ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת אמור תשע"ח

הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה

באדיבות אתר הרב *בני ישראל לוקחים עומר שעורים שנזרע ונקצר על ידם ומניפים אותו לה'. רק אחרי שהם מראים לעצמם ולעולם שהכול של ה' – הם יכולים לאכול את התבואה שצמחה באותה שנה. *במשך 49 הימים של ימי הספירה אנחנו מתקדמים למצב שבו נהיה שותפים בבניין עולם, ולא נקבל מתנת חינם. שכשלומדים תורה מתקיים בנו "חכמת אדם תאיר פניו". אור ה' מאיר באדם.
לחץ להקדשת שיעור זה
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם
נו"ן שערי אֲנִי ה'
הצירוף אֲנִי ה' מופיע בתנ"ך לא פחות מ-201 פעמים. מתוכן 80 בתורה ו-121 בספרי הנביאים והכתובים. יש ספרים שלא כתוב בהם אני ה' אפילו פעם אחת, ויש ספרים שבהם הצירוף הזה מופיע פעמים רבות. החלוקה של המקומות שבהם מופיע צירוף המילים הללו יכולה ללמד רבות מה ה' אלוקינו שואל מעִמנו.
הריכוז הגדול שלהן נמצא אחרי פרשת "אחרי מות" ובעיקר בפרשות "קדושים" ו"אמור". בסך הכול מוזכר בפרשות הללו כ-50 פעמים אֲנִי ה' , שהם כרבע מכל הפעמים שצירוף המילים הזה נמצא בתורה, בנביאים ובכתובים. בהמשך הדברים ננסה להבין מה המשמעות של צירוף המילים הזה ולמה הוא מופיע בעיקר בפרשיות הללו.
ספר בראשית סימן לתנ"ך כולו
כדי להבין מה המילים הללו אומרות, נשים לב כי בספר בראשית מופיעות המילים הללו רק פעמיים, ושתיהן כשה' מתגלה לאבות ומבטיח את ארץ ישראל. הפעם הראשונה היא בברית בין הבתרים, שבה ה' כורת ברית עם אברהם על הגלות ועל הגאולה, על היציאה ממצרים ברכוש גדול ועל ירושת הארץ: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (בראשית טו).
הפעם השנייה שבה מוזכר בבראשית "אני ה'" היא בחלום יעקב, שם כתוב: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח). גם פה ה' מבטיח לו את ארץ ישראל. ושני המקרים הללו הם סימן לכל המקומות שבהם יוזכר צמד המילים אֲנִי ה' בתורה, בנביאים ובכתובים.
אֲנִי ה' ביציאת מצרים
בתהליך יציאת מצרים מזכירה התורה את צמד המילים אֲנִי ה' פעמים רבות (13 פעמים). החל מהבטחת ה' למשה כי הוא הולך לקיים את דברו – "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' " (שמות ו ב) – ועד היציאה בפועל ממצרים והכניסה לארץ ישראל, שמבהירה לכולם שה' מקיים את ההבטחה שהבטיח לאבות הקדושים וכרת עליה ברית: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה' , וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה' ".
אָנֹכִי ה' במתן תורה
גם במתן תורה ה' מתגלה לעם ישראל. מכיוון שמבקרה הזה מדובר בהתגלות הגדולה מכולן, נאמר שם פעמיים אָנֹכִי ה' . גם "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וגם "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא וכו'". שבכולם הפירוש הוא שה' נוכח יותר (וראה עוד מקומת שבהם נאמר אנכי במקום אני וזה פירושם. בראשית מו, ד. מז, ל. מג ט).
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' במקדש
מקום נוסף שבו התורה כותבת לנו פעמיים אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם הוא בהסבר על השראת השכינה במשכן. שם מסבירה התורה שתכלית קרבן התמיד היא להתוועד עם ה', להתנבא ולהתקדש. "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי". התוועדות שקיימת כשה' שורה בתוכנו. "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים". וזאת התכלית האמיתית של יציאת מצרים. " וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם " (שמות כט).
וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי
כאמור, בספר ויקרא מוזכר רצף המילים הללו, אֲנִי ה', במספר הפעמים הגדול ביותר, 50 פעמים. שהרי עיקרן של הפרשיות הללו הוא ללמד את עם ישראל איך להמשיך את הקדושה שהייתה במשכן לתוך הבתים שלהם ולתוך חייהם.
לכן התורה מצווה אחרי חנוכת המשכן על מאכלות אסורות, כדי לקדש את בני ישראל: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי ". שקדושת המקדש תחול על שולחנם.
כך מוזכר אֲנִי ה ' ב"סור מרע" של עריות (ויקרא יח), וכן הוא מוזכר ב"עשה טוב": " אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם " (ויקרא יט). בבית של כל אחד ואחד מישראל ובין אדם לחברו: " לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה '".
גם בפורענות - אֲנִי ה'
ספר נוסף שבו מוזכר אֲנִי ה ' פעמים רבות הוא יחזקאל (87 פעמים מתוך 121 הפעמים שהוא נזכר בכל התנ"ך כולו). בספר זה מוזכרת נוכחות ה' בגלות ובגאולה. עד כמה שזה כואב, מסתבר שלפעמים חילול ה' הגדול הוא כאשר בני ישראל חוטאים בארץ ישראל, וכאשר הם מגלים שה' לא מקיים את האזהרות שלו בדבר מה שיקרה למי שיחטא, הם מסיקים מכך שה' עזב חלילה את הארץ. על כן אומר יחזקאל: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " (יחזקאל יב).
וְהִתְקַדִּשְׁתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים – וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'
אמנם אומר לנו יחזקאל כי קידוש ה' שמתגלה בגלות הוא קצר מועד, אבל בסופו של דבר הגלות גורמת חילול ה' גדול בהתמשכותה ובאמירת הגויים: "עם ה' אלה ומארצו יצאו". על כן ממשיך יחזקאל ואומר לעם ישראל כי ה' גואל אותם למען שמו, ויתקדש שמו דרך הגאולה, העלייה והניצחון על האויבים. "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לח, כג).

