ"ל בנה את הקבר של רשב"י והוא גם בנה את המבנה על קברו של רבי פנחס בן יאיר. ומסופר שכשהוא עשה חינוך לקבר הרשב"י המקום נשאר, אבל כשבא לקברו של רפב"י הכל קרס. אמר הרה"ג זצ"ל שכנראה לא עשו יסודות טובים, ולכן הוא שב ובנה את המבנה מחדש, ושוב הכל נפל וכל זה משום שרפב"י לא רצה ליהנות משום אדם בעולם. ולכן כשאנו עולים לקברו אנו אומרים את המזמורים ומסתובבים כדי שלא יקפיד עלינו.

והגמרא מספרת (חולין דף ז' ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שהלך לקיים מצוות פדיון שבויים, והגיע לנהר גינאי, א"ל ר' פנחס 'גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך'. אמר ליה (הנהר): אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה (ר' פנחס): אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. היה שם אדם אחד עם שק חיטים לפסח, וביקש רבי פנחס מהנהר שיחלק גם בשבילו. וכן היה שם סוחר ערבי וגם בשבילו נחלק הנהר בזכות רבי פנחס בן יאיר. ואמר רבי יוסף שזכה רפב"י שהנהר נחלק לו ג' פעמים, וזה יותר מהנס של קריעת ים סוף על ידי משה ששם נחלק הים רק פעם אחת.

כתוב בזהר, שרבי פנחס בן יאיר עמד מרחוק וראה יונים שעומדות באויר, וכשבירר את פשר הענין הוא ראה שרשב"י יושב ולומד באדרא, והיונים עשו צל מעל ראשו. אמר רפב"י לרשב"י אינך חס על היונים? אמר לו רשב"י, הם באו מאליהן ולא אני הזמנתי אותם.

והגמרא בחולין (דף ז' ע"ב) אומרת שרבי אמר לרפב"י רצונך לסעוד אצלי? אמר לו רפב"י: הן. צהבו פניו של רבי (שמח מפני שלא היה רגיל רפב"י ליהנות משל אחרים). אמר לו רפב"י כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה וכו'.

ויש לשאול, אם יש לו והוא לא מזמין אז מדוע אשריהם ישראל, מה השבח בדבר? אלא שגם אם עושה זאת לשם כבוד זה חשוב (עיין לתוס' שם בד"ה ויש). וכשבא רפב"י לביתו של רבי הוא ראה שם פרדות, אמר מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעד אצלו?! וברח. רץ אחריו רבנו הקדוש והנה "גבה טורא בניהו" (רש"י מבאר עמד הר ביניהם. ועיין ליפה עיניים משם הירושלמי שביאר שירדה אש מן השמים והקיפה אותו). בכה רבנו הקדוש ואמר, ומה בחייהם כך ק"ו לאחר מיתה.

"לא תאכלו על הדם"
חז"ל אומרים כשרשב"י ובנו היו במערה, הם היו בכל יום נכנסים לחול וכך למדו תורה, וכשהגיע זמן תפילה הם היו יוצאים מהחול ולובשים את בגדיהם ומתפללים (עיין מסכת שבת דף ל"ג ע"ב).

ויש לשאול הרי הגמרא אומרת שמי שלומד תורה כל הזמן, פטור מתפילה? ומדוע כאן רשב"י ובנו היו מתפללים? התוספות (שם) מחלקים בין לימוד תורה לתפילה, ובין תפלה לק"ש. והענין הוא כך, רשב"י לא החזיק עצמו כרשב"י שפטור מתפילה, ולכן הוא התפלל. אבל אנו שיודעים את מעלתו, לכן שאלנו שאלה זאת.

הצמא והרעב בכלל חולים הם
הזהר הקדוש הפליג בחומרת מי שאוכל לפני התפילה. ומשמע מדברי הרמב"ם שמי שאוכל לפני התפילה עובר איסור דאורייתא.

אבל כתוב בשו"ע בהלכות תפילה (סי' פט סעי' ד'): "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוון דעתו יתפלל, ואם לאו, אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה". ויעשה זאת בצנעא ולא בפרהסיא.

אכילה ושתיה קודם עמוד השחר ביום התענית
מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע - אסור אח"כ לאכול או לשתות.

ואם קודם שישן עשה תנאי שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט מותר לו לאכול או לשתות. לפי הקבלה גם אם התנה, שתיה - מותרת, אכילה - אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר - אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול.

ואומר המש"ב אנו נוהגים בכל בוקר לקום לשתות, ולא צריך תנאי (מקור דין זה בתענית י"ב ע"א, ועיין לשו"ע סי' תקס"ד, ולמש"ב שם ס"ק א', ולכה"ח שם ס"ק ז-ט, ולבא"ח נצבים א).

מהיכן היה לרשב"י פת לג' סעודות?
לאחר שיצאו רשב"י ובנו מן המערה, כתוב שאמר רבי שמעון "אסהדנא עלי לכל אלין דהכא דהא מן יומאי לא בטילנא אלין ג' סעודתי". כלומר שמימיו לא ביטל ג' סעודות בפת. ויש לשאול, ומה עשה בהיותו במערה הרי היה לו רק את עץ החרוב? י"א שהוא עשה כוונות. אבל כתוב במדרש הגדול כשעץ החרוב היה מוציא לו לחם, והמעיין היה מוציא יין, ומזה ידע רשב"י שהגיעה השבת.

ואומרת הגמרא: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות) וכלי מילת" (בגדים). ויש לשאול, וכי זה מה שיאפיין את ימות המשיח?! אוכל, עוגות, ובגדים?! אלא הענין הוא כך, הרמב"ם כותב (פי"ה מהל' מלכים הל' ד'):

"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לאר כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה", עכ"ל.

וכיון שאדם יעסוק בתורה, לא יהיה לו זמן לעבוד ולכן ה' יזמן לו את כלהדברים האלו, כי אנו לא אוכלים עוגות או לחם של עכו"ם, וכן כל שאר בישולי עכו"ם אסורים, וכן אסור לקנות בגדים מגויים מחשש שהכניס בהם שעטנז.

היה פעם חייט בבית לחם, וכל הרבנים היו קונים אצלו חליפות כיון שהיה מוכר בזול. ותמיד היו אומרים לי שכדאי לקנות שם כי המחירים מאד זולים, ואני אמרתי להם שאני חפץ לקנות רק מיהודים שהרי כתוב "או קנה מיד עמיתך". אח"כ התגלה שהוא היה מכניס שעטנז בבגדים.
ובזהר הקדוש הפליג בחומרת הענין וכתב שמי שלובש שעטנז תפילתו לא מתקבלת.

באחד השיעורים אמרתי שלא יקנו מגויים רק מיהודים. ומישהוא כתב לי מכתב מדוע אני עושה אפליות. ובשיעור שהתקיים בשבוע שלאחר מכן אמרתי 'אתם זוכרים שבשבוע שעבר אמרתי כך וכך, כעת אני אומר לכם תקנו רק מיהודים'!

מדיני חציצה
יש כמה דברים שטעמם נעוץ בסוד וא"א להשיגם, למשל, אשה שטובלת צריכה לגזור את ציפורניה, ואם לא גזרה בערב שבת יביאו גויה וכו', ולכאורה מדוע לא תנקה אותם ודיו? אלא כתוב בזהר הקדוש שכל מה שגדל בטומאה, זה לא טוב.

ואלו שצובעות את שיער ראשן בצבע, רצוי שתצבענה אחרי הטבילה ולא לפניה. ובכל אופן לדעת הרמב"ם וכן הלכה, אם צבעה שערות ראשה או את ידיה ב"חינה" זה לא חוצץ כי אין בו ממש.

עליית אליהו השמימה
בפוסקים מובאת שאלה, האם אליהו הנביא חייב בכבודו של משה רבנו? וכתוב בזהר הקדוש שאליהו היה קם לכבוד משה, כי הוא היה תלמידו ולמד אצלו תורה.

ושואל הרב חיד"א ע"ה, כשאליהו עלה בסערה השמימה האם אשתו מותרת להתחתן או שהיא עגונה, שהרי אם הוא בן אדם אשתו עגונה, ואם הוא מלאך זה אחרת? (עיין לחיד"א אבן העזר סי' י"ז).

ומסופר על רבנו הקדוש שלאחר פטירתו היה בא בכל ערב שבת לביתו והיה מקדש, וכשהתגלה הדבר הוא הפסיק לבא. ולכאורה, כיצד הוא מוציא את אשתו ידי חובת קידוש, והרי מת פטור מן המצוות? אלא שהוא היה אומר את נוסח הקידוש, והיא היתה חוזרת אחריו (עיין כתובות דף ק"ג ע"א).

