ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר שקלים

לב הלימוד - הלכות שקלים

הרמב"ם היומיניסן תשע"ח
42
לחץ להקדשת שיעור זה
מצות עשה אחת - ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה.


פרק ראשון - מצות הנתינה

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מחצית השקל בכל שנה ושנה.

משקל השקל של תורה - 320 גרגרי שעורה. ובזמן בית שני הוסיפו עליו, וקבעו משקלו - 384 גרגרי שעורה.

משקל המטבעות בימי חז''ל: דרכון = 2 סלעים; סלע = 4 דינרים; דינר = 6 מעות; מעה (נקראת גם ''גרה'') = 2 פונדיון; פונדיון = 2 איסרים; איסר = 8 פרוטות; משקל פרוטה = חצי שעורה.

מחצית השקל - מצוה ליתן מחצית השקל מהמטבע הנהוג באותו זמן, אך לעולם אינו פוחת מחצי השקל שהיה נוהג בימי משה, ומשקלו 160 שעורה.

החייבים במצוה - כהנים, לויים, ישראלים, גרים, עבדים משוחררים, קטן שאביו התחיל לתת עליו.

הפטורים מהמצוה - נשים, עבדים, קטנים (ושלושה אלו, אם נתנו - מקבלים מהם); גויים (ואין מקבלים מהם).

זמן המצוה - מצוה זו נוהגת רק בפני הבית. ובזמן המקדש היו נותנים שקלים בין בארץ ובין בחו''ל.

בא' באדר - משמעין על השקלים, כדי שכל אחד יכין לעצמו מחצית השקל; בט''ו באדר - יושבים השולחניים (=חלפני הכספים) בכל מקום ותובעים בנחת; בכ''ה באדר - יושבים לגבות במקדש, ומתחילים לכפות את מי שלא נתן, וממשכנים אותו ולוקחים אפילו את כסותו (ואין ממשכנים את הכהנים, מפני דרכי שלום).


פרק שני - הגבייה והתרומה

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

תיבות השקלים שבמדינה - בכל מדינה מניחים שתי תיבות, הרחבות מלמטה וצרות מלמעלה, אחת לשקלי השנה הזו, ואחת לשקלי שנה שעברה (למי שלא שקל).

תיבות השקלים שבמקדש - במקדש היו 13 תיבות: א- לשקלי שנה זו, ב- לשקלי שנה שעברה, ג- למי שחייב שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, ד- למי שחייב עולת העוף בלבד, ה- למי שמנדב עצים למערכה, ו- למי שמנדב מעות ללבונה, ז- למי שמנדב זהב לכפורת, ח- למי שיש בידו מותר חטאת (כגון שהפריש מעות לחטאתו, ואחר שקנה חטאת נותרו לו מעות), ט- למי שיש בידו מותר אשם, י- למי שיש בידו מותר קני זבים וזבות ויולדות, יא- למי שיש בידו מותר קרבנות נזיר, יב- למי שיש בידו מותר אשם מצורע, יג- למי שמנדב עולת בהמה.

קיבוץ הכסף למקדש - כל הכסף שנאסף במדינה ניקבץ לאחת הלשכות שבמקדש, וסוגרים אותו במפתח וחותמים עליה חותמות, וממלאים את כל השקלים בשלוש קופות גדולות (כל קופה מכילה 9 סאין), והשאר מונח בלשכה. הכסף שבקופות נקרא - ''תרומת הלשכה'', והנותר נקרא ''שיירי הלשכה''.

תרומת הלשכה - בשלוש פעמים בשנה תורמים את הלשכה: א' ניסן, א' תשרי (קודם יו''ט או אחריו), 15 יום לפני חג השבועות. ומרוקנים את הקופות הגדולות לקופות קטנות (של 3 סאין כל אחת), ומוציאים אותם החוצה כדי לקנות בהם קרבנות. ובראש חודש ניסן תורמים מתרומה חדשה. [ואופן התרומה מפורט בהלכות]

הקופה הראשונה נתרמת לשם בני ארץ ישראל, הקופה השניה נתרמת לשם בני הכרכים המקיפים את ארץ ישראל, והקופה השלישית נתרמת לשם בני בבל ומדי ושאר המדינות הרחוקות מארץ ישראל.