ספירת העומר, כמו ירידת המן – לדעת שהכול ממנו
לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם
ספירת העומר נעשית אחרי הקרבת העומר בבית המקדש. שם מניפים עומר שעורים לה', ואחר כך מותר לאכול מהתבואה החדשה. עבודת הנפת העומר נעשית ממחרת השבת, דהיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח. המיוחד בתאריך הזה הוא שבו הפסיקו בני ישראל לאכול את המן שאכלוהו 40 שנה.
מירידת המן נבין מה טעם הקרבת העומר. שם נאמר כי המן ירד במדבר 40 שנה כדי שבני ישראל יבינו שה' מחיה את כולם. שבתחילה נראה המן כחסר ממשות, "דק ככפור על הארץ". "שהוא רוחניות בהחלט, שיצא מפיו יתברך" (לשון האר"י). והם רואים איך "הרוחניות בהחלט" הופכת להיות ממשות בגודל של עומר לכל אחד ואחד. הם מבינים כי מוצא פי ה' מחיה את כולם. "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג).
כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם
זה הטעם שבגללו הם מקריבים עומר בדיוק באותו יום שבו פסק המן לרדת. אחרי 40 שנה שבהן הם למדו ש"מוֹצָא פִי ה'" מחיה את הכול, מפסיק הַמָּן לרדת והם עולים שלב ומבינים שגם תבואה שהם זרעו באדמה היא מוצא פי ה'. בשביל זה הם לוקחים עומר שעורים שנזרע ונקצר על ידם ומניפים אותו לה' (ויקרא כג יא). רק אחרי שהם מראים לעצמם ולעולם שהכול של ה' – הם יכולים לאכול את התבואה שצמחה באותה שנה. לפני ההנפה הזו אסור לאכול תבואה חדשה משנה זו (על הקשר שבין המן לבין העומר ראה עוד מדרש רבה ויקרא כח פסקה ג)
וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל
אחרי 49 ימים מהנפת השעורים מניפים לה' גם את הלחם. להודיע ולהיוודע שגם בתוך מעשה האדם נמצא כוח ה'. גם הלחם שאפינו אחרי הקציר, הדיש, הברירה, הטחינה, הלישה והתפיחה, גם הוא מוצא פי ה' שנתן לנו כוח לעשות חיל.
על התובנה החשובה הזאת מזהירה התורה ואומרת: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח ז-ח). אחרי ההשקעה המרובה שלך, תיזהר לא לחשוב שכל התבואה זה אתה לבדך. "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". אתה עלול לטעות ולחשוב שהכול זה רק אתה, כיוון שאתה שותף בהצמחת הפירות הללו. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
על כן באה התורה ואומרת לך להניף את שתי הלחם שאפית, לזכור כי ה' הוא הנותן לך כוח לזרוע ולקצור לחשוב ולתכנן ולאפות ולבשל ולבנות ולנטוע. "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
בָּרְכִי נַפְשִׁי ב"לשם ייחוד" – כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶגֶד נְשָׁמָה
ההבנה כי ה' מתלבש בתוך העולם הזה כתובה בתהילים בפרק שמתחיל בפסוקים: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' ה' אֱלֹקַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" (תהילים ק"ד). הפסוקים הללו אומרים כי האור שאנו רואים הוא לבוש של ה' שנמצא בתוכו. כך גם השמים הם יריעה, חלק מלבוש שמכסה על ה'. וכמו שה' "מַצְמִיחַ חָצִיר, לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם" – כן ה' פועל "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". אע"פ שזה בבחירת והחלטת האדם. צריך רק לפקוח את העיניים לראות את ה'.
כך מלמדת אותנו הגמרא כי חמש הפעמים שדוד המלך אומר "בָּרְכִי נַפְשִׁי" – "כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָן דָּוִד? לָא אֲמָרָן, אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶגֶד נְשָׁמָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מְלֹא כָל הָעוֹלָם, אַף נְשָׁמָה, מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, אַף נְשָׁמָה, רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף נְשָׁמָה, זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – טָהוֹר, אַף נְשָׁמָה, טְהוֹרָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, אַף נְשָׁמָה, יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. יָבוֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ וִישַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ" (ברכות י ע"א). זאת הסיבה שבגללה אנחנו אומרים את הפסוק הזה ב"לשם ייחוד" שקודם ספירת העומר.
לִסְפֹּר יָמִים ושָׁבוּעוֹת
בתחילת אותו "לשם ייחוד" אנו אומרים: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים לקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל ספִירַת הָעוֹמֶר לִסְפֹּר יָמִים ושָׁבוּעוֹת כּדִכְתִיב 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחְרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִֽמָּחרַת הַשַּׁבָּת הַשּׁבִיעִת תִּסְפּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם והִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".
והטעם שבגללו אנו אומרים "מצוות עשה" ואומרים "לספור ימים ושבועות" הוא בגלל מה שבגמרא (מנחות סו ע"א), מתוארת מחלוקת בין אמוראים על אופן ספירת העומר. "אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא". וצריך להבין למה מי שסופר גם ימים וגם שבועות סובר שהספירה בימינו היא מהתורה, ואילו מי שסופר רק ימים – סובר שהיא מדרבנן.
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את דבריו של רבנו ירוחם ז"ל ("תולדות אדם וחוה" נתיב ה חלק ד דף מד טור ג, וכפי שהסביר את דבריו גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א בהגדה "אורח חיים" עמ' רכ"ד סעיף ד'), כי בפסוק כתובות שתי הספירות, ואחת מהן היא של שבועות מיום הקרבת מנחת העומר. כדכתיב: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
יש עוד ספירה שחובה לספור גם אם לא מקריבים עומר, והיא ספירת חמישים יום מיציאת מצרים ועד מתן תורה. זה מה שנאמר בהמשך הפסוק: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". לדעת אביי ורבנן דבי רב אשי, ספירה זו לא מותנית בהקרבת העומר ולכן היא קיימת גם בזמן שבית המקדש לא קיים. לדעתם בזמן שאין בית המקדש החיוב לספור את הימים הוא חיוב של ממש מהתורה. ספירת השבועות בימינו היא רק "זכר למקדש". ובזמן שהיה בית המקדש קיים היו סופרים שתי ספירות והיו מברכים שתי ברכות על ספירת העומר, ברכה אחת על ספירת הימים וברכה אחת על ספירת השבועות.
בימינו, שאין מקריבים את מנחת העומר, לדעת אמימר לא סופרים שבועות כלל, ולדעת אביי ורבנן דבי רב אשי סופרים גם ימים וגם שבועות. ולא עוד, אלא שאנו מערבים את ספירת השבועות עם ספירת הימים ולכן אומרים "שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו'". זאת גם הסיבה שבגללה מברכים בימינו "על ספירת העומר" ולא "על ספירת הימים" או "על ספירת השבועות", לרמוז על שתי הספירות הנ"ל.
כיוון שאנו נוהגים בספירה כדעת אביי ורבנן דבי רב אשי, היה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל להמשיך במנהגו של הרי"ח זיע"א לומר ב"לשם ייחוד": "לקיים מצוות עשה של ספירת העומר". וכמו שנוהגים בזה גם האשכנזים וכמו שנהגו מדורי דורות בישראל. במיוחד שכך פסקו הרמב"ם והרי"ף שספירת העומר בימינו היא מצוות עשה מהתורה (הלכות תמידין ומוספין פרק ז כב, ועיין לביאור הלכה סי' תפ"ט ד"ה לספור, שהביא עוד ראשונים כמותם).

אנא בכוח, למנצח בנגינות
אנא בכוח – תפילה להתרת כבלי הצרורה
בסידור של מרן הרב אליהו זצ"ל מופיע "אנא בכוח" לפני "למנצח", כסדר שבו הם מופיעים בשער הכוונות של האר"י (בשונה מסידורים אחרים שבהם מופיע "אנא בכוח" אחרי "למנצח"). והטעם הרוחני הוא פשוט. "אנא בכוח" היא תפילה לשחרורה של כנסת ישראל מהיותה "צרורה". כמו שהייתה בגלות מצרים וכמו שהיא בגלויות אחרות.
עוד יש בתפילה זו מ"ב אותיות כנגד מ"ב מסעות שעם ישראל עבר ממצרים עד ארץ ישראל. כל צעד אינו רק צעד גשמי, הוא צעד של שחרור מתרבות מצרים שאומרת כי פרעה ברא את עצמו. "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג). לא פלא שהוא אומר למשה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב). בימי ספירת העומר אנו משתחררים מתרבות ההתעלמות של מצרים ומשתדלים לראות את ה' בכל מקום.
אחרי השחרור – גאולה
אחרי השחרור של הצרורה, אנו מודים לה' על הגאולה השלמה במזמור "למנצח בנגינות", שכל כולו מדבר על הברכה הגדולה שלנו בארץ ישראל. ש"אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ". ובזכות הברכה הזאת כל האומות עומדות ומודות לה': "יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹקִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם". בזכות אותה ברכה כל האומות יראות מאלוקים: "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ".
הם גם יראות בזכות המשפט שאלוקים עושה בעולם. "כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה". וכל זה שייך למציאות של בית המקדש שנוהרים אליו כל הגויים ללמוד צדק ומשפט. "ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו". ימים שאנו מצפים להם ורואים את התחלתם כבר בימינו. לכן מזמור זה אחרי "אנא בכוח".

למנצח בנגינות – ברכת כהנים שחלה בעולם
לאמשכא טיבו דקודשא בריך הוא מעילא לתתא
בזוהר (יתרו דף סז עמוד ב) הסביר כי "למנצח בנגינות" הוא מזמור שממשיך את טוב ה' למציאות. "דוד כד הוה קם ואתער עליה רוח קדשא פתח ואמר אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, בגין לאמשכא טיבו דקודשא בריך הוא מעילא לתתא". כדי להמשיך את הטוב של הקב"ה מלמעלה למטה.
מקטרגים על ברכת כהנים, נוח להם עם "למנצח"
במדרש השוו חכמינו בין "אֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" לברכת כהנים שכתוב בה "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". אלא שיש הבדל, שעל ברכת כהנים יש מקטרגים שתמהים: "תנו רבנן שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא" (נדה סט ע"ב). אחת השאלות היא למה ה' נושא פנים לישראל, והכתוב אומר: "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד". כן שואלת בלוריא הגיורת את רבן גמליאל (ר"ה יז). כן שואלים מלאכי השרת את הקב"ה (ברכות כ ע"ב). לעומת זאת ראינו כי ב"למנצח" אין קטרוג של האומות, ולהפך. כל העמים ומודים ומשבחים לה' יתברך על הטוב שהוא משפיע על ישראל.
פָּנָיו אֵלֶיךָ או פָּנָיו אִתָּנוּ
כדי להבין למה יש הבדל בין ברכת כהנים למזמור "למנצח" צריך לשים לב להבדל שבין ברכת כהנים שבה אומרים "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", לבין "למנצח" שבו נאמר: "יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה". כשעם ישראל היה בתחילת דרכו האיר לו ה' פנים כמו שמאירים פנים לתינוק, מאכילים אותו ומשקים אותו אע"פ שהוא לא מחזיר דבר. לעומת זאת יש הארת פנים לאדם בוגר, שגם הוא שותף ומאיר את אור ה'. לכן נאמר: יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ (הרב צבי הירש קלישר זצוק"ל בספרו "דרישת ציון").
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ
זה מה שאומר הנביא ישעיהו, כי בעת הגאולה נצטרך לקום ולעבוד כדי שיאיר בנו אור ה'. "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח". בתחילה זה כבוד ה' ואור ה' שזורח עלינו. אבל אחר כך עלינו לקום ולהמשיך את האור בעצמנו. "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה". אחר כך יבינו שאור ה' מתחבר עם האור שלנו. "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". וכשהגויים רואים כי אנו מאירים את אור ה' אבל על אחרים שורה חושך, הם לא מקטרגים למה לנו ה' מאיר ולאחרים לא מאיר. הם רואים את ההבדל ומשבחים ומהללים את ה' על חסדו ועל אמתו.
בין הארת ה' לפני הספירה לזו שאחריה
המעבר בין הארת ה' אלינו לבין הארת ה' דרכנו היא ההבדל שיש בין פסח לשבועות. בפסח אלוקים לוקח אותנו גוי מקרב גוי. הוא מוציא אותנו עֵרֹם וְעֶרְיָה ממצרים, "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). הוא יודע שאנחנו חלשים ואומר לנו "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). הוא רוחץ אותנו וסך אותנו כמו שמטפלים בתינוק.
במשך 49 הימים של ימי הספירה אנחנו מוסיפים להתקדם במזמור "למנצח" למצב שבו נהיה שותפים בבניין עולם, ולא נקבל מתנת חינם. שלא הוא יאיר לנו, אלא שאנחנו נאיר בעצמנו. שכשלומדים תורה מתקיים בנו "חכמת אדם תאיר פניו". אור ה' מאיר באדם.
אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי
ב"לשם ייחוד" של ספירת העומר אנו אומרים עוד שני פסוקים. האחד הוא "אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" (תהילים נז, ג). פסוק אחר הוא "ה' יִגְמֹר בַּעֲדִי, ה' חַסְדְּךָ לְעוֹלָם, מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף" (תהילים קלח).
הסביר החיד"א בספרו "חומת אנך" (תהלים פרק קלח) שדוד השתדל מאד בעניין בניין בית המקדש והתפלל בפסוקים אלו שה' יגמור בעדו שיבנה אותו על-ידי שלמה. כן פירש ב"פני דוד" (בראשית פרק ז) כי "מאחר דאיכא אתערותא מלתתא אקרא אל השמים מעל, ה' יגמור בעדי".
כך גם אנו אומרים את הפסוקים הללו כיוון שלא הצלחנו להקריב את העומר בבית המקדש. אנו מתפללים ואומרים: ריבונו של עולם, עשינו מה שאנחנו יכולים לעשות במצווה זו של העומר, אקרא אל השמים מעל, ה' יגמור בעדי ותבנה בית המקדש במהרה בימינו. אמן.

סיפור
אל תהי נוח לכעוס
בימים האלה של ספירת העומר נוהגים לקרוא במסכת אבות, שבה יש עבודה גדולה על המידות. בעניין זה נביא סיפור שסיפר הרב שמואל זעפרני, וכך סיפר: בשבוע הראשון שבו עבדתי בלשכת הרב זצ"ל כמזכירו, הגיע אל הלשכה רב של אחד המושבים, ובידו תיקייה. הוא שאל אם אני המזכיר החדש, ועוד בטרם הספקתי להשיב הוא הודיע לי שהוא נכנס לרב. הסתכלתי ברשימת האנשים המוזמנים אל הרב, וגיליתי שהוא לא מופיע ברשימה. אמרתי לו בעדינות שהוא לא מוזמן, ניסיתי לומר שהוא לא רשאי להיכנס סתם כך אל הרב, אבל הוא הגיב בכעס ואמר: מה זאת אומרת? אני רב מושב! ומיד כשסיים לומר את הדברים פתח את דלת הכניסה לחדרו של הרב ונכנס. עמדתי בפתח נבוך, עדיין מנסה למחות על כך שנכנס בלי רשות. הרב קלט מיד את הסיטואציה הלא נעימה שעמדתי בה, נתן בידיו של אותו אדם את התיקייה שהגיע עמה, הרים את קולו ואמר לו: צא החוצה. אותו אדם נבהל מהטון של הרב, לקח את רגליו ויצא. כאשר אותו אדם סגר אחריו את הדלת, הרב התחיל לצחוק. עכשיו התמיהה שלי הייתה גדולה מאוד. האם הרב לא באמת כעס? מה באמת קורה פה? והרב, שראה את פליאתי, אמר לי: זה רב מושב. אם נאפשר לו להיכנס בלי הזמנה, הוא ילך לספר שלא צריך לקבוע תור עם הרב, לכן עשיתי כך. אלא שאותו רב לא היה מסוגל לעזוב את המקום, בעיקר בגלל שהיה קשה לו עם העובדה שהרב כעס עליו. בשעה מאוחרת בלילה, כשאמרתי לרב זצ"ל שאותו רב עדיין יושב בחוץ, הוא ביקש ממני להכניס אותו. וכאשר אותו אדם נכנס בדלת הרב האיר אליו פנים ואמר בחיוך: באמת חשבת שכעסתי עליך? אני לא נוהג לכעוס. אבל היה לי חשוב שתדע שכך לא נוהגים. אותו הרב כל כך התרגש מהעובדה שהרב זצ"ל לא כעס עליו, שכבר לא היה אכפת לו לשם מה הגיע.
(מתוך "אביהם של ישראל" כרך ז' שבע"ה יראה אור בקרוב)

תשובה כהלכה
בקשות לשבת. האם מותר לומר בשבת ויו"ט את הבקשות שמביא הבן איש חי בלשון חכמים לימי ספירת העומר?
מותר בלי לבקש על מחילת עוונות.

הכוונה נותנת אמונה.מה המיוחד בספירת העומר שנהגו כל עם ישראל לומר לפניה "לשם ייחוד", לעומת שאר המצוות שפחות מקפידים?
עיקר מצוות הנפת העומר היא לקבוע בליבנו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה אדם. באמצעות "לשם ייחוד" אנו מכוונים אל ליבנו ומטמיעים את ההבנה הזאת בתוכנו. גם חשוב מאוד להכין את הלב לבקשת הגאולה, ולכן לשון ייחוד.

להדר ולהצטער. אני שומע הרבה מוזיקה, וממש קשה לי בלי זה. אני גם שומע שירים שקטים ועצובים. האם אני יכול לשמוע בימי ספירת העומר?
אנחנו לא שומעים שירים בספירת העומר כי תלמידי חכמים לא נהגו כבוד זה בזה. לצערנו גם היום יש לפעמים חוסר כבוד בין תלמידי חכמים. לכן צריך להדר בזה בימינו יותר ויותר.





עוד בנושא אמור

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il