בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

בבא מציעא דף ג, א; דף לז, א

האם בית דין ימנע פשרה?

מדברי הרמב"ם משמע, שאם שני אנשים הפקידו אצל אחד, זה מאה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר שהוא זה שהפקיד את המאתים, והשומר אינו יודע - אם הם ירצו לחלוק בינם את המנה השלישי, בית הדין ימנע בעדם. אולם, הסמ"ע אינו מסכים להבנה הזו.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

חשוון תשס"ח
4 דק' קריאה
פסיקת הרמב"ם את דין "שנים שהפקידו אצל אחד"
זו לשון המשנה בב"מ דף ל"ז ע"א:
"שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי ..."

ויש לברר, מה יהיה הדין אם שני המפקידים ירצו לחלוק בינם את המנה השלישי?
וזו לשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ה' הלכה ד':
"שנים שהפקידו אצל אחד זה מאה וזה מאתים וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע; ישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתים ונוטל - כדין כל נשבע ונוטל, ויתן מאתים לזה ומאתים לזה ומפסיד מאה מביתו, שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד שלש מאות בכרך אחד, ובאו ותבעו וכל אחד אומר המאתים שלי; נותן מנה לזה ומנה לזה והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם - או עד שיודה האחד לחבירו. ...
וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם, ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו - או עד שירצו לחלוק אותה."

מדברי הרמב"ם משמע שיש הבדל בין מקרה ששני המפקידים הפקידו מדעתו של השומר - לבין מקרה שהם הפקידו שלא מדעתו. כאשר שניהם הפקידו מדעתו של השומר, דין המנה - להיות מונח עד לעולם. וכששניהם הפקידו שלא מידיעתו, דין הפקדון להיות מונח – רק עד שירצו לחלוק אותו.
הלכה זו של הרמב"ם מובאת בשו"ע חו"מ בסימן ש' סע' ב'; אלא שהסמ"ע כתב שם, שאין לדייק בלשון הרמב"ם; וגם במקרה שהפקידו מדעתו של השומר - הרמב"ם מתיר לחלוק ברצונם.
אולם לכאורה נראה, שאם אפשר לומר שדברי הרמב"ם הם מדויקים - יש להעדיף אפשרות זו. ולולי דברי הסמ"ע ולולי דמיסתפינא נלענ"ד, שהרמב"ם סבור, שברישא - שיש לנו ידיעה מוקדמת שהם לא היו שותפים במנה השלישי; לא נתיר להם לחלוק - ואפילו ששניהