ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תצוה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
כחלק מתפקידו של הכהן הגדול, הוא צריך להיות מחובר לכלל עם ישראל. דבר זה דורש ממנו להיות בעל "כתפיים רחבות" ובעל "לב רחב". הוא צריך לשאת כל אחד ואחד מהעם על כתפיו וכן על לוח לבו, הן מצד האחריות שיש לו עליהם, והן באופן שכל שמות השבטים חקוקים על כתפות האפוד שלו וגם על החושן המונח על לבו. רק מתוך כך הוא יכול לגשת אל עבודת הקודש.
הצורה שבה נחקקו שמות השבטים על האבנים שעיטרו את בגדי הכהן הגדול, היו באופן כזה שעל כל אבן משתי אבני השוהם שהיו על כתפות האפוד נחקקו בפיתוחי אומן "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית". ישנו חילוק בין רש"י ל"אור החיים" הקדוש באיזה סדר בדיוק נחקקו השמות. שניהם אומנם מסכימים כי השמות נחקקו על-פי סדר תולדותיהם, אך לשיטת רש"י, על כל אבן היו כ"ה אותיות, שלא יהיו אפליות בין השבטים, וזה אף נרמז בפסוק "כה תברכו את בני-ישראל", והכוונה היא לכלול אותם יחד. שמתוך האחדות שורה הברכה – "ברכנו אבינו כולנו כאחד".
על האפוד עצמו הונח חושן המשפט ובו ארבעה טורים של אבנים. בכל טור היו שלוש אבנים, כל אחת מהן בצבע שונה (שעל-פי צבע זה היה אחר כך גם דגלו של כל שבט) ועליה נחקק שם השבט המתאים לה. כל אבני השבטים הללו מונחות היו על משבצת זהב אחת, שחיברה אותן למשהו אחד. כאשר שם הכהן הגדול את שמות השבטים על הלב, הוא הראה שחושן המשפט מייצג את כולם. שהמשפט אחד הוא לכללות ישראל. שיש "שופטים ושוטרים... בכל שעריך", לכל שבט ושבט. ולכן "משובצים זהב יהיו במילואותם".
כשכל שבט הולך על-פי ייעודו, על-פי מנהגיו, במסורת שלו הנרמזת בצבעו השונה, אין זה הופך אותו לנטע זר. להיפך, זה מייחד אותו בתוך כלל השבטים, ועם זאת, אין ייחוד זה מפריד אותו מהם. כשכולם מאוחדים ומלוכדים במשבצת זהב אחת, יש מסגרת של אחדות. יש שלום, על אף השוני. כך, על-פי בגדי אהרן הכהן יכולים אנו להבין מהי אחדות ישראל האמיתית. איך כל שבט ממשיך בהנהגותיו, ועם זאת – המשפט אחד הוא לכולם. תורה אחת, חוקה אחת. ועל אף שלזמן מה חסרים מאתנו בגדי הכהונה, אין זה פוטר אותנו מלהתאחד כבר כעת, שכן בכוח האחדות הזאת נזכה בעזרת ה' לראות את בית המקדש בתפארתו וכהן גדול בבגדיו משרת בו. במהרה בימינו, אמן.
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כ"ז, כ')
שואל בעל הטורים (שם): כיצד ייתכן שהתורה פותחת ציווי זה ללא שיוזכר שמו של משה רבינו? והרי בכל התורה כולה, משעה שנולד משה, לא היה ציווי שמשה נצטווה לומר לבני ישראל ללא שיוזכר שמו באותו העניין ! מתרץ בעל הטורים: "לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה). והטעם מפני שאמר: 'מחני נא מספרך אשר כתבת', וקללת חכם אפילו על תנאי באה (ברכות נ"ו ע"א, מכות י"א ע"א), ונתקיים בזה". אומרים משם החיד"א, שבמלה 'מספרך' רמוזה פרשת תצוה, שכן 'ספרך' – נוטריקון של: ספר כ', כלומר הפרשה העשרים החל מפרשת בראשית, היא פרשת "תצוה", וזהו מחני נא מספר-ך'.
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כ"ז, כ')
"'כתית' – הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחיים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טיפה ראשונה מכניסן לריחיים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר: 'כתית למאור' – ולא כתית למנחות" (רש"י)
השמן להדלקת המנורה היה צריך להיות זך ונקי וכדברי רש"י. והנה הנוהג שבעולם לא כך, אלא אדרבה, אם אדם רוצה להשתמש בשמן זית למאכל, הוא דואג שהשמן יהיה משובח ונקי ביותר ללא תערובת של שמרים, ואילו להדלקה הוא משתמש בשמן זית פחות משובח. אבל בבית המקדש היה להיפך: להדלקה השתמשו בשמן זך ונקי, ואילו למנחות, שהן לאכילה, השתמשו בשמן פחות משובח.
מכאן יש ללמוד כיצד להתנהג בעניינים של רוחניות ובעניינים של גשמיות. בגשמיות – אל לו לאדם להקפיד אם ה'שמן' שבו הוא משתמש הוא המשובח ביותר וכדומה; אך במנורה, הרומזת לאור התורה ולרוחניות, צריך שה'שמן' יהיה זך ונקי, מהדבר המשובח ביותר, בבחינת (ט"ו, ב') "זה א-לי ואנוהו". לכל עניין רוחני ישתמש האדם בדבר המשובח והטוב. למשל, יכול האדם בביתו לאכול פירות פשוטים וכדומה, אך אם מביא הוא לבית הכנסת מיני פירות לברך עליהם 'לעילוי נשמת' וכדומה – לא יביא אלא מהמשובחים ומהיפים ביותר.
כמו כן, כשרוצה לברך על פרי יבחר את הפרי היפה מבין הפירות. אך כשמתארח אצל חבירו לא יטול מן היפים אפילו כדי לברך, אלא יקח ממה שעלה בידו, והוא מנהג דרך ארץ, שלא יאמרו עליו שהוא רעבתן.
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כ"ח, ב')
תמוה הדבר: אהרן הכהן היה צנוע, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב).
עליו נאמר: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – ופירשו חז"ל (ראה עוד תנחומא פ' קרח פ"ג) שמשה היה צריך למשוך את אהרן ולשכנע אותו להתקרב לעבודה, מתוך שהיה ענוותן. ודווקא אהרן זה, הענוותן, הוא זקוק לבגדי כבוד ותפארת? ועוד "שיתפארו בהם", כדברי הרב אבן עזרא?! אמנם אסור לתלמיד חכם להלך ורבב על בגדו (שבת קי"ד ע"א); אך יש מרחק בין איסור רבב על המלבוש לבין בגדי כבוד ותפארת!
אלא אהרן התייחס לבגדים כ"בגדי עבודה", וכלפי אחרים היו הם "לכבוד ולתפארת".
זאת ועוד, בא הכתוב לומר שזהו כבודו ותפארתו של המשכן, כי אנשים שבאים למקום ורואים את העובדים בו בבגדים מרושלים, מזלזלים במקום; ומחמת שהכהנים לבשו בגדי פאר, כל המבקרים כיבדו את המקום. עוד מוסיפה התורה לומר, שגם לבני אהרן יש לעשות בגדים לכבוד ולתפארת, לומר לך שגם אהרן וגם בניו הלכו במישרים, ולא עשו לכבוד עצמם אלא לכבוד המקום.
מתנות לאביונים כנגד החסד שעשה עמנו הקב"ה
בדין משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים - הנה בזמן מרדכי ואסתר היה קטרוג על עם ישראל ולא היינו ראויים להנצל מגזרת המן ואחשורוש. וכבר שאלו תלמידיו את רשב"י שכיון שהשתחוו לצלם היו ראויים למות, עד שאמר להם שנשא להם הקב"ה פנים כיון שלא היה זה מרצון אלא בשגגה ובאונס. כמו כן, היה קטרוג על מה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. אבל בצירוף לימוד התורה והחזרה בתשובה והצומות והזעקה, וגם עמידתו של משה רבנו ושל אבות העולם למעלה עם התעררותנו כאן למטה – עוררו את רחמיו של הקב"ה עלינו ועשה עמנו מתנת חינם. לכן כתוב שהמצוה היא: "מתנות" לאביונים ולא כתוב שהמצוה היא "צדקה" לאביונים. וכמו שעשה עמנו הקב"ה מתנת חינם וחסד כך גם עלינו מוטל לעשות חסדים ומתנות חינם, ולכן תקנו לנו ממצות מתנות לאביונים בפורים.
משלוח מנות איש לרעהו כנגד "מפוזר ומפורד" – והגדרתה
וכנגד מה שאמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", מוטל עלינו להרבות באהבה ואחוה שלום ורעות, ולכן נצטוינו להרבות במשלוח מנות איש לרעהו. והנה, כדי להרבות אהבה ואחוה צריך לכאורה לשלוח מנות מכובדות איש לרעהו שיש בהם כדי להרבות אהבה ואחוה. ובאמת יש מי שאומר שמנה האמורה היא מנה כמו שמגישים בחתונה, דהיינו מנה שיש בה מאכלים ותבשילים כגון בשר עם תוספות כגון אורז עם אפונה וגזר וכדומה, ועוד, שתקנו לשלוח שתי מנות, על כן יש לשלוח שתי מנות כנ"ל. ויש מי שאומר ש"מנה" נקראת גם בבייגלה קטן )אותם הקטנים שצורתם כמו 1( ודי, או סוכריה וזה יצא ידי חובה. אבל אנו נוקטים שאין זה מספיק, אלא צריך לשלוח מנה כמו ששולחים לאורח שמגישים לו מנה מכובדת, ואם רוצה לשלוח שקדים כמנה, יחשוב שהוא מגיש שקדים לאורח שלו ובדרך כלל מגישים צלחת שקדים ולא שקד אחד בודד, ואפילו אם בפועל לא יאכל האורח אלא שקד אחד בלבד, על כל פנים מגישים לו לכתחילה מנה הראויה להתכבד בה – כך צריך למדוד את ה"מנה" . אותו הדבר בביסקויטים, יש לחשב שהרגילות היא להגיש לאורח צלחת מלאה ביסקויטים ואפילו אם לא יאכל אלא חצי ביסקויט. והנה, לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך צריך לשלוח "מנה" של מאכלים גמורים הראויים להסב בהם לסעודה. ומכל מקום, הרגילות היום היא לשלוח לא מאכלים אלא ממתקים ועוגות. וכתוב ברש"י: "משלוח מנות – שתי מנות לאיש אחד, מנות – מיני מעדנים". ובפירוש "מעדנים" שהזכיר רש"י יכול כל אחד לפרש כפי רצונו. אם המעדנים החביבים עליו הם
סוכריות יגיש שזה נקרא "מעדנים" ומי שאוהב עוגות יאמר ש"מעדנים" נקרא עוגות וכן על זה הדרך. ויש מי שאצלו ממתקים ועוגות לא נקראים "מעדנים" אלא תבשילים ומאכלים ממש עם בשר וכל המתלווה, וכמו שאומר הרמב"ם במפורש: "בשר או דגים".
לי הכסף ולי הזהב – באור פניך
פעם בא עשיר גדול, ונתן לבבא סאלי סכום כסף ענק, והצעתו-דרישתו ותנאו בפיו, שישימו את הכסף בבנק ומהריבית השמנה יהא לבבא סאלי די סיפוקו. הבבא סאלי שלח שליח לרב לשאול האם כשר ונכון הדבר, והרב ענה שעל-פי ההלכה מותרת ריבית זו כהאי גוונא לצורך צדקה, אך הוסיף ואמר, שהבבא סאלי לא ירצה לסמוך על זה ויחמיר. כשהגיע השליח, שהיה לו עניין שהכסף יופקד, ענה ואמר שהרב אליהו מתיר. שאלו בבא סאלי: " ומה עוד אמר לך חכם מרדכי?" נאלץ השליח לומר שהרב הוסיף: "הבבא סאלי לא יסכים". גמר אומר הבבא סאלי שיחזירו את הצ'ק. אותו עשיר עז פנים התעצבן ובא לביתו של הרב, דפק בדלת ואמר לרב: "אתה? אתה הרב מרדכי אליהו?" "כן" ענה לו הרב. "אתה? אתה? אתה תאמר לבבא סאלי מה לעשות?!", המשיך בעזות אותו עשיר. הרב שאלו מה העניין והסביר לו את ההלכה והחומרה שבאיסור ריבית. במהלך הדברים ביניהם טען העשיר, שאינו רגיל שמדברים אליו כך, והשיב לו הרב: "אני עשיר יותר ממך, קינג דיוויד שלי והכול שלי, רק נתתי לאחרים... אני שמח בחלקי ויש לי הכול. אתה? אתה? אתה תאמר לבבא סאלי מה לעשות?! אם אתה רוצה, תן לו כסף ושב בשקט. אל תעשה לו תנאים מה יעשה עם הכסף". לבסוף נכנע העשיר ונתן לבבא סאלי את כל הכסף בלי תנאים. בו ביום חילק הבבא סאלי את כולו לעניים.
לב טהור ברא לי
הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל
הרב גורן ע"ה עבר ניתוח לב בחו"ל, ועם חזרתו ארצה ביקש מהרבנים שיבואו להיפגש אתו בנמל התעופה. סיפר הרב: אני לא הלכתי, וידעתי שיקפיד עלי ובאתי אחר כך לבקרו בביתו, ותיכף שהסתכל עלי, ישר אמרתי לו: לכבודו יש לב חדש או לב מתוקן? האם צריך לברך על הכלי או לא? אמר לי הרב גורן: על מה אתה מדבר? ואמרתי לו: בדברי הלכה! כתוב בפוסקים, שאם נתנו כלי מקולקל לגוי לתקנו, אז חשוב כחדש וצריך טבילה, אז צריך כאן לומר "לב טהור ברא לי אלוקים", ואם לא אז דין אחר. מייד הרב גורן החל לפלפל בדברי תורה, ושכח שלא באתי לשדה התעופה, ועל זה אמר שלמה המלך "באהבתה תשגה תמיד", כי אהבת התורה היא החשובה ביותר.
