ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- לימוד תנ"ך
"וַיִּרָא וַיִתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה: וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה': וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה: וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה..."
מסופר שהם באו להתפלל ועמדו בבית ה' לפני "החצר החדשה". רבי יוחנן מבאר בתלמוד (בבלי פסחים צב, א, וראו בתוספות שם) ש"החצר החדשה" היא "עזרת הנשים", והיא היתה בנויה שם עוד לפני כן, אלא שנקראה "חדשה" משום שחידשו בה דין חדש: "מאי חצר החדשה - שחדשו בו דבר, ואמרו: טבול יום לא יכנס במחנה לויה".
כלומר, לבעל קרי אסור להיכנס ל'מחנה כהונה' הנקרא גם 'מחנה שכינה' שהוא 'העזרה הפנימית' שבבית המקדש (החלק שלפנים משערי ניקנור). אך מדין תורה מותר לו להיכנס ל'מחנה לויה' שהוא 'הר הבית'. וגם לאחר שטבל ונטהר, והוא נקרא אז 'טבול יום' אסור לו מהתורה להיכנס לעזרה הפנימית, ובאו וחידשו שאסור לו להיכנס גם לעזרה החיצונית שנקראת 'עזרת נשים'.
אך דברי רבי יוחנן צריכים בירור, שהרי הר הבית כולו הוא 'מחנה לוייה' (כמבואר בתוספות שם, וכמבואר ברמב"ם בהלכות בית הבחירה ז, יא), וגם לאחר התקנה מותר היה לטבול יום להיכנס להר הבית (ראו משנה כלים פ"א מ"ח, ותוספות ורמב"ם שם). ורק לעזרת הנשים (שהיא חלק קטן ממחנה הלוייה) חידשו את הדין שאסור לטבול יום להיכנס לשם. ומדוע תלו את האיסור הזה ב'מחנה לוייה'. מה פשר דברי רבי יוחנן?
מאמרים נוספים בארץ אגדה (79)
הרב מרדכי הוכמן
15 - מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ג
16 - המשוררים של יהושפט
17 - תפילת העמידה של אברהם
טען עוד
מחנה לויה סמלי
נראה של'מחנה לוייה' יש שתי משמעויות בדברי חז"ל, והוא מוזכר בדברי רבי יוחנן במשמעות השניה שהיא סמלית. לפי דין התורה (במדבר יח, כד) הלויים היו מקבלים מעשר ('מעשר ראשון') מתוך היבול של בני ישראל, ופרנסתם היתה מצויה. ומן הסתם הם היו אמורים לנצל את הזמן הפנוי שלהם ללמוד תורה וללמדה את בני ישראל. ומסתבר שמטבע הדברים בני ישראל היו בוחרים לתת את המעשר שלהם לאותם הלויים שהיו מעניקים להם תמורה בכך שהיו מלמדים אותם ואת בניהם תורה, ולא ללויים אחרים. לעובדה זו שהלויים היו משמשים כמלמדי התורה יש אישור מכמה מקומות בתנ"ך, כגון (נחמיה ח, ז): "וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה".
אין הכרח לאכול מעשר ראשון בטהרה, ומותר לאוכלו בטומאה. אולם בתקופה הקדומה כאשר ניתן היה להקפיד על דיני טומאה וטהרה, מקובל היה שתלמידי חכמים השתדלו לאכול חולין בטהרה, ואם הם היו נטמאים הם היו משתדלים להזדרז ולהיטהר. וכן ידוע התואר 'חבר' שמשמעותו מי שמקפיד ומשתדל להיות טהור ולאכול את מאכליו כשהם טהורים. ונמצא ש'מחנה לוייה' הוא גם תואר ל'מחנה חברתי', שרוב חבריו היו הלויים מלמדי התורה, אך מצויים בו גם תלמידי חכמים רבים משאר השבטים, שהמשותף להם שהם עוסקים בתורה ומשתדלים להיות טהורים ולאכול את מאכליהם בטהרה. וזאת מתוך ההבנה שטהרה מביאה לידי קדושה ורוח הקודש (ירושלמי שקלים פ"ג ה"ג).
כאשר יהושפט קרא לכולם לצום ולהתכנס בבית המקדש, וכולם באו והתכנסו בהר הבית היה בכינוס זה מימד של ביטול הקבוצתיות שבתוך עם ישראל. אולם בכינוס מאחד זה היתה גם סכנה של ביטול הכבוד המיוחד שיש להעניק לחברי קבוצת 'מחנה הלוייה' שהם 'נושאי התורה' שמקפידים על הטהרה ומשתדלים להשיג את רוח הקודש המסייעת לצורך לימוד התורה לבני ישראל. ומסתבר, שכדי לשמור על הכבוד המיוחד המגיע להם, תיקנו וחידשו אז ש'טבול יום' אסור בכניסה ל'עזרת הנשים'. רוב חברי קבוצת 'מחנה הלוייה' שהיו טהורים ממילא מרבית הזמן, יכלו להיכנס לעזרת הנשים עוד ביום הכינוס עצמו, שהרי היו טהורים עוד מיום אתמול. אך שאר האנשים, שמן הסתם לא הקפידו להיטהר במשך השנה, אלא שטבלו והיטהרו באותו היום לצורך הכינוס במקדש, נכנסו להר הבית, אך לא היו רשאים להיכנס ביום הכינוס עצמו לעזרת הנשים, ומשום שהיו 'טבולי יום'. ובכך נשמר הכבוד המיוחד שיש לתת לחברי קבוצת 'מחנה הלוייה', שרק הם נכנסו כבר ביום הכינוס לעזרת הנשים.
השתדלות לשמירת האחדות
מתן הכבוד המיוחד לחברי 'מחנה הלוייה' היה צורך השעה כדי לשמור על הכבוד המיוחד המגיע להם, אך היה בו צד של פגיעה בכבוד שאר העם שהשתדלו ובאו לכינוס הצום והתפילה. ולכן כדי לשמור על האחדות יהושפט עצמו יצא אל רוב העם שהיו מחוץ לעזרת הנשים, כאמור שם: "וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה",כלומר, הוא לא היה בתוך החצר החדשה אלא יחד עם קהל יהודה וירושלים " לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה". ולא רק יהושפט היה שם, היו גם מהלויים שויתרו על הכבוד המיוחד שניתן להם. שאמנם כיוון שהיו רגילים להיות טהורים הם היו יכולים להיכנס עוד באותו היום לעזרת הנשים, אך לצורך האחדות הם העדיפו להיות עם רוב העם שהיה מחוץ לעזרת הנשים, כמסופר (דברי הימים ב כ, יד-יט):
"וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל: וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים: מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל: לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם: וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה:"
ואמנם מצד אחד, הכתוב מדגיש שרוח ה' היתה יחזיאל בן זכריהו כאשר הוא היה "בְּתוֹךְ הַקָּהָל" עם כולם. אך מצד שני הכתוב מדגיש שיחזיאל היה לוי מיוחס מבני אסף, וכמו כן הוא מדגיש שהצבור הגדול השתחווה לה', אך מי שקמו אז להודות ולהלל היו לויים מיוחסים – מבני הקהתים ומבני הקרחים. נראה ששאר בני ממלכת יהודה חשו עדיין כאילו הם מופלים לרעה וכאילו הם אנשים מסוג ב'. הם לא היו יכולים להיכנס באותו היום לעזרת הנשים, וכמו כן אף נציג מתוכם לא היה בין אלו שקמו להודות ולהלל לה'. ונראה שתחושה זו הובאה לידיעת המלך יהושפט, וכפי שיתבאר לקמן.
ההתייעצות עם העם
למחרת הכינוס הם יצאו למלחמה ומסופר (דברי הימים ב פרק כ, כ-כח):
"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ: וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ: וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית: וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה: וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא: וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם: וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם: וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה':
הכתוב מספר שיהושפט ראה צורך להתייעץ עם העם ולהתקרב אליו ("וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם"), ובעקבות ההתייעצות הוא העמיד משוררים לפני כוח החלוץ, ולא מפורט מי היו המשוררים. מסתבר שבני העם הפשוט לא רצו להרגיש כמו אנשים מסוג ב' שאינם רשאים להודות ולהלל לה' בעצמם. ואמנם בבית המקדש בעת שאומרים שירה על הקרבנות נקבע בתורה שהלויים הם אלו שיאמרו את השירה 1 . אך לא היה הכרח למנוע משאר העם לשיר ולהודות בעצמם שלא בעת הקרבת הקרבנות. והיתה בכך גם תועלת מרובה וכדלקמן.
ה'פגרים'
במאמר הקודם "המנגנים של דוד" התבאר שב'ברית בין הבתרים' ראה אברהם צורך שבתוך העם שיצא ממנו יהיו שתי קבוצות בסיסיות, קבוצה שעוסקת בעיקר ברוחנית ומוגדרת באופן סמלי כ'ציפורים', וקבוצה שעוסקת בעיקר בגשמיות ומוגדרת כ'בהמות'. והוא ראה במחזה כיצד בשלב הראשוני קבוצת ה'צפורים' משפילה ותוקפת את קבוצת ה'בהמות' ומתייחסת אליהם כמו ל'פגרים', אך הוא לא רצה בכך אלא רצה שהם ינהגו כבוד זה בזה, ולכן הוא איחד בין ה'צפורים' לבין ה'פגרים' ונשב בהם רוח של תחיה, שמשמעותה שכל קבוצה תכבד את בני הקבוצה השניה. והתבאר שמחמת הסיבה הזו דוד קבע שהמנגנים שמנגנים במקדש בעת שירת הלויים, יהיו שילוב של מנגנים מבני ישראל ומנגנים מהלויים. שאמנם נקבע בתורה שהלויים הם אלו שיאמרו את השירה, אך לא נקבע שדווקא הלויים הם שינגנו, ולכן דוד קבע שהמנגנים שבמקדש יהיו שלוב של ישראלים ושל לויים כדי שהכבוד ההדדי שינהגו המנגנים זה הזה יחדור לכל שכבות העם. וכך יתייחסו אלו לאלו בתור אנשים חיים ולא בתור 'פגרים'.
כפי שנאמר לעיל, מסתבר שבני העם הפשוט הרגישו פגועים מהתקנה שתיקן יהושפט בענין 'החצר החדשה', תקנה שנתנה כבוד לחברי 'מחנה לוייה' הסמלי, שהם נושאי דגל התורה שמקפידים על הטהרה. וכיוון שחשוב היה לשמור על האחדות לפני היציאה לקרב, יהושפט התייעץ עימם והסכים שהם יבחרו מתוכם אנשים שישירו ויהללו את ה'. ואז, כאשר כולם ראו שגם אלו שאינם מנושאי דגל התורה שרים בעצמם, ותפקיד השירה לה' (שלא בשעת הקרבת הקרבנות) אינו מחוייב שיישאר רק בידי הלויים (כפי שארע ביום הקודם, שבסוף הכינוס דווקא הלויים הם אלו ששרו והודו לה'), הבינו כולם שבכל אחד מבני העם יש צד רוחני, והם אנשים חיים, ואינם 'פגרים'. גם חברי 'מחנה הלוייה' התייחסו אליהם כמו לאנשים חיים.
ואכן, כאשר הקב"ה ראה שבניו מכבדים אלו את אלו, ומתייחסים אלו לאלו כמו לאנשים חיים, ולעומת זאת את היחס הבזוי כמו ל'פגרים' הם שומרים עבור אויבי ישראל שבאו אליהם למלחמה, הקב"ה סייע בידם במלחמה. וכפי שמסופר אויבי ישראל נלחמו אלו באלו, והפרשה מדגישה שאנשי יהודה שיצאו למלחמה התייחסו כמו ל'פגרים' לאויבים, אך לא שהתייחסו כך אל מישהו מבני עמם.
ומסופר בהמשך: "וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה". לא מסופר מי ברך את ה', משום שכולם ברכו שם את ה', ותפקיד השירה וההודאה לא היה שמור לחברי 'מחנה לוייה' בלבד, אלא כולם נטלו בו חלק.
^ 1."זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי... ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים, אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור..." (רמב"ם הלכות כלי המקדש ג א-ב).
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך עושים קידוש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הדלקה וכיבוי ביום טוב
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך להתכונן לחגים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
