ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת פנחס. חז"ל אומרים שפנחס זה אליהו (ילקוט שמעוני תשעא). אני רוצה להביא לפניכם מדברי בעל ה"מאור עיניים", שהיה מגדולי החסידות ומגדולי תלמידי המגיד. ממש ספר נפלא. נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג, כג) הלשון 'שולח' היא לשון הווה, כל הזמן "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם" לא כתוב אשלח, לשון עתיד. ביאור הדבר הוא שאליהו הוא המבשר את השלמות, הוא מקדים את הגאולה והוא המבשר אותה. אליהו מקנא לשלמות, הוא לא יכול לסבול אפילו חטא קל. יוצא שכל התעוררות של אדם לתיקון, יש בה משהו מגילוי אליהו. אחר כך, מתוך ההתעוררות האדם מתקן את מה שצריך לתקן וזו בחינה של גאולה. מקודם הוא היה במצב של קלקול ואי שלמות, ועכשיו המעשה הזה תוקן, הוא נגאל. המציאות תוקנה מהשיבושים שלה.
באותה שעה שאדם מכוון בתפילה, שהדיבור שלו יהיה עם משמעות ותוכן, מחבר את המחשבה עם הדיבור, יש בזה בחינה של גאולה, גאולת הדיבור משוממותו, מיבשותו. מחיים את הדיבור חיים פנימיים. לעתיד לבוא כל המעשים יהיו קשורים אל הקדושה, אל האמונה ואותה שלמות עתידית מתגלית בשעה שאדם עובד את ה'. כל הזמן בחיינו אנחנו עושים פעולות שהן קצת גאולה, הן קצת מתקנות, הן חלק מהמהלך הגדול הזה, מהלך הגאולה. הגאולה עניינה הוא תיקון שלם של הכול, שלמות של כל ישראל, של כל המעשים. כל תיקון קטן הוא חלק מהתהליך הזה. מקצת התעוררות של אליהו, של השלמת הגאולה.
ה"מאור עיניים" מביא את דברי הבעל שם טוב שאומר שכל אדם מישראל צריך להכין חלק מקומת משיח ששייך לבחינה שלו. כלומר, אדם הראשון היה אדם כללי שכלל את כל התולדות שיהיו ממנו. הוא היה שלם. אחרי שהוא נפל בחטאו צריך לתקן את החטא. כל אדם בעולם הוא המשך מאדם הראשון. הוא חלק מהשלמות הזו שעניינה להתגלות אחר כך במשיח, שצריך להביא את העולם למקום שהיה לפני החטא של אדם הראשון. תפקידו של כל אחד הוא לקחת מאדם הראשון את הבחינה שלו ולעסוק בתיקון הבחינה הזו. כמובן שעושים את זה בתיקון כל המעשים, בתיקון המחשבה והדיבור שבאים על ידי תשוקה לתיקון שלם. לכל אחד יש חלק בתיקון הזה. הדברים הללו נאמרו לפני מאתיים שנה. עכשיו אנחנו מתקרבים עוד יותר וממש מרגישים פעמי משיח, אז כל אחד צריך לקחת את החלק שלו, את המהות שלו, ולהפוך אותה למהות מושלמת ומתוקנת.
עניינה של התפילה
הזוהר כאן מדבר על עניינה של התפילה. "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים" (תהלים צ, א) אומר הזוהר, תפילה זו אין כמוה באדם אחר. "תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (שם פו, א), תפילה כזו אין במלך אחר. כל אדם מתפלל לקב"ה מהמקום שהוא נמצא. למלך יש את הבחינה של מידת המלכות, האופי המיוחד של מלך, ובכל המלכים שמתפללים אין כמו תפילת דוד. "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" (שם קב, א), אומר הזוהר שתפילת העני חשובה יותר מכל התפילות, אין תפילה שמתקבלת כמו התפילה לעני. היא קודמת לתפילתו של משה ולתפילתו של דוד ולכל שאר התפילות שבעולם, מפני שהיא באה מלב שבור שכתוב: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (שם לד, יט) ועני מתמרמר על מצבו שהוא סובל כל כך והוא עושה קטטה עם הקב"ה! כך לשון הזוהר. הקב"ה מקשיב לדבריו:
כיוון שמתפלל תפילתו, פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפילות שעולות למעלה דוחה אותן אותו המסכן שליבו שבור, שכתוב: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף", מה זה יעטוף? בחינת "הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל, מב). הקב"ה אומר: יאחרו כל התפילות ותפילה זו תכנס אלי. איני רוצה שבית דין ידון בינינו, לפני יכנסו התרעומות שלו, ואני לבד אתייחד בעצמי באלה התרעומות, כמו שכתוב: "וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהלים קב, א). כולם אינם יודעים מה יעשה בתפילת העני, שאין חשובה לפני הקב"ה כמו תפילתו של העני ששופך דמעות בתרעומת.
המילה 'תרעומת' קצת הפתיעה אותי, למה לא נאמר בצער, בעוגמת נפש, מדוע הביטויים 'תרעומת', 'קטטה הוא עושה' - הזוהר מתכוון למילים שהוא אומר. אף על פי שהעני מתרעם, התפילה יוצאת מעומק לבו, התפילה הזו עמוקה מאוד, גם אם היא נעשית כאילו בהתמרמרות כל שהיא, היא מתקבלת והיא אהובה.
לכן אומר הזוהר שמשה התפלל תפילתו והתעכב כמה ימים ותפילתו נכנסה עם תפילת העני. דוד ראה שכל החלונות וכל שערי השמים כולם מכוונים להיפתח לתפילת העני, ואין בכל תפילות העולם תפילה שהקב"ה מקשיב לה כמו שהוא מקשיב לתפילת העני, כיוון שראה זאת, עשה עצמו גם כן כעני, אמר: "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (שם פא, א) הוא ראה שתפילת האביון מתקבלת אז גם הוא פנה כך לקב"ה. אומר הזוהר:
פשט לבוש מלכות וישב לארץ כמסכן ואמר תפילה שכתוב: "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי", אמר לו הקב"ה: אתה אביון? אתה הרי מלך, ושולט על מלכים חזקים, ואתה עושה עצמך עני ואביון? מיד חזר באופן אחר ואמר: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (שם ב). הכול היה בדוד, התפלל כחסיד והתפלל כעני ואביון. אמר רבי אלעזר לרבי אבא: טוב אמרת, לכן צריך אדם להרגיש עצמו בתפילתו כעני, כדי שתפילתו תכנס בכל תפילת העניים. דוד המלך עשה עצמו בארבע דרכים, שם עצמו בין המסכנים, ובין החסידים, ובין העבדים ובין המוסרים נפשם על קדושת ה'. בין החסידים כמו שכתוב: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי" (תהלים פו, ב), מפני שאדם צריך שלא לעשות עצמו רשע. ואם תאמר, אם כן שלא יפרט חטאיו לעולם - לא כן, אלא כאשר יפרט חטאיו אז הוא חסיד, למה - שבא לקבל תשובה ומוציא עצמו ממצב רע, שהיה מטונף עד עכשיו, והקב"ה מקבל אותו. ימינו של הקב"ה פשוטה לקבל אותו.
ממשיך שם ואומר הזוהר שאדם לא צריך לפרט חטאים שהוא לא זוכר, אלא רק מה שהוא זוכר, אם הוא מפרט את אלו שהוא זוכר, כל שאר החטאים נמשכים אחריהם. מנין נלמד שאדם לא מבקש סליחה על חטאים שהוא לא זוכר - כמו בחמץ, שלמדנו שאין בודקים בחורי סדקים, לא שלמעלה ולא שלמטה, אלא כיוון שבדק כמלוא מראה עיניו מה שהוא יכול לבדוק, הכול נמשך אחרי זה ומתבטל עמו. כך אומר הזוהר. זאת אומרת, אדם לא צריך לחטט ולחפש אלא מה שנגד עיניו.
הזוהר מביא ראיה נוספת, מכהן שרואה נגעים ובודק האם זה נגע או לא. התורה אומרת: "לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן" (ויקרא יג, יב) אם יש בראשי איברים נגע שאי אפשר לראות את כולו בשלמות, הנגע לא נחשב לנגע. וכן נגעים בקפלי הגוף וכדומה שאי אפשר לראות אותם - הם לא נגעים. הנגעים הם כמו חטאים, נגעים שלא רואים אותם הם לא נגעים, כך גם בחטאים, צריך לפרט רק מה שהאדם זוכר. כשאדם חוזר בתשובה על חטאים שהוא זוכר, הוא מצטער ומתחרט והוא חסיד. לכן דוד שם עצמו בין החסידים. יש כאן לשון מאוד מעניינת, אפשר להיות לא חוטא ולא חסיד. מצב ביניים. הלשון של הזוהר היא: "מפני שאדם צריך שלא לעשות עצמו רשע", אז הוא צריך לעשות עצמו חסיד, מי שלא חסיד הוא כבר לא כל כך שלם. לאדם אסור לעשות דברים שאינם נכונים, לשים עצמו רשע, או לשים עצמו שאיננו חסיד.
הרב צבי יהודה היה רגיל להביא את הרשב"א על דברי רבי מאיר בגמרא בכתובות שסובר שאם אדם מעיד על שטר שאינו אמת כיוון שהוא חתם עליו באונס, לדוגמה איימו עליו שיהרגו אותו אם לא יחתום שקר - הוא לא נאמן, כי אין אדם משים עצמו רשע, אבל הוא אנוס?! זו לא מידה של חסידים לחתום שקר, אפילו שזו סכנת נפשות ואדם לא נאמן לומר שהוא לא חסיד. אמנם זו מחלוקת תנאים, אבל כך סובר רבי מאיר. אין אדם נאמן לומר שהוא לא חסיד, כי עניינו של האדם להיות חסיד. אם הוא אומר שהוא קצת פחות מזה הוא עושה את עצמו קצת רשע, ואין אדם נאמן לומר על עצמו שהוא רשע.
ארבע שלבים בתפילה
דוד התפלל כחסיד, התפלל כעני, וכן שם עצמו בין העבדים שכתוב: "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹקֵינוּ" (תהלים קכג, ב) וכתוב: "הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹקַי" (שם פו, ב). ושם עצמו בין המוסרים נפשם על קידוש ה', על פי הפסוק: "כִּי אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (שם ד). מהי ההגדרה של מסירות נפש, אומר הזוהר:
אמר רבי אלעזר: כל מי שסידר ארבע אלו לפני אדונו בחפץ לב כראוי לא חוזרת תפילתו ריקם. בתחילה יעמוד כעבד לסדר שבחו של מקום, לומר שבחיו לפני התפילה.
כלומר, בתחילה אדם מתבטל לקב"ה, ניגש לתפילה כמו עבד שבטל לאדונו. אחר כך עבד שמסדר תפילתו לפני אדונו.
אחר כך הוא מגיע לקריאת שמע, נחשב כאילו מסר נפשו, אחר כך יעשה עצמו כעני הדופק בפתחי מרומים כאשר אומר אמת ויציב וסומך גאולה לתפילה, ליבו שבור ומסכן, כולל עצמו בין המסכנים בלב שבור ורוח נמוכה, ואחר כך עושה עצמיו חסיד בשומע תפילה, כשהוא מתוודה על עוונותיו.
זאת אומרת שבתוך התפילה יש שלבים שלבים של עמידה לפני ריבונו של עולם. בתחילה כעבד, אחר מוסר נפשו, אחר כך עני, אחר כך חסיד. בכל האופנים מתפללים לפני ריבונו של עולם, אם אדם מתפלל בצורה כזו, תפילתו נשמעת.
תורה ותפילה
אני רוצה לעמוד על הנקודה של מסירות נפש. הגמרא במסכת ברכות אומרת שדורות ראשונים שמסרו נפשם על קדושת ה' היו מתפללים על הגשם ומיד היה יורד גשם. כלומר, מסירות נפש גורמת שהתפילה תענה. הגמרא נותנת דוגמא למסירות נפש, שרב אדא בר אהבה קרע בגד של אישה שהוא חשב שהוא בגד של פריצות או כמו שמפרש הרב סולוביצי'ק שהיה זה בגד של גויים וזה מסמל שהיא מתביישת להראות כיהודייה, אז הוא הקפיד עליה וזו הייתה מסירות הנפש. בסוף התברר שהיא באמת הייתה גויה והוא היה צריך לשלם לה ארבע מאות זוז, אז הוא אמר: מתון מתון, אם הייתי מתון הייתי רואה במי אני פוגע, וזה לא היה קורה. אם לאדם אין מתינות הוא צריך לשלם. זו דוגמא של מסירות נפש, אדם לא יכול לסבול איזה דבר רע, ומוסר את נפשו. זה מה שעשה פנחס שהוא מסר את נפשו.
אדם צריך לשים עצמו כעבד. הגמרא (ברכות לד ע"ב) אומרת:
תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים.
בנו של רבן גמליאל חולה והוא שלח לרבי חנינא בן דוסא שתפילתו מתקבלת, במקום שיתפלל בעצמו או שלא הסתפק רק בתפילת עצמו. הגמרא מספרת גם על רבן יוחנן בן זכאי שבנו חלה ושלח לרבי חנינא שיתפלל ותפילתו התקבלה, ואמר רבן יוחנן בן זכאי שאם הוא היה בוכה כל היום לא היו משגיחים עליו, ורבי חנינא התפלל והבן הבריא. אז אשתו של רבן יוחנן בן זכאי שאלה אותו: הרי אתה גדול הדור, ורבי חנינא הוא צדיק, אבל הוא לא גדול הדור. אז אמר לה רבן יוחנן בן זכאי שהוא דומה לשר לפני מלך ורבי חנינא דומה לעבד לפני מלך. לעבד יש מעלות יותר גדולות משר - במובן זה כן. העבד בטל כלפי האדון שלו, העבד משמש את אדונו, השר לא משמש את המלך. העבד משמש את אדונו בכל פרטי החיים שצריך לשמש את אדונו, אז הוא מאוד קשור לאדונו. לכן הבקשות שלו מתקבלות. הייתי אומר דבר נוסף, השר עוסק בענייני ציבור כלליים, לא בעניינים פרטיים, הוא לא בא לפני המלך לדון אתו על פרט זה או אחר, הוא בא לדון על ענייני הציבור, ענייני המשרד שלו. עבד עוסק בפרטים אז הוא מבקש על החולה ובקשתו מתקבלת.
זה דומה ללימוד תורה ולתפילה. התפילה היא חיי שעה, התורה היא חיי עולם. אם יש לאדם חולה למה שלא יעסוק בתורה, הרי התורה היא חיי עולם והיא תרפא לחלוטין, אז במקום שיעסוק בחיי שעה שיעסוק בתורה - לא. התורה פועלת תיקון כללי, הבראה כללית בכל המובנים. זה כמו לאכול אוכל מאוד בריא וטוב שמונע את כל המחלות מראש, אבל אם יש למישהו כעת מחלה מסוימת, איזו בעיה מיוחדת, אי אפשר להתחיל לתת לו מזון בריא אלא צריך לטפל מידית בבעיה. אחר כך צריך לתת לו הכוונה כללית לשמור על כל צדדי הבריאות כדי שלא יקרו עוד בעיות בריאות.
התורה היא אורה כללית, היא מרוממת ומתקנת את הכול. התפילה היא משהו מאוד נקודתי, היא עוסקת בבקשות מיוחדות וספציפיות. בזה כוחה רב, כמו כדור שלוקחים נגד כאב ראש וכדומה. פסוק לא יעזור, תפילה כן. פסוק עוזר הרבה יותר, אבל לא לבעיה מסוימת, אלא הוא מרים את הכול. התורה מרוממת הרבה יותר ממה שהתפילה מרוממת, התורה היא חיי עולם והתפילה היא חיי שעה. התורה והתפילה משלימות זו את זו.
הגמרא בתענית (כה ע"ב) אומרת שבימי רבי אליעזר הייתה תענית והוא ירד לפני התיבה ולא נענה. ירד רבי עקיבא להתפלל ונענה. רבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא. יצאה בת קול ואמרה שרבי עקיבא לא היה מעמיד על מידותיו, ומי שעושה לפנים משורת הדין הוא נענה. הזוהר אומר שרבי עקיבא אמר שנעניתי לא בגלל שאני גדול יותר מרבי אליעזר, כי הקב"ה אוהב את רבי אליעזר, אלא ה' רוצה שרבי אליעזר יתפלל עוד ועוד, לכן הוא לא ענה לו מיד. אבל אותי הקב"ה פחות אוהב, אז ה' נתן לי מיד, קח, אני לא רוצה לדבר אתך יותר... זו הייתה הענווה של רבי עקיבא. לפעמים זה באמת כך, הגמרא שם אומרת שהקב"ה לפעמים עונה מיד כי הוא לא רוצה את הקשר, ולפעמים הוא לא עונה מפני שהוא רוצה להמשיך את הקשר...
למדנו מכאן את עניינה של התפילה. זו עבודה. חייבים להתקדם בעבודת התפילה. עבודת התפילה היא כנגד הקרבנות. אדם שעומד להתפלל צריך לעשות הכנות, דע לפני מי אתה עומד. יש לנו הדרכה של הזוהר להיות כמו עבד שמתפלל, עם מסירות נפש, בכל השלמות, לתקן ולשוב בתשובה, וכמובן שתפילה כזו שאדם מתפלל - נענית.
יש לנו עוד כשבועיים של לימוד, אחר כך עוד שלושה שבועות של בין הזמנים ואז עוד חודש אלול וכבר ראש השנה ויום כיפור. אני רוצה לבקש מכם שבשבת שבתשעת הימים, נעשה 'י"ד לשבת' (תכנית של הישיבה שבה מקדישים ארבע עשרה שעות ללימוד תורה בשבת). בכל 'זמן' אנחנו נוהגים לעשות שבת אחת 'י"ד לשבת', לעשות מאמץ, אולי בקיץ קצת פחות קשה(כי יום שבת ארוך), אבל מכל מקום יש בזה מאמץ. צריך להתרגל לזה שבשבתות לומדים, זה הסדר, אבל עד שנכנסים לסדר עושים בתחילה מבצעים ואחר כך זה נהיה הסדר הרגיל. יש תלמידים שחושבים שיום שישי זה לא יום לימודים, אז אפשר ללכת לתרום דם ולעשות כל מיני מצוות... יום שישי זה יום לימודים כמו כל ימות השבוע, להפך, מחצות יש תוספת קדושה, לכן אנחנו לא אומרים תחנון במנחה. בעזרת ה' אני מקווה שזה הרצון שלכם, שראשית כל בשבתות הקרובות כולם יהיו כאן, על שבת חזון אני לא צריך להגיד לכם, כולם רוצים להישאר, אבל בשבת הקרובה לשבת חזון מאוד חשוב שכולם יהיו יחדיו ונעשה 'י"ד לשבת', וזה יהיה חלק מהתרומה שלנו להופעת הקדושה כדי שבית המקדש יבנה במהרה בימינו. תפילה ולימוד לשם המגמה הזו. חזק ונתחזק.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