מקור מים חיים
בשבת הרב בבית הדין עם הרב ז'ולטי ע"ה, הראה לרב את ספרי חמיו, הרב אברמסקי, "חזון יחזקאל" על התוספתא, והתפעל מהם מאוד לפני הרב. הרב עיין ואמר לו: אין פה שום חידוש, הכול הוא לקח מהספר "חסדי דוד" לרב פראדו ע"ה, פירוש על התוספתא. ולא האמין לדברי הרב. הביא לו הרב את הספר "חסדי דוד", העלהו לחמיו הרב אברמסקי, החזיר את תשובתו לרב ואמר לו: אני מבטיח לך שלא ידעתי על הספר הזה, ומה שכתבתי זה מדעתי ולא לקחתי משם.
חכמים יודעי העתים,
הרב אברהם חיים נאה זצ"ל, מגדולי הפוסקים, בעל שיטה במדידת שיעורים בהלכה
על הגאון רבי חיים נאה ע"ה סיפר הרב, שהיה מתפלל בבית הכנסת "מוסיוף" בשכונת הבוכרים אצל הספרדים, והיו שם שיעורי תורה יומם ולילה. ראה הרב נאה שיש שעה אחת שאין בה שיעור, השעה של צאת שבת. נדבר עם הגבאים, וקבעו לו שיעור לאותה שעה, מלפני השקיעה עד צאת השבת. והיה יושב בשיעור יהודי אחד, ובידו שקית בוטנים, והיה אוכל בקצב קבוע, כך שהיה מתחיל את השקית בתחילת השיעור ומסיים אותה בדיוק בזמן צאת השבת. ואז היה מנופף לרב נאה בשקית הפיצוחים הריקה, שיֵדע שהגיע זמן צאת השבת ויסיים את השיעור.
מדוע ידיו על מותניו
סיפר הרב, שבהיותו בגיל בר-מצווה פגש את הרב נאה ע"ה בבית הכנסת "מוסיוף", וראה אותו מתפלל תפילת עמידה, בצורה שמכניס הוא את כפות ידיו בתוך הגרטל החגור על מותניו. הקשה לו הרב: איך כבודו עושה כך? הרי נפסק ב"שולחן ערוך" (סימן צ"ה) שאסור ליתן ידיו על חלציו בשעת התפילה. וענה לרב, שהאיסור הוא כשמניח את ידיו במכוון על המותניים, בצדדים ממש, שאז נראה כיוהרה, ולא בדרך שהוא מניח.
ומספר היה הרב על הרב נאה, שהיה מסתובב בבית הכנסת "מוסיוף" ובידו סרגל קטן מעץ, והיה בודק למתפללים את מקום קשירת הציצית בבגד, שלא יתרחק הנקב יותר משלוש אצבעות משפת הבגד ולא יהא פחות משיעור קשר גודל כנפסק ב"שולחן ערוך" (סימן י"א).
הנותן שלג כצמר
סיפר הרב על ביקורו בקנדה, שם בעונת החורף הכול קור ושלג. כשבאו לצאת לתפילת השבת אמרו לרב שיעטה עליו בגד מיוחד מניילון, שיגן על הרב מפני השלג. הרב סירב, משום איסור הוצאה מרשות לרשות, וגדר מעיל זה הוא "אצולי טינוף" ולא גדר בגד ולכן אסור להוציאו בשבת. אמרו לרב שזה מסוכן ואם ירד עליו שלג יכול לקפוא ולהסתכן, והרב השיב להם "דברים בטלים", נלך רגיל. בהגיעם לבית הכנסת, הרב ב"ה חש בטוב ונענע בחופשיות את ידיו ורגליו, ואילו ההולכים עמו שעטפו את עצמם עם ה"אצולי טינוף", אחד לא יכול להניד את אצבעותיו, אחד האף שלו קפוא, ואחד האוזן קפאה לו. הרב אמר להם: עכשיו אתם בסכנה ומותר לחמם לכם מים בשבת. ושאלו את הרב, איך זה שהוא שהלך בלי ה"אצולי טינוף" ונותר בריא ושלם, ואילו הם כפי שהם? הרב השיב להם בבדיחותא: הלכתי בין הטיפות. הם לקחו את דבריו ברצינות, ובכל מקום שבא לשם היו אומרים לו, איך יכול היה ואיך ידע ללכת בין הטיפות... הרב דחה ואמר להם, אמרתי בצחוק כך, פשוט כל הדרך התנענעתי שלא אקפא (והמבין יבין שלא התנענע, ולא בין הטיפות, רק שומר נפשות חסידיו).
מה זה בכלל אמונה?
אנחנו קודש למענך
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
למה ללמוד גמרא?
מי יושב במקום שלי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
