איסור אכילת דם

"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג יז)

א. יסודות איסור דם
שלש רמות איסור בדם. האוכל מדם שבו יצאה הנפש חייב כרת. האוכל מדם האיברים עבר על לאו. האוכל מדם שבושל עבר על איסור דרבנן.
יש ראשונים הסוברים שגם דם שבושל אסור מדאורייתא. נפקא מינא במחלוקת זו היא האם המליחה להוצאת הדם היא מדאורייתא או מדרבנן.


ב. טעמי האיסור
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ו) מסביר שאיסור אכילת דם, כמו גם המצוות המיוחדות בדם (שפיכה במזבח, כיסוי ועוד) בא על מנת להרחיק מדרך האומות הקדמוניות שהאמינו שבאכילת דם ובהתאספות סביבו ניתן לקבל כח מהשדים.
הרמב"ן מסביר שמאחר והנאכל נהיה חלק מגוף האוכל, והדם הוא הנפש, ואם יאכל האדם את הדם תדבק בו עובי וגסות נפש הבהמה.
בספר החינוך מסביר שיש באכילת דם אכזריות: "שיבלע האדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהם שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו".

ג. כלים לצליית כבד
נחלקו הראשונים אם שיפוד שתחבו בו בשר שלא הוכשר (כגון כבד) וצלו בו את הבשר, נאסר. האוסרים סוברים שמאחר והבשר תחוב על השיפוד האש לא שולטת באותו חלק של השיפוד שבתוך הבשר והדם הנבלע בו במהלך הצלייה לא נפלט.
להלכה השו"ע פוסק להתיר, ואילו רמ"א פוסק להחמיר לכתחילה ולהתיר בדיעבד ומהרש"ל פוסק לאסור אפילו בדיעבד.
לפי זה, ברשת עליה צולים את הכבד, מותר להשתמש אחר כך, שהרי הרשת צמודה לאש והדם הנבלע בתוכה, נפלט החוצה במהלך הצלייה. למרות זאת כתב בדרכי תשובה בשם ספר 'ברית מלח', שנכון להפוך את הרשת וללבנה ליבון קל בגמר הצלייה ובכך לצאת מספק.
מזלג או שיפוד שהופכים בהם את הכבד, צריכים להיות מיוחדים לכבד ואין להשתמש בהם לצליית בשר אחר (מוכשר).