זכרה ישני חברון
כשכבשו את חברון, רצינו להכנס לתוך מערת המכפלה (לפני כן היינו עולים רק שבע מדרגות). ולהתפלל שם מנחה, והנה בא רב אחד ואמר שאסור להתפלל כי זה בית קברות וזה לועג לרש. אמרתי לו הרי זו הפעם הראשונה שאנו באים, הכיצד לא נתפלל מנחה?! והתפללנו, ואמרתי לאותו רב, הרי הגמרא אומרת שבכל ר"ח אליהו הנביא בא ומקים את האבות כדי שיתפללו, ומכאן שהם 'ישני חברון' ולא מתים וא"כ אנו יכולים להתפלל שם. וז"ל הגמרא (ב"מ פ"ה ע"ב):

"אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי (אליהו הנביא היה מצוי בישיבתו של רבי). יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא (ביום ר"ח אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא) א"ל (רבי לאליהו הנביא) מאי טעמא נגה ליה למר? (מדוע התעכבת מלבוא) אמר ליה (אליהו הנביא): אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה (הלכתי למערת המכפלה והערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואח"כ השכבתיו) וכן ליצחק וכן ליעקב. (שאל אותו רבי) ולוקמינהו בהדי הדדי (מדוע לא הערת את שלושתם ביחד) סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה (אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן אין ניתן לי רשות להעמידן יחד) וכו'.

משמע שזה לא לועג לרש כי הרי גם הם מתפללים.

כניסת כהנים לקבר רחל ומערת המכפלה
אסור לכהנים להכנס לבית הקברות או לשאר קברי צדיקים, חוץ משני מקומות שמותר להם להכנס: קבר רחל אמנו, וקברי אבות. והטעם לכך הוא, משום שאין ידיעה ברורה בדבר מיקומם המדוייק של אבותינו הקדושים, ומה שאומרים המוסלמים היכן מקום קבורתם של האבות אינו אלא שקר וכזב, כי תיאור מקום קבורתם המובא בש"ס אינו תואם את דבריהם, ומקום מנוחתם זה למטה למטה.

הגאון רבי יצחק אלפייא ע"ה אמר בזמנו שמותר לכהנים להכנס לקבר רחל, ועליו אנו מסתמכים (וכ"כ בספרו אהבת השם עמוד קכ"ח הגהה פ"ז, ומובא בספר הלכה עמוד קי"ב סעי' כ"ד).

סיום
אנחנו מבקשים מרשב"י שיקח את כל הצדיקים שבשמים ויגיד לקב"ה 'עד מתי עם ישראל בצרות עד מתי עם ישראל סובל, את ארצנו שהקב"ה נתן לנו הם רוצים כל הזמן לחלק', וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. אנחנו רוצים גאולה אמיתית, יראו עינינו וישמח ליבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

הלכות ספירת העומר

איזורים נוספים:

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

עוד בנושא הלכות ספירת העומר

1.
ספירת העומר אחר ברכת המפיל
הרב שמואל חיים דומב | איר תשע"ב
2.
הלכות ספירת העומר הלכה למעשה
הרב משה בר ציון | כ"ד אייר תשפ"ו
3.
הלכות ספירת העומר
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן ה'תשס"ב
4.
בית מקדש בין פסח ראשון לשני וקטן שגדל וגר שהתגייר בעומר
הרב חגי פנחס בר גיורא (במברגר) | ניסן התשע"ג
5.
ברכת שהחיינו בימי ספירת העומר
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ו

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הראשל"צ הרב הראשי לישראל לשעבר. לשיחות אודות הרב לחץ כאן.

ויקהל
מצוות שמירת השבת
מתוך 'קול צופייך' גיליון 396
אדר תשס"ז
קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
הלכות תלמוד תורה
גליו מס' 434
י שבט תשס"ח
שבעתא דנחמתא
סדר ההפטרות
תשס"ג
מצורע
פרשת מצורע שבת הגדול- מדברי הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
ניסן תשע"ו

הלכות ספירת העומר

הלכות ספירת העומר
ספירת העומר אחר ברכת המפיל
הרב שמואל חיים דומב | איר תשע"ב
45 דק'
הלכות ספירת העומר
הלכות ספירת העומר הלכה למעשה
הרב משה בר ציון | כ"ד אייר תשפ"ו
הלכות ספירת העומר
הלכות ספירת העומר
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן ה'תשס"ב
פסח שני
בית מקדש בין פסח ראשון לשני וקטן שגדל וגר שהתגייר בעומר
הרב חגי פנחס בר גיורא (במברגר) | ניסן התשע"ג

הלכות ספירת העומר

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב דוד חי הכהן
הרב חיים דרוקמן
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרה"ג צבי שכטר
הרב אליקים לבנון
הרב יוסף צבי רימון
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הרב שבתי סבתו

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו