ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
הגמרא מסיקה שגם לפי הלישנא שאין אונס בגיטין אין זה מעיקר הדין, אלא זוהי תקנה משום צנועות ופרוצות, שמא הצנועות יבואו לידי עיגון ושמא הפרוצות יבואו לידי מכשול. על כך מקשה הגמרא, אם מהתורה יש אונס והגט אינו חל כיצד באו חז"ל וקבעו שהוא חל, הרי מהתורה היא עדיין אשת איש וכיצד נתיר לה להינשא לאחר?! הגמרא משיבה שיכלו לעשות זאת משום שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש ולכן יש להם סמכות ויכולת להפקיע את הקידושין . מקשה הגמרא, שהסבר זה יובן רק לגבי המקדש בכסף אך מה נאמר לגבי המקדש בביאה, ועונה שחכמים שיוו את בעילתו לבעילת זנות.
צריך להבין מהי קושיית הגמרא מקידושי ביאה, מדוע מסברא קשה יותר לקבל תקנה להפקעת קידושי ביאה מאשר קידושי כסף, ואם משום שלא תהא בעילתו בזנות, הרי גם המקדש בכסף בעל לבסוף לאחר שנשאה ואם נפקיע קידושיו נמצא שבעל בכל תקופת נישואיהם בזנות. לאחר הבנת הקושיא צריך להבין מהו תירוץ הגמרא, ואם הקושיא הייתה כיצד אנו גורמים לו לבעול בזנות, לא יובן מה התירוץ.
עוד יש לעמוד על מהות התקנה, האם זו הפקעה גמורה למפרע או שהיא פועלת באופן אחר. הראשונים דנו כאן בשאלה נוספת, והיא החשש שיכולת ההפקעה תשמש ככלי בידי הממזרים להפקעת ממזרותם.
סמכות ההפקעה והסבר קושיית ותירוץ הגמרא
הסבר הריטב"א
הגמרא פתחה בכך שיש לחז"ל יכולת משום שכל המקדש על דעת חכמים מקדש. מניין נובעת יכולת זו של המקדש לתת לחכמים את היכולת להפקיע את קידושיו? באופן פשוט יש להשיב על כך שבכוונת כל מקדש להחיל את הקידושין על תנאי שחז"ל לא יבטלום. בדרך זו אכן צעד הריטב"א, ודימה זאת למקרה המובא בקידושין סג ע"א, שאדם מקדש על מנת שירצה אבא. הסבר זה מאוד מובן, משום שאנו יודעים שתנאי מועיל בקידושין, ואם כן ברור כיצד כוונת המקדש מועילה.
אולם הקושי בדרך זו הוא להבין את קושיית הגמרא בהמשך: "תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר?". ואכן הריטב"א מקשה על כך, מה בכך שקידש בביאה, הרי ניתן להתנות גם על קידושי ביאה, וכמו שאדם יכול להתנות בקידושי ביאה על מנת שירצה אבא, ואז אם לא ירצה אביו יתבטלו הקידושין, כך לא גרע מכך כוחם של חכמים, אם קידש על דעתם. ומתרץ, שאכן הקושיא כאן לא הייתה על עצם כוחם של חז"ל, כי אם ההפקעה מבוססת על תנאי, ודאי שלא גרע כוחם מכח כל אדם אחר שתלו את הקידושין ברצונו, אלא הקושי כאן הוא קושי "מוסרי" על רצונם של חז"ל, שוודאי לא ירצו להפקיע במקרה שיגרמו לביאתו להיות ביאת זנות – "חכמים היאך לא יחושו על ביאתו?".
התרצן משיב על כך שחכמים אכן לא חשו על ביאתו. ביאור הדברים הוא, שמשום הצורך הגדול של עיגון הצנועות העדיפו חז"ל בכל זאת לתקן, למרות המחיר שבכך ייגרם לבעל לאונסו שבעילתו הייתה בעילת זנות.
נותר להקשות על מהלך הגמרא, מדוע הקושי שתיהפך בעילתו לבעילת זנות קיימת דווקא בקידושי ביאה, הרי גם בקידושי כסף ייהפכו לבעילות זנות כל בעילותיו שבעל במשך חיי נישואיהם? בהמשך נעמוד על קושיא זו גם בשיטת התוס', ונראה שמדוקדק מדבריו לחלק בין קידושי ביאה ששם אנו הופכים אותם בצורה ישירה לביאת זנות, לבין קידושי כסף שרק בעקיפין נגרם שיהיו כל בעילותיו בזנות. בשיטת הריטב"א קשה יותר לקבל חילוק זה, שהרי כפי שנתבאר הקושי של הגמרא לא היה מצד עצם כוחם של חז"ל אלא "שאלה מוסרית", מדוע רוצים חז"ל בכך ואינם חשים לבעילתו. כאן קשה יותר להבין את סברת החילוק, מדוע יחושו יותר דווקא כאשר גורמים לכך ישירות, כי אמנם מבחינת הגדרים יש חילוק אך מבחינה ערכית אין כל כך סברא לחלק. סוף סוף בשני המקרים גורמים לאיסור, ואדרבה, יש לחוש יותר לבעילות הרבות של כל משך חייהם מאשר לבעילה בודדת. ושמא יש להשיב על כך, שלעצם הפיכת בעילתו לזנות אין לחשוש משום שמדובר באונס מצידו של הבעל, אלא החשש הוא מכך שכולם יראו שחכמים אינם חוששים להפוך את בעילתו לזנות, וזה יגרום להם לזלזל בחומרת האיסור של בעילת זנות ויבואו להקל בכך. חשש זה קיים יותר כאשר רואים שחכמים הפכו באופן ישיר את בעילתו לזנות, משום שבמקרה זה הדבר בולט יותר וצורם יותר.
הסבר התוס'
התוס' (ד"ה תינח) מסבירים את קושיית הגמרא, שלגבי קידושי כסף יש בכח חז"ל להפקיע משום שהפקר בית דין הפקר ואז כל בעילותיו נעשות זנות רק בעקיפין, אך בקידושי ביאה אין בכוחם להפקיע כי לא שייך הפקר בית דין הפקר, ואפילו לסוברים שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה (כלומר, אפילו בקום עשה) היינו כשההפקעה לא תגרום לכך שמעשיו יהיו בעבירה, אך כאן שההפקעה גורמת לכך שבעילתו תהיה בעילת זנות אין להם כח. בשונה מדברי הריטב"א, לדעתם הקושיא היא על כוחם של חז"ל ולא רק "שאלה מוסרית" מדוע לא חשו חכמים. גם לשיטתם יש לשאול מדוע הפריעה למקשן דווקא בעילת הזנות של קידושי הביאה ולא כל בעילות הזנות במשך חיי הנישואין, שזו בעיה שקיימת גם בקידושי ביאה. התשובה לכך מדוקדקת מתוך דברי התוס' שכתב לגבי קידושי כסף "והוו מעות מתנה וממילא יהו כל בעילותיו זנות", משמע ששם אין בעיה הואיל ורק בעקיפין נעשו לבעילות זנות, בשונה מקידושי ביאה ששם הפקעת חכמים גורמת באופן ישיר לכך שמעשיו ייהפכו לעבירה . לשיטתם שאיננו עוסקים רק בשאלה מוסרית על רצון חז"ל אלא בכוחם של חז"ל מובן יותר החילוק.
בהמשך נעמוד על תירוץ הגמרא "שוויוהו לבעילתו בעילת זנות", אך כבר נעיר שתירוץ זה מתיישב דווקא לפי השיטה שיש כח לחכמים לעקור, שהרי הפקר בית דין הפקר אינו שייך בקידושי ביאה, ולפי זה צריך לומר לדעת התוס' שסוגייתנו סברה כשיטה זו . עוד יש להעיר, שאין כוונתם שחז"ל כאן השתמשו בכוחם לעקור דבר מן התורה והורו לאשה שתהא רשאית להינשא למרות שבאמת לפי התורה היא אשת איש, שהרי אם כן לא ביטלו את קידושיו למפרע ולא הפכו את ביאת הקידושין לבעילת זנות, אלא הכוונה היא שחז"ל פעלו במציאות והפקיעו את הקידושין ושוב אינה נחשבת לאשת איש.
דברי התוס' קשים, שהרי אחרי שפירשה הגמרא שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, אם כן אין צורך כלל להזדקק לשימוש בכח הפקר בית דין או בכוחם של חז"ל לעקור דבר מן התורה, שהרי כאן מועיל משום שלא נתקיים תנאו. הוא קידש על תנאי שחז"ל יסכימו ולא יבטלו והם ביטלו.
יתירה מזו, התוס' בבבא בתרא כותבים במפורש שסוגייתנו מוכרחת להסתמך על כך ש"כל דמקדש על דעת חכמים מקדש", ומתעצמת הקושיא, מדוע אם כן זקוקים להפקר בית דין ולכח לעקור. נביא את הדברים. הגמרא בבבא בתרא מח ע"ב עוסקת באדם שאיים על אשה והכריח אותה להסכים להתקדש לו, "תליוה וקדיש", ואומרת שאמנם מעיקר הדין הואיל ונתרצתה לאיום הקידושין חלים אך הואיל ולא עשה כהוגן הפקיעו חז"ל את קידושיו, ושואלת הגמרא שזה יובן בקידושי כסף אך מה נעשה בקידושי ביאה ומתרצת ששיוו בעילתו לזנות. שם בגמרא לא הוזכר כלל העניין של קידושין על דעת חז"ל. התוס' שם (ד"ה תינח) כותבים שלכאורה הסוגיא שם חלוקה על סוגייתנו ושם סברה שיש לחז"ל כח גם ללא שיקדשו על דעתם, אך לבסוף מיישבים ששם הואיל ומדובר שקידש שלא כהוגן יש כח בידם להפקיע את הקידושין ואילו בסוגייתנו ובגיטין שקידש כהוגן לא היה בידם כח להפקיע לולא שהתנה שמקדש על דעתם. מאידך, שם הגמרא לא יכלה להזכיר טעם זה כי הואיל וקידש שלא כהוגן הוא לא קידש על דעת חז"ל. לפי דבריהם שם נראה שאכן כל הטעם בסוגייתנו הוא מצד שקידשו על דעתם, אך כאמור מדבריהם בסוגייתנו משמע שמסתמכים רק על הטעם של הפקר בית דין ושל כוחם לעקור.
גם ביבמות קי ע"א מסופר על אדם שנהג שלא כהוגן וחטף וקידש אשה שכבר נתקדשה לאחר בהיותה קטנה אך לא הספיקה להיבעל לו מאז שגדלה. הגמרא אומרת שאינה זקוקה לגט מהשני שחטפה, כי הוא עשה שלא כהוגן ולפיכך עשו בו שלא כהוגן והפקיעו חז"ל את קידושיו. והגמרא מקשה שההפקעה תובן בקידושי כסף אך לא בקידושי ביאה ומתרצת ששיוו בעילתו לבעילת זנות. כמו בסוגיא בבבא בתרא, גם שם לא הוזכר שכל המקדש עושה כן על דעת חז"ל, ולכן ר"י (תוד"ה לפיכך) מסתפק אם כח ההפקעה שם נובע מכך שמקדשים על דעתם או שנובע מכך שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה ולפיכך בשונה ממקומות אחרים לא הוזכר שם הכלל שמקדשים על דעתם.
ההפלאה (במילים "מיהו יותר נראה") מסביר בדרך מיוחדת מדוע זקוקים לשני הדברים – גם לתנאי שמקדש על דעתם וגם לכוחם להפקיע. הוא מעלה קושי לגבי הפקר בית דין כיצד זה מועיל הרי בשעת ההפקעה המעות כבר אינם בעולם. לכן הוא מסביר שעיקר התקנה הייתה שכל אחד יקדש על דעת חז"ל אלא שזה לא יפתור את כל המקרים כי יש אנשים שבכוונה לא יקדשו על דעתם, ולפיכך הוסיפו ותיקנו שמי שבכוונה לא יקדש על דעתם מיד יופקעו קידושיו. לפי זה אף פעם ההפקעה אינה נעשית לאחר זמן למפרע ולכן אין בעיה שהמעות כבר אינם בעולם. מכל מקום אין אלו דברי התוס'.
עוד צריך להבין לפי הסבר התוס' מהו תירוץ הגמרא ששיוו את בעילתו לבעילת זנות, הרי זו בדיוק הייתה הקושיא, שבמקום שיש עבירה אין להם כח לבטל חלויות באופן שתיגרם מכך עבירה .
אפשר לתרץ על פי האמור שהגמרא בתירוצה אכן סוברת שהואיל ומקדשים על דעת חז"ל, אין צורך בסמכות מיוחדת של חז"ל ולכן מועיל גם במקום עבירה. וכן מבואר במאירי כאן, ומשמע מדבריו שהמקשן סבר שמועיל מצד הפקר בית דין ולכן הקשה והתרצן השיב שמועיל מצד שמקדש על דעת חז"ל, ונראה שכך סברו גם התוס', ובזה יתורצו שתי השאלות, אולם נותר הדוחק שעוד לפני הבאת המקשן כבר אמרה הגמרא את הטעם שמקדש על דעת חז"ל, ואם המקשן לא ידע זאת מדוע נערכה הגמרא באופן זה שקודם הובא טעם זה.
מגודל הקושיא בה נותרנו למעלה – מדוע לאחר שפירשה הגמרא שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש עדיין יש צורך להזדקק לסוגיית כוחם של חז"ל – נראה ליישב באופן אחר את דברי התוס' ולהסביר ש"כל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש" אין משמעותו תנאי, כהבנת הריטב"א, כי לפי זה באמת אין שום צורך בסמכות ובכח של חז"ל אלא הרי זה ככל תנאי אחר, אלא הפירוש הוא שהאדם נותן רשות לחז"ל. מהי המשמעות של רשות זו ומדוע יש לה משמעות? נראה להסביר על פי דברי התוס' בבבא בתרא, שהסמכות של חז"ל להפקיר מכח הפקר בית דין היא סמכות של קנסות כאשר אדם לא מתנהג כשורה, אך כשאדם נהג כשורה אין להם סמכות לקנוס, ובכל זאת כאשר אדם נותן להם רשות במפורש יש להם סמכות להשתמש בכח של הפקר בית דין גם כשנהג כשורה. כדרך זו משמע בפשטות מדבריהם בבבא בתרא ולפיה גם יובנו דבריהם בסוגייתנו וכן לא יסתרו לדבריהם בבבא בתרא, כי גם שם וגם כאן כוונתם לומר שבסוגייתנו הואיל והוא נותן לחז"ל רשות יש בכוחם לפעול מכח הפקר בית דין. על כך מקשה הגמרא מקידושי ביאה, כי גם אם במקביל לסמכות הפקר בית דין יש להם סמכות לעקור דבר מן התורה זה במקרה שלא גורמים ישירות לבעילתו להיעשות לזנות, והתרצן משיב שאכן יש להם סמכות אף במקום שגורמים ישירות לבעילתו להיעשות זנות. לפי זה אין בדברי התרצן חידוש מהותי ושינוי גדול מהבנת המקשן לגבי דרך ההפקעה, אלא שהמקשן סבר שאין בכוחם להפקיע במקום שייגרם איסור ישיר ואילו התרצן הבין שיש כח .
הסבר רש"י
ברש"י לא מפורש אם הבין את הקידושין על דעת חכמים כתנאי גמור כדעת הריטב"א, או שסבר כדברי התוס' שעיקר ההפקעה נעשית מכוחם של חכמים – הפקר בית דין או הכח לעקור דבר מן התורה. ננסה לעמוד על כך מתוך דבריו.
את קושיית הגמרא מסביר רש"י, שלגבי קידושי כסף יש לומר שחז"ל הפקיעו את הקידושין ועשו את המעות למתנה אך לגבי קידושי ביאה אם יעקרו את הקידושין "מה תהא על ביאתו". יש לעיין בכוונתו. מכך שרש"י לא כותב "איך יפקיעו, הרי הייתה כאן ביאה" וכן לגבי קידושי כסף אינו כותב "עשו את המעות מתנה וממילא פקעו הקידושין", נראה קצת יותר שלדעת רש"י הבנו שההפקעה אינה נעשית מכח הפקר בית דין אלא מכח העובדה שכל המקדש עושה זאת על דעת חז"ל, ואפילו בשלב הקושיא של הגמרא היא סברה כך. כך נראה גם מדבריו בד"ה שויוה. שם כותב: "ויש להן כח לעשות כן שהרי הוא תלה בהן". מעבר לכך, שיטת התוס' כפי שפירשנוה – שיש לחז"ל כח הפקר והפקעה רק כשאדם עושה שלא כהוגן ובכל זאת כאשר נותן להם רשות יש להם אף כשעושה כהוגן – דברי חידוש הם, ואילו סבר כן רש"י היה מצופה שיפרש ויבאר זאת. נעיר, שיתכן שגם לרש"י משתמשים כאן בכח של הפקר בית דין, אך רק כשלב משני וצדדי. לאחר שכבר הופקעו הקידושין, מעיקר הדין צריכה האשה להחזיר את מעות הקידושין לבעל, וחז"ל הפקירום ונתנו לאשה כדי שלא תצטרך לעשות זאת. ההפקר לא גורם להפקעת הקידושין אלא רק מטפל במעות לאחר שכבר הופקעו הקידושין. ויתכן גם שלדעת רש"י אפילו לכך אין צורך בהפקר בית דין אלא כוונתו שדעת המקדש לתת אותם במתנה, על הצד שיופקעו בעתיד קידושיו.
לאור זאת יש להתבונן מהי קושיית הגמרא לפי רש"י, ומהי כוונתו בביאור הקושיא "מה תהא על ביאתו". לכאורה לפי פשט המילים נראה קצת שרש"י הבין שאין יכולת להתעלם ממעשה הקניין וצריך למצוא עבורו תחליף למטרתו הראשונית, ולכן בקידושי כסף טרח רש"י להסביר שהמעות יהיו מתנה, אך כאן הביאה נותרה ללא שום משמעות, וכיצד ניתן להתעלם ממנה ולומר שהקידושין פקעו, וכן נראה שביאר בספר מעשה חייא (על תוד"ה תינח). לפי זה תובן היטב תשובת התרצן המשיב שאין צורך למצוא תחליף קנייני אלא תהא זו בעילת זנות .
אך נראה שקשה מאוד לבאר כך את דבריו, כי מסברא מאוד לא מובן מהי ההווה-אמינא של המקשן, אם יש כח להפקיע, מדוע צריך למצוא תחליף ומשמעות לביאה?! ובפרט אם כדברינו רש"י סבר כריטב"א שהמקדש על דעת חכמים פירושו תנאי גמור, מה ההבדל מכל תנאי אחר, כגון שמתנה על דעת שאביו ירצה, שמועיל אפילו בקידושי ביאה והקידושין לא חלים.
לכן נראה לבארו כהסבר הריטב"א שזוהי שאלה מוסרית על רצון חכמים, וכוונת רש"י "מה תהא על ביאתו" היא כקריאת כאב: "מה תהא עליה – הרי היא תיהפך לביאת איסור!". על כך משיבה הגמרא, שבגלל האילוץ של העגינות לצערנו אכן נאלצים לעשות כך למרות המחיר המצער שתיהפך בעילתו לבעילת זנות.
הסבר הרמב"ן
הרמב"ן מביא אפשרות שלישית, לפיה מיושבים הקושיות השונות שהעלנו. לאחר שהסבירה הגמרא שכל המקדש עושה כן על דעת חז"ל, מתקשה הגמרא שמא יש כאלו שבשעת הקידושין רוצים ומכוונים לקדש שלא על דעת חז"ל. ואומרת הגמרא שאמנם בקידושי כסף אין זו קושיא, כי בגלל שהם יכולים להפקיר את מעותיו אין לו ברירה אלא להתקדש על דעתם אך בקידושי ביאה שאין להם יכולת להפקיע שמא גם מתכוון לקדש שלא על דעתם. ומתרצת הגמרא ששיוו בעילתו לזנות, וכוונתה שאנו תולים שמסתמא תמיד אנשים מקדשים על דעת חז"ל ולכן אין צורך להזדקק לדין של הפקר בית דין, אלא תמיד מפקיעים את קידושיו ובקידושי ביאה הופכים את בעילתו לזנות.
התרת ממזרים
בגיטין לג ע"א מובא מקרה נוסף בו תיקנו חז"ל להפקיע קידושין – כאשר אדם שלח גט על ידי שליח ולפני שהשליח הגיע לאשה הוא ביטלו בינו לבין עצמו. במקרה זה יש חשש שהאשה לא תדע ותינשא לאחר בעודה אשת איש, ולכן תיקנו חז"ל להפקיע את הקידושין למפרע.
הראשונים מתקשים כיצד תיקנו כן חז"ל הרי יש חשש שתקנה זו תנוצל לרעה על ידי אנשים שירצו על ידי זה להתיר ממזרים, כלומר, אם אשת איש זינתה יבוא בעלה ויגרשה ויבטל הגט וכך יפקיע את הקידושין למפרע ונמצא שלא הייתה אשת איש בזמן שזינתה.
ר"י מתרץ (גיטין לג ע"א תוד"ה ואפקעינהו) שהואיל ובאמת מצד הדין פוקעים הקידושין אין בכך שום בעיה, ואדרבה שיותרו הממזרים. ראשונים אחרים לא קיבלו זאת משום שזה יעודד פריצות, הואיל ואנשים ידעו שלא תהיה בעיה של ממזרות.
רבנו תם מתרץ שבמקרה שיודעים שעושים זאת מתוך כוונה להתיר ממזרים לא מפקיעים.
הרמב"ן והרשב"א מביאים בעקבות שאלה זו אפשרות נוספת בהבנת התקנה. הם מסבירים שזו 'תקנה יוצרת', כלומר התקנה תגרום לאנשים לא לרצות לבטל את הגט לאחר ששלח את השליח כי לא ירצה שיהיו כל בעילותיו במשך שנות נישואיו בעילות זנות, ואפילו אם בפועל ראינו שביטל אנו תולים שהיו אלו פיטומי מילי בעלמא אך באמת לא רצה ולא התכוון לבטל ברצינות. וכן אצלנו התקנה תגרום לאנשים להתכוון לגרש גם על הצד שיהיה אונס. לפי זה אמנם יש לחז"ל יכולת להפקיע מכח העובדה שמקדשים על דעתם, אך למעשה בפועל כלל לא מגיעים לכך, כי בגלל שתיקנו שיופקע אנשים נמנעים מלהגיע למצב זה וממילא אף פעם הקידושין לא בטלים. צריך לומר שאפילו כדי להציל ממזרים אנשים לא ירצו 'להקריב' את עולם הבא שלהם לצורך כך ולשוות את כל בעילותיהם לזנות.
התראת ספק; "מכאן ולהבא למפרע"
שאלה נוספת שעלתה בראשונים היא כיצד מחייבים אשת איש מיתה הרי כשהתרו בה הייתה זו התראת ספק, שמא בעלה ישלח גט ויארע אונס או שיבטלו לפני הגעת השליח ויופקעו קידושיה למפרע.
הסבר מחודש מופיע בשיטה מקובצת (בסוגייתנו) בשם השיטה. מובא שם שיש מתרצים שרק בסוגיות בהן מדובר על מי שקידש שלא כהוגן, כמו בבבא בתרא וביבמות, הפקיעו קידושיו מעיקרא, אך בסוגייתנו ובגיטין שבשעת הקידושין קידש כהוגן הפקיעו רק מכאן ולהבא, ולכן אין בעיה מצד התראת ספק. הסבר זה קשה מאוד, שהרי לפי זה כל בעילותיו עד כה נעשו כדין ומדוע הגמרא אמרה ששיוו בעילתו לבעילת זנות, ואכן כל הראשונים לא הלכו בדרך זו.
רבנו תם (בתוס' בגיטין) מתרץ שכל עוד לא אירע כך הרי האשה בחזקת אשת איש ולכן אין זו התראת ספק. רבנו תם מדמה זאת לנזיר שעבר ושתה שמלקים אותו ולא אומרים שזו התראת ספק שמא יישאל על נזירותו.
הגר"ש שקופ בשערי ישר (שער ב [שער החזקות] פרק ט) מקשה על כך מהדין בגיטין כח ע"א שאם כהן נתן גט לאשתו על מנת שיחול שעה קודם מותו אסור לה לאכול בתרומה כי אף שכעת הוא בחזקת חיים "שמא ימות אמרינן", כלומר, אף שיש חזקה שכעת הוא חי, אין חזקה שיחיה גם בעוד שעה. גם במקרה של הפקעת קידושין או של נזיר יש חשש שיקרה מעשה בעתיד ואין לנו חזקה שהמעשה לא יקרה, אלא שבכל זאת אומר ר"ת שישנה חזקה שהמצב ההלכתי הקיים כעת ימשיך. מקשה הגר"ש שקופ שנאמר כך גם לגבי תרומה, שאמנם אין חזקה שלא ימות אך היא כעת בחזקת היתר לאכילת התרומה וא"כ נעמידנה על חזקתה.
בעקבות כך הוא דן באורך אימתי חזקה דמעיקרא מועילה ואימתי לא, שכן מצאנו ביבמות קיג ע"א שלדעת ר"א שחרש מוגדר כספק שוטה, הבא על אשתו עבר על ספק איסור, וקשה מדוע לא הולכים אחר חזקה קמייתא ואומרים שהיא בחזקת פנויה כשם שהייתה לפני שנולד הספק בשעה שהחרש קידשה. הוא מתרץ ומגדיר שחזקה מועילה רק במקום שהיא מכריעה את עצם הספק או שהספק עצמו לא הוכרע אבל הנפקא מינה היחידה הנולדת ממנו היא לגבי המקרה שלפנינו שהוא מוכרע על פי הספק.
באשת חרש חזקת פנויה לא מכריעה את עצם הספק אם החרש שוטה או לא אלא רק את דינה של האשה, ולכן במקום כזה לא הולכים אחר החזקה. לגבי 'בר שטיא', בכתובות כ ע"א, הספק אינו אם הוא מוגדר כשוטה או כשפוי אלא הספק הוא באופן ייחודי לגבי המכירה, אם היא הייתה בהיותו שוטה או בהיותו שפוי ולכן שם הספק מוכרע על פי חזקת מרא קמא והולכים אחריה.
על פי זה מסביר גם את השיטה המובאת בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן לז) הסוברת שבספיקא דדינא לא הולכים אחר החזקה (וכן דעת האבני מילואים כז ס"ק יח). הטעם הוא שעצם הספק לא מוכרע לעולם אלא רק המקרה שלפנינו. הדין אינו נוגע רק למקרה שלפנינו אלא זהו דין תמידי והוא נשאר בספק . את דעת החולקים וסוברים שגם בספיקא דדינא הולכים אחר החזקה, וכך היא שיטת הר"ן, הוא מסביר שיש לחלק בין מקום שהמקרה שלפנינו הוא תולדה של הספק הכללי לבין מקום שהמקרה הוא פרט וחלק מהספק הכללי. בחרש שקידש הדין של אשתו אינו חלק מעצם הספק אלא הוא רק תולדה הנובעת מהשאלה אם הוא שפוי ובכוחו לקדש, ולכן שם כל שלא הוכרע הספק הכללי אין ללכת אחר החזקה, אך בספק דיני הפרט שלפנינו הוא חלק מעצם הספק הכללי ולכן יש מקום לדון אותו כאילו הספק נולד עליו באופן ישיר וממילא נלך אחר החזקה למרות שפרטים אחרים הנובעים מהספק הדיני לא יוכרעו.
נמצא שלפי הר"ן יש שני אופנים בהם יש ללכת אחר החזקה: האופן הראשון, כאשר החזקה מכריעה את הספק הכללי או לפחות את כל המקרים המסופקים להלכה שנולדים ממנו. האופן השני, גם אם לא הוכרע הכל, מועילה החזקה במקום שהפרט שלפנינו אינו תולדה של הספק הכללי אלא חלק ממנו.
על פי דעת הר"ן יש לברר בכל מקום שמקרה עתידי גורם דין כל שהוא למפרע, האם הדין בא כתולדה מהמקרה העתידי או שהוא נובע ממנו ישירות, כי אם הוא נובע ממנו ישירות אז במקרה של ספיקות הוא נחשב כחלק ממנו ויש ללכת בו אחר החזקה.
כעת הוא חוזר לקושיא בה פתח. לגבי נדר, החכם אינו מברר למפרע שהנדר לא חל מעולם אלא הוא מתיר אותו למפרע, כפי שמבואר ברא"ש בשם הירושלמי, שנדר מוגדר כדבר שיש לו מתירים בגלל שהתרת החכם אינה עוקרת את הנדר אלא מכאן ולהבא, ולכן אינו נחשב כדבר שהיה מותר לעולם אלא כדבר שהיה אסור והותר. הרא"ש מסביר שההתרה אמנם פועלת למפרע, אך עיקר העיקור הוא מכאן ולהבא, שהרי עד היום באמת היה אסור ורק כעת החכם התירו למפרע. מקרה זה מוגדר כ"למפרע מכאן ולהבא". במקרה כגון זה יש ללכת אחר החזקה, ולמרות שכעת איננו יודעים אם בעתיד יותר על ידי חכם, ונמצא שהספק הכללי לא הוכרע, מכל מקום הואיל ואם יותר הוא יתיר בצורה ישירה את זמן ההווה הרי שדין ההווה הוא חלק מעצם הספק הכללי. לעומת זאת לגבי גט שעה קודם המיתה, הקשר עקיף. המיתה לא גורמת באופן ישיר להחלת הגט שעה קודם. ולגבי המקרה שלנו, של גט שיפקיע הקידושין, גם כן מבאר הגר"ש שקופ שההפקעה אינה גילוי מילתא למפרע אלא היא פועלת בפועל להתיר, כלומר, כל המקדש עושה כן על דעת שחז"ל יוכלו לבוא ולבטל, ואז הביטול פועל ומבטל. אם היה זה רק גילוי מילתא, הרי שהביטול לא היה משפיע ישירות על דין הקידושין, אלא הואיל וחז"ל החליטו לבטל מתיילד מזה העובדה שהקידושין לא תפסו, אך הואיל והביטול מבטל בפועל הרי זה באופן ישיר.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
