^ 1. לגרסה אנגלית של המאמר, ראו Neria Guttel, "The relationship between Halakha, Philosophy and Education in Maharal's teachings: Maharal's attitude towards the Halakhic Kitzur", Rabbinic Theology and Jewish Intellectual History: The Great Rabbi Loew of Prague, Routledge Jewish Studies Series, 2013, pp 86–101.
^ 2. ראו ד' הרטמן, הרמב"ם: הלכה ופילוסופיה, א' מלצר (מתרגם), תל אביב 1979; י' טברסקי, הלכה והגות: קווי יסוד במשנתו של הרמב״ם, האוניברסיטה הפתוחה 1986; הנ"ל, מבוא למשנה תורה לרמב"ם, מ"ב לרנר (מתרגם), ירושלים 1991; י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן.
^ 3. ראו נ' גוטל, חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק, ירושלים תשס"ה.
^ 4. על החשיבות הגלומה בהשקת כלל אמריו של הוגה ופרשן, ראו ראי"ה קוק, הסכמות הראיה, י"מ ישמח וב"ז כהנא (עורכים), ירושלים תשמ"ח, "הסכמה" כה [לספר "חכמי התלמוד"], עמ' 30: "והנה אמינא לפעלא טבא [...] טוב עשה בעם ד' לקבץ אל מקום אחד כל מאמרי חכמי התלמוד [...] כל אחד ואחד וערכו, והמאמרים הפזורים בהתאגדם לאגודה אחת וחטיבה מוצקה ומאוחדת יוסיפו אור יקרות, להבין ולהשכיל ברוח הכללי המרחף על פני השיטה הכוללת של כל חכם וחכם מחכמי אבות התורה והמסורת, והחדירה הנאמנה לתוך תוכה של הנשמה הגדולה של כל אחד מרבותינו הקדמונים, תוסיף עוז ותעצומות להודה ותפארתה של תורה. ועל יסוד זה נאמר בירושלמי (שבת פ"א ה"ב): 'כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו...', ובבבלי (שבת י ע"ב [...] ובמדרש שיר השירים (פרשה א' י"ח) [...] והיחש והקירבה הפנימית השרויה ברוח הכללי של כל המאמרים המפוזרים במקומות שונים, הרי היא מתגלה ומתייצבת לעינינו ע"י ההצגה הכוללת של כל המאמרים, ערוכים בסדר מרוכז ומאוחד". וראו ראי"ה קוק, עין איה – שבת א, ירושלים תשנ"ד, י ע"ב, אות יט, עמ' 14: "רב חסדא הוה נקיט [...] אמנם פי שנים יש בקיבוץ הידיעות מכל מאמריו של איש גדול שדורו ודורות שאחריו ילכו לאורו, הא' היא עצם ידיעת החכמה שיש בכל מאמר ומאמר, והב' היא ההשקפה הכוללת על ערך האיש הנעלה ותכונת נפשו הגדולה שראויה להיות למופת [...] שרק ע"י כל נצוצי האורה המפוזרים בכל מאמר ומאמר, כשיקבצו יחד אז תצא התמונה הנהדרה של דמות דיוקנו הרוחני של האדם הגדול, ועל פיה נוכל לצעוד בעקבותיו". וראו ראי"ה קוק, "לאחדותו של הרמב"ם", מאמרי הראיה, א, ירושלים תש"ם, עמ' 105–112.
^ 5. לתולדות חייו של מהר"ל, ראו אברהם (עובדיה) גוטסדינר, הארי שבחכמי פראג, ירושלים תשס"ב, עמ' ל–לו; וראו הרב י' יודלוב, "תשובות מהר"ל מפראג", ספר הזיכרון לרב י"ב ז'ולטי, הרב י' בוקסבוים (עורך), ירושלים תשמ"ז, עמ' רסד–רסו.
^ 6. ר' שמעון יאיר חיים בכרך (שצ"ח–תס"ב, 1638–1701), שו"ת חוט השני, פתיחת סימן מט.
^ 7. בשנת תשט"ו ראו אור חידושי מהר"ל מפראג על טור אבן העזר, זאת במסגרת כרכי הטור שבמהדורת "אל המקורות". המהדיר היה הרב ש"ב ורנר. ג' גזבר, בעבודת הדוקטורט המקיפה, "לדרכו ההלכתית ופרשנותו התלמודית של המהר"ל מפראג", בר אילן תשס"ח, עמ' 65–72, מערער על ייחוס החיבור למהר"ל.
^ 8. ראו בית שמואל, אבן העזר, סימן יז, סעיף קטן סט, הדן בתשובת מהר"ל זו.
^ 9. בסימן קלב, שם, אף נכתב: "ואני זכיתי שיש לי חבילות שו"ת" של מהר"ל!
^ 10. למשל "באורי הרי"ף ממס' ברכות דהיינו פשטים מהמהרי"ל", לתלמיד המהר"ל, ישורון ב (תשנ"ז), עמ' פט–קח.
^ 11. הרב י' יודלוב (לעיל הערה 4), עמ' רסד–רצו. אגב כך תצוין הערתו של יודלוב כי היעדר אסיפת הכרעותיו ההלכתיות של מהר"ל למקום אחד הביא לכך שהן לא היו ידועות, ולכן אפילו צאצאיו לא תמיד יישמום.
^ 12. ראו גם מה שכתב הרב ע' יוסף, שו"ת יביע אומר, ז – יורה דעה, סימן כה: "ושוב ראיתי בספר בני יונה שהאריך לפקפק על דברי התורת חיים, וצידד שאפילו [...] בנאבד הספר תורה לגמרי כגון שנקרע או שנשרף, אבל אם נאבד ממנו והוא מצוי באיזה מקום הרי הוא שלו בכל מקום שהוא נמצא וכו', ושוב כתב דלגבי הדיוט אפי' נקרע או נשרף לגמרי, כתיבה דעביד עביד ולא נתבטלה ממנו המצוה [...] אולם ראיתי שכתב שם, שגם גאון ישראל מהר"ל מפראג הורה ג"כ כדברי התורת חיים, שאותם שכותבים להם ס"ת ומקדישים אותם לא יצאו ידי חובה, כי הם מראים עצמם כאילו דוחים המצוה מרשותם".
^ 13. עם זאת, אין להתעלם ממשקלה המוגבל של ראיה זו, שכן המצבה שופצה כמה פעמים, לאו דווקא בשחזור מדויק של המקור, כך שהיא עלולה לשקף תודעה היסטורית מאוחרת.
^ 14. על השרפה, ראו ג' גזבר (לעיל הערה 6), עמ' 4 ושם הערה 13.
^ 15. וראו מה שכתב Sherwin Byron, Mystical theology and social dissent : the life and works of Judah Loew of Prague, London 1982, אשר סקר בפרק הרביעי (עמ' 38–50) את יצירתו התורנית של המהר"ל והבהיר (עמ' 41) כי, "From what must have been extensive writings on Jewish religious law only scanty documents have survived. From what must have been many responsa only one has been preserved and published during Loew's lifetime … Though extensive, the above-named works probably do not represent the entire scope of Rabbi Loew's literary productivity There are indications that he authored other works that are either lost or simply remain obscure and unpublished" Sherwin. מסכם (עמ' 44): "If Bachrach's report is accurate, the quantity of Loew's unknown and unpublished work must be considerable". בהקשר זה תצוין עבודת הדוקטור של ג' גזבר (לעיל הערה 6), אשר חלקה הראשון הוקדש לתיאור ממצה של כתבי המהר"ל בתחומים ההלכתיים – פרשנות ופסיקה. גזבר חושף בפרוטרוט את אשר ידוע לנו על חיבוריו ההלכתיים של מהר"ל, אותם המצויים בידינו, אותם שנכתבו ואבדו ואותם המיוחסים אליו ולאמתו של דבר, ככל הנראה, אינם שלו. וראו שם עמ' 3–4, ביקורת על טענתו של א' נהר, אשר בספרו משנתו של המהר"ל מפראג, ירושלים תשס"ג, עמ' 1–35, צִמצם מאוד את דמות הפוסק של מהר"ל ואת ערך כתיבתו ההלכתית: "דומה שהכותב לא עמד על המכלול המשתמע מהביוגרפיה של המהר"ל וגם לא ראה חלק ניכר מכתביו ההלכתיים". וראו ת' גרנות, "מטא-הלכה, פסיקה ודרכי חינוך במשנת המהר"ל מפראג", על דרך האבות, אלון שבות תשס"א, עמ' 475–497.
^ 16. מהר"ל, באר הגולה – באר הראשון, מהדורת לונדון תשכ"ד, עמ' כ: "כי ההלכה הוא שכל פשוט [...] ההלכה הוא הדרך הישר שאינו סר מן היושר והוא ההולך אל הש"י לגמרי ולכך נקרא דבר זה הלכה".
^ 17. ייתכן שזו הסיבה שבגללה גם העוסקים במשנת מהר"ל לא הרבו לעסוק בסוגיה זו – הלכה ואגדה במשנת מהר"ל : משנת מהר"ל בסוגיה זו אינה חדשנית וייחודית, אלא עוקבת אחר משנת רוב-ככל הוגי ישראל במהלך הדורות כולם.
^ 18. כך קורא לו מהר"ל. שם הספר עצמו הוא "מאור עינים"; "אמרי בינה" הוא אחד משלושת חלקיו. מהדורתו הראשונה ראתה אור בשנת של"ד (1574). על הפולמוס סביב הספר, ראו מ' בניהו, "הפולמוס על ספר מאור עינים לרבי עזריה מן האדומים", אסופות ה (תשנ"א), עמ' ריג–רסה.
^ 19. ר' עזריה דה רוסי ("מן האדומים"), מנטובה 1513 (בערך) – פרארה 1578.
^ 20. מהר"ל, באר הגולה (לעיל הערה 16) – באר הששי, עמ' קלה. השוו שם באר הראשון, עמ' כ: "שכל דבר יש לו בחינות מתחלפות [...] רק לענין הלכה למעשה אין ספק שהאחד יותר עיקר מן השני [...] והוא מכריע והוא הלכה. מכל מקום אל תאמר כי דבר שאינו עיקר אינו נחשב כלום, זה אינו [...] הרי למד תורה כפי מה שהוא הדבר שיש לו בחינות מתחלפות, רק לענין הלכה אחד מכריע על השני".
^ 21. ראו מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים תשל"ח, פרק לז, עמ' 1145–1151 (ושם עמ' 236–239); י"ז כהנא, "ספרי הקיצורים מבחינת סמכותם ההלכתית", מחקרים בספרות התשובות, ירושלים תשל"ג, עמ' 89–96; הרב ח' טשרנוביץ ("רב צעיר", 1870–1949), תולדות הפוסקים, ג (תש"ח), עמ' 74–158. כן ראו א"מ רפלד, " 'הלכתא כבתראי' אצל חכמי אשכנז ופולין במאות הט"ו–ט"ז: מקורות וספיחין", סידרא ח (תשנ"ב), עמ' 119–140; י"מ תא-שמע, הלכה מנהג ומציאות באשכנז, ירושלים תש"ס, עמ' 58–78; י' יובל, "ראשונים ואחרונים – ANTIQUI ET MODERNI (תודעת זמן ותודעה עצמית באשכנז)–, ציון נז, ד (תשנ"ב), עמ' 369–394; ש"ע ווזנר, " 'הלכתא כבתראי' – עיון מחודש", שנתון המשפט העברי כ (תשנ"ה–תשנ"ז), עמ' 151.
^ 22. שו"ת הר"י מיגאש, ירושלים תשי"ט, סימן קיד. על הרקע ההיסטורי לשאלה, ראו ש"ד גויטיין, סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם, ירושלים תשכ"ב, עמ' קסז–קסט; י"מ תא-שמע, "יצירתו הספרותית של רבנו יוסף הלוי אבן מיגאש", כנסת מחקרים ב (תשס"ד), עמ' 35–46. וראו מ' ברויאר, אוהלי תורה, ירושלים תשס"ד, עמ' 85, הערה 5.
^ 23. השוו דבריו של הרא"ש (סנהדרין ד, ו), במחלוקתו עם הראב"ד: "ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת אפילו בדידך ודידי וא"ל אטו קטלי קני באגמא אנן כלומר אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו כטועה בדבר משנה הוי וחוזר. אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר [...] אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו". אמור מעתה, גישת הראב"ד קרובה לזו של ר"י מיגאש וזו של מהר"ל לרא"ש.
^ 24. מהר"ל מזדהה בכך עם גישת אחיו הגדול, רבי חיים מפרידברג (ר"ץ–שמ"ח, 1520–1588), אשר היה ראש וראשון למתנגדי מגמת הקודיפיקציה של ההלכה, מפעלם של ר"י קארו ור"מ איסרליש. רבי חיים האריך להבהיר גישה זו בפתח חיבורו "ויכוח מים חיים". חלק ניכר מהקדמת חיבור זה הוקדש לביקורת על חיבורו של הרמ"א, בן דורו ועמיתו לספסל הלימודים בישיבת רבי שלום שכנא, "תורת החטאת". דבריו בנידון היו כה תקיפים וביקורתיים, עד שלאחר הדפסתם לראשונה (אמשטרדם תע"ב) הם הושמטו ממהדורות מאוחרות יותר. לימים, היה זה הרב חיים טשרנוביץ ששב והעתיקם, ראו בספרו תולדות הפוסקים (לעיל הערה 20), עמ' 93–100. שני נימוקים עיקריים מובאים על ידי רבי חיים מפרידברג: השפעה שלילית על לימוד ההלכה, "מביאים עצלות בלימוד הספרים הקדמונים" וכן כשל בהכרעה הלכתית. עוד הוא מוסיף כי יש בכך ניגוד למהותה העשירה של ההלכה, על גווני דעותיה וחשיבות היעדר אחידותה. כן ראו מהרש"ל, הקדמה לים של שלמה על מסכתות חולין ובבא קמא, ובעניינו ראו א"מ רפלד, "המהרש"ל וסמכותם של ספרי קיצור הלכתיים – עיון במבנה הספר 'ים של שלמה' ", שנתון המשפט העברי יח–יט (תשנ"ב–תשנ"ה), עמ' 427–437; וראו הקדמת הרב יום טוב ליפמן הלר, תלמיד מהר"ל, לפירושו, תוספות יום טוב על המשנה. כן ראו Leon Wiener Dow: "Opposition to the 'Shulhan Aruch': Articulating a Common Law Conception of Halacha", HEBRAIC POLITICAL STUDIES, 3 (4), 2009, PP. 352–376. אני מודה לידידי ד"ר מ' סיידלר על הפנייתו למאמר זה.
^ 25. זכרו לחיי העולם הבא.
^ 26. על פי ביקורת המוטחת בבבלי, סוטה כב ע"א: "תנא, התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך, אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי אמר ר' יהושע, וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן, שנאמר 'הליכות עולם לו' (חבקוק ג, ו) אלא שמורין הלכה מתוך משנתן".
^ 27. להדגשה זו של העיון התלמודי כעיקר, ראו גם מה שכתב לימים הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק בחיבורו איש ההלכה גלוי ונסתר, ירושלים תשל"ט, עמ' 28–35; שם, עמ' 31: "ואם ההכרח שלא יגונה, מכריחם לעבור על דעתם ולהורות הלכה למעשה, אין זו אלא תעודה זעירה ומצערה, שאין אישי ההלכה מתמכרים אליה. ההלכה – לא המעשה; היצירה האידיאלית – לא הריאלית, מייצגות שאיפת בעל ההלכה".
