בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

undefined
3 דק' קריאה
זכות גדולה זכינו בדורנו, לשוב לעיר האבות חברון, ולהתפלל במערת המכפלה, מקום קבורת האבות הקדושים. מאות שנים הודרו היהודים מתפילה במערה, ואשרינו שזכינו לכך. אחד ומיוחד, שזכה לפקוד את המערה בדורות עברו, ואף להשתלשל לתוככי המערה עצמה, (אנו זוכים רק להתפלל במבנה שמעל המערה), הוא המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי בעל ה'חסד לאברהם'.
מעניין, שיום ההילולא של ה'חסד לאברהם', מגדולי המקובלים בדור שאחרי האר"י הקדוש, חל תמיד סמוך לשבת חיי שרה – 'שבת חברון', ביום כא' או כד' חשוון. ועוד פרט מעניין המחבר את ה'חסד לאברהם' לשבת חברון – בספרו הוא כותב על מעלת הקבורה בחברון, "הנפטרים בה ונקברים בה זוכים לעלות נפשותיהם, כי הוא יתד תקוע לעבור לגן עדן תחתון בלי עיכוב", ואכן הוא קבור בבית העלמין היהודי העתיק בחברון.
וכך מסופר על כניסה זו (מתוך ספר חברון 'זכרון ירושלים'): "פעם אחת בא פחה מאיסטנבול לעיר הקודש חברון, וכשהלך להתפלל במערת המכפלה, רצה לראות מה יש בתוך המערה, ונפלה החרב שלו מן התיק, והייתה זו חרב מצופה בזהב ובאבנים טובות.
גזר הפחה על הישמעאלים שיוציאו את החרב מהמערה. הורידו אותם בחבלים ולא הספיקו, עד שהוציאם מתים. וכיוון שראה הפחה כך, גזר על היהודים להיכנס אל המערה ולהוציא את החרב. הפילו גורל ויצא הצדיק "חסד לאברהם". הלך הצדיק למקווה וטבל ונתעטף בתכריכים, וכל אותו הלילה היה דורש בדברי קבלה.
משהאיר השחר, אמר לחבריו שיתפללו בעדו כל עוד הוא בפנים המערה, שלא יאונה לו כל רע. הלך למערת המכפלה וקשרוהו בחבל וירד לתוכה. וכיוון שירד, החזיר להם החרב בחבל ואמר: "הגיעה השעה שאראה תוכה"…
הלך בפנים המערה וראה אדם אחד עומד. נתפחד וקרא "שמע ישראל", ואחר-כך שאלו: 'מי אתה?" - השיב: "אני אליעזר עבד אברהם". אמר לו אליעזר: "המתן כאן עד שאשאל רשות מאברהם, יצחק ויעקב, אם תיכנס".
נתנו האבות רשות ונכנס. ומרוב הפחד נתעלף... נתנו לו ריחות-בושם להריח, קם על רגליו וסיפר להם המעשה. כיוון שראה שהמקום גן העדן הוא, לא רצה לצאת מתוכו. אמרו לו האבות: "זה אינו אפשר. עכשיו צא ומחר אתה עמנו".
העלוהו בחבלים ובא לביתו שמח וכל ישראל שמחים עמו. אמר לחבריו: "כך וכך נגזר עלי וכך רצוני!". וכל הלילה היה דורש לפניהם בקבלה עד קודם אור הבוקר. אותה שעה ירד למקווה שבביתו, טבל ולבש תכריכים וקרא "שמע ישראל": …ויצאה נשמתו בטהרה.
לעיתים, יש סיפורים על גדולי ישראל, שממש מבטאים עניין שהם כתבו בספריהם. כזה הוא הסיפור שלפנינו. בספר 'חסד לאברהם' (מעיין ג' נהר יג') הוא כותב על מעלתם של ירושלים וערי הקודש בארץ ישראל. במיוחד הוא מאריך במעלתם של חברון ומערת המכפלה. המערה היא כחצר לגן עדן, ומעבר לגן עדן התחתון.
ומבאר שם, שהיה מאבק בין ישראל לאומות העולם על הקבורה והאחיזה במערה, כי מי שקבור במערה, הרי נשמות צאצאיו יכולים בעת הפטירה לעבור דרך שם לגן עדן. ומבאר, שהמילה 'תקע', רמוזה בתורה ב- ג' מקומות: "ויעקב תקע את אהלו בהר", "ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד", "ותקע כף ירך יעקב". עניין זה רומז למאבק בין ישראל לאומות העולם על המערה.
יעקב עושה מאמץ, שיקברו הוא ואשתו במערת המכפלה. וזו הכוונה, שתקע את אהלו, אהלו זו אשתו, שהיא עיקר הבית, והמילה 'את' באה לרבות את עצמו. מולו, מתאמץ לבן לתקוע את אחיו במערה. אחיו אלו ישמעאל ועשיו, שיש להם גם כביכול אחיזה באברהם רוכש המערה, שהרי הם צאצאיו.
בהמשך, כשלבן נכשל במאמציו, מגיע מלאכו של עשיו ונאבק ביעקב, שהרי לעשיו יש אחיזה גם ביצחק הקבור במערה, וזה 'ותקע כף ירך יעקב'. אך יעקב גובר, וה' מרפא אותו מצליעתו, והוא זוכה להיקבר במערה עם אשתו, ומעתה רק זרעו עובר דרך המערה לגן עדן.
רעיונות אלו גנוזים בסיפור. בתחילה, מנסים הישמעאלים להוציא את החרב מהמערה. חרב היא עניינו של עשיו. כלומר – ישמעאל ועשיו חוברים כאן יחד ומנסים להיכנס למערה, שהיא פתח גן עדן. אך הם מתים, שהרי אין להם אחיזה במקום זה. כמובן, גם אין להם אחיזה, כי זה מקום קדוש ופנימי, המחבר שמיים וארץ, ואותם מעניין רק הזהב והממון החומרי, שמצפה את החרב. אותם מעניין הציפוי – החצוניות, ואין בכוחם להיכנס פנימה.
ואז, מגיע יעקב. איש הפנים, ה'חסד לאברהם', שמבין את סודו של המקום, טובל ומסיר מעליו את החיצוניות. יושב כל הלילה ועוסק בקבלה ופנימיות, ומשתלשל בכוח התפילה – קול יעקב. מוציא את החרב החיצונית, שלא עניינה אותו באמת, ונפנה להיכנס פנימה. בפנים, הוא פוגש את אליעזר, שגם בגמ' (ב"ב נח.) כתוב שעומד ומשמש בפתח המערה. אליעזר הוא גוי שהתגייר ולמד מאברהם, חוליית החיבור בין חוץ ופנים. ואז, הוא קורא 'שמע ישראל', ישראל סבא, עניינו של יעקב.
נכנס פנימה, וזוכה להריח בושם, ומגלה שזהו גן עדן. בגמרא תמיד החוש שמתחבר לגן עדן הוא – חוש הריח. אין טעם גן עדן, רק ריח גן עדן (למשל – תמיד לב:). נראה, שזה מפני שבעת שחטא האדם הראשון בגן עדן, כל חושיו השתתפו בחטא, חוץ מחוש הריח.
וכך, יוצא ה'חסד לאברהם' מהמערה ומגלה את סודה לעם ישראל, ושב דרכה לגן עדן למחרת היום בקדושה ובטהרה.
ובימינו, שוב אנו נאבקים עם אומות העולם על האחיזה במערה, אך 'מעשה אבות סימן לבנים', ובוודאי שבסוף נזכה רק אנו לאחוז בה בשלמות ולהתחבר דרכה לעולמות הרוחניים!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il