כוונת התורם - התורם את הלשכה מכוון על מה שכבר גבוי בלשכה, על מה שגבוי אך עדיין לא הגיע ללשכה, ועל מה שעתיד ליגבות. וזה, כדי שהשקלים יהיו כפרה על כל ישראל, וכאילו הגיעו כל השקלים ללשכה ונתרם מהם.

חשד - התורם אינו נכנס בבגד שניתן להחביא בו כסף, או במנעל או בתפילין או בקמיע, שמא יחשדו בו שהחביא מעות. ומדברים עמו משעה שנכנס עד שעה שיצא, כדי שלא יחביא מעות בפיו.


פרק שלישי - הקולבון; אחריות ובירורים

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

קלבון - הרוצה לפרוט שקל לשני חצאים, משלם לשלחני תוספת קטנה (1/24 ממחצית השקל) הנקראת ''קלבון''. ולפיכך שני אנשים הנותנים שקל עבור שניהם, חייבים להוסיף גם קלבון, כפי שהיו משלמים אם היו פורטים את השקל ומביאים לחוד את מחצית השקל.

הפטורים מקלבון - מי שאינו חייב בשקלים (כגון שתי נשים או שני עבדים); אחד חייב ואחד פטור (כגון איש שנתן שקל עליו ועל אשה, או עליו ועל עבד); כהנים; הנותן עבור חבירו בתורת מתנה (ולא בתורת הלואה); האחים שעדיין לא חלקו מה שהניח אביהם; שותפים שנתנו ממעות שהרויחו יחד.

הנותן שקל ולוקח עודף ממחציות השקל שכבר נגבו - חייב שני קלבונות.

השימוש בקלבון - אין משתמשים בקלבונות לתרומת הלשכה, אלא מניחים אותם לחוד לצורך תשמישי הקדש.

*****

אחריות על השקלים:

מי שאבד שקלו - חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר.

בני העיר ששלחו שקליהם ביד שליח שומר חנם, ונגנבו או אבדו - נשבע ופטור, והם חוזרים ונותנים פעם שניה (ואע''פ שבני העיר מאמינים לשליח, חובה עליו להשבע, מתקנת חכמים). נמצאו השקלים הראשונים - אלו ואלו שקלים, ואין עולים להם לשנה אחרת (הראשונים נופלים לשקלי שנה זו, והאחרונים לשקלי שנה שעברה).

בני העיר ששלחו ביד שומר שכר, נגנבו או אבדו - הוא חייב. נלקחו ממנו באונס: אם נלקחו ממנו אחר שנתרמה התרומה - הוא נשבע לגזברים ופטור, וגם בני העיר פטורים (שהרי נתרם גם על העתיד ליגבות, ונאנס ברשות ההקדש); ואם נלקחו ממנו לפני שנתרמה התרומה - הוא נשבע לבני העיר ופטור, והם חייבים.

מעילה בשקלים: הנותן שקל לחבירו שיוליכנו לשלחני עבורו, והשליח שקלו עבור עצמו כדי שלא ימשכנוהו - אם כבר נתרמה התרומה, שנחשב השקל ברשות ההקדש - השליח מעל, שהרי הציל עצמו בממון הקדש.

הגוזל או גונב חצי שקל ושקלו - יצא, וחייב לשלם לבעלים, בתוספת כפל וחומש כדין גנבה וגזלה.

הנותן מחצית השקל מן ההקדש - יצא, וכשיסתפקו ממנה מתחייב במעילה.

הנותן מחצית השקל ממעות מעשר שני - יאכל כנגדו בירושלים.

הנותן מחצית השקל מדמי שביעית - יאכל כנגדו בקדושת שביעית.

הנותן מחצית השקל של עיר הנידחת - לא עשה כלום.

מותר שקלים: הפריש שקלו והתברר שאינו חייב, או שהפריש יותר ממה שהוא חייב, או שליקט פרוטות ואמר ''אלו לשקלי'' והיה בהם יותר ממחצית השקל - המותר לא התקדש, ונשאר חולין.

הפריש שקלו ומת - יפול לנדבה.

*****

מעות שנמצאו בין תיבת השקלים לתיבת נדבה - אם קרובים לשקלים, יפלו לשקלים, ואם קרובים לנדבה או מחצה למחצה, יפלו לנדבה.

מעות שנמצאו בין תיבה לתיבה - הולכים אחר הקרוב. ואם היו מחצה למחצה - מחמירים: בין עצים ללבונה - ללבונה (הנחשבת קרבן), בין קינים לגוזלי עולה - לגוזלי עולה (שכולם לה').

כל המעות הנמצאות בהר הבית - חולין, לפי שהגזבר מחלל את המעות על הבהמות שלוקח לקרבנות.


פרק רביעי - השימוש בשקלים

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

הדברים שמשתמשים בהם בכספי תרומת הלשכה: תמידים, מוספים, קרבנות ציבור ונסכיהם, מלח למליחת הקרבנות, עצים, הקטורת ושכר עושיה, לחם הפנים ושכר עושיו, העומר, שתי הלחם, פרה אדומה, שעיר המשתלח ולשון של זהורית הנקשר בין קרניו, פרוכות השערים, המנורה וכלי השרת (כשלא באו ממותר הנסכים), בגדי כהונה של כהן גדול ושל שאר הכהנים, נסכי עולת בהמות הנמצאות בירושלים או קרוב לה, נסכי גוי ששלח עולתו ולא שלח דמי נסכים, גר שמת והניח זבחים ולא הניח נסכים, חביתי כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, שכר מבקרי מומים שבירושלים, שכר תלמידי חכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה וקמיצה, שכר נשים המגדלות בניהם לפרה אדומה, שכר שומרי ספיחים לצורך העומר ושתי הלחם בשנת השמיטה, מגיהי ספרים שבירושלים, דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים.

דברים שאין משתמשים בהם בכספי תרומת הלשכה: פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה (עושים להם מגבית מיוחדת), פרוכות ההיכל (באים מקדשי בדק הבית).

הדברים שמשתמשים בהם בכספי שיירי הלשכה: כבש שהיו בונים מהר הבית להר המשחה להוצאת פרה אדומה ושעיר המשתלח, מזבח העולה, ההיכל, העזרות, אמת המים שבירושלים, חומת ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר.

מותר תרומה הלשכה ומותר שיירי הלשכה - מקריבים עמהם עולות בהמה, והם נקראים ''קיץ למזבח''.

לא היה מספיק כסף לצורך קרבנות הציבור - מותר להשתמש בקדשי בדק הבית. אך אין משתמשים בקדשי המזבח לצורך בדק הבית.

הקרבה מתרומה חדשה - החל מראש חודש ניסן מקריבים קרבנות ציבור מהתרומה החדשה. וכשאין תרומה חדשה, מקריבים מהישנה.

הגיע ר''ח ניסן ונשארו בהמות מהתרומה הישנה - מוציאים אותם לחולין אע''פ שהם תמימים, ונופלים דמיהם ל''קיץ המזבח'', משום שתנאי בי''ד הוא שאם לא יצטרכו את הבהמות לתמידים, יצאו לחולין.

הגיע ר''ח ניסן ונשאר להם קטורת מהתרומה הישנה - מחללים אותה על שכר האומנים, והמעות נופלים ל''קיץ המזבח'', והאומנים נוטלים את מותר הקטורת בשכרן, וחוזרים ולוקחים מהאומנים את הקטורת, ומשלמים להם מכספי התרומה החדשה.



עוד בנושא שקלים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il