^ 28. השוו הקדמת רבי אריה ליב הכהן הלר לחיבורו "קצות החושן": "דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שרשו [...] והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי [...] משום דתורה שבעל פה ניתנה כפי הכרעת החכמים, אף על פי שאינו אמת". כן ראו הקדמת הרב משה פיינשטיין לשו"ת אגרות משה: "וכבר נאמר לא בשמים היא אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה ומחוייב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש, ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלהים חיים מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק [...] ויקבל שכר על הוראתו אף שהאמת אינו כפירושו"; כן ראו לו גם בספרו דברות משה, שבת, סימן י, ענף ב, ד"ה ומוכרחין : "שאם הורה ודן כפי מה שסובר שהוא דין אמת, דינו דין בהעובדא שבאה לפניו כשאינו טעות בדבר משנה ובשקול הדעת, אף אם האמת גליא כלפי שמיא שאין הדין כהוראתו, דכיון שנתנה תורה רשות וגם חייבה לחכמים ולדיינים להורות ולדון ולאו בשמים היא, שודאי אפשר שהאדם אף היותר גדול יטעה לפעמים ולא יכוון לדעת התורה כפי שגליא כלפי שמיא [...] שהוא דין אמת, ונעשה זה ממילא דין אמת בעובדא זו גם כלפי שמיא"; וראו מאמר חתנו, הרב משה טנדלר, תחומין ט, עמ' 191, ומאמר חתן-חתנו, הרב שבתאי רפפורט, "זכרו תורת משה עבדי: לדרכו של הגר"מ פיינשטיין בפסיקה בשאלות זמננו", ממלכת כהנים וגוי קדוש, י' שביב (עורך), עמ' 384, וכן בעבודת הדוקטור של ה' גורדין, "הלכה ופסיקת הלכה בעולם משתנה: עיון בינתחומי בתשובותיו של הרב משה פיינשטיין", אוניברסיטת תל-אביב תשס"ח. ראו גם דרשות הר"ן, הדרוש השביעי.
^ 29. ראו סוף הקדמת הרמב"ם לחיבורו משנה תורה, מהדורת ש' פרנקל, בני ברק תשס"א, ספר המדע, עמ' ד.
^ 30. וראו שם השגת הראב"ד.
^ 31. דוגמה לפרשנות חלופית, ראו אצל הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, ד, סימן לט.
^ 32. דוגמה נוספת – שבה לא הארכנו, לפי שכבר עסקו בה רבים וטובים – היא יחסו של מהר"ל לשיטת הפלפול. מהר"ל מביע דעתו בנידון כמה וכמה פעמים: גור אריה לספר דברים ו, ז; נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ה; דרך חיים על מסכת אבות ו, ז; תפארת ישראל, פרק נו; באר הגולה, דרשות מהר"ל, במסגרת דרוש על התכורה ובמסגרת דרוש על המצוות. מהר"ל מטיח את ביקורתו בסגנון תקיף ונחרץ ואף במונחים בוטים: "קלקול", "עיוות", "דברי שקר" ועוד. לדידו, זו אינה דרך נכונה, לא ללימוד תורה ולא להכרעת פסיקה. בזיקה לענייננו נעיר, כי העובדה שמהר"ל נזקק לנושא זה, שוב ושוב, במסגרת ספריו ההגותיים, והוא אף כורך זאת באמירה הגותית – בחינת: לא זה מה שרוצה מאתנו נותן התורה – שבה ומציפה דוגמה שבה כרוכים ושלובים זה בזה הלכה, הגות וחינוך. וראו ש' אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, א, ירושלים תשי"א, עמ' כד; ח"ה בן ששון, הגות והנהגה, ירושלים תשי"ח, עמ' 22–33; א"פ קליינברגר, המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג, ירושלים תשכ"ב, עמ' 21–23, 65–67, 139–142; ד' רפל, הויכוח על הפלפול, ירושלים תש"ם; ג' גזבר (לעיל הערה 6), עמ' 9–12, 177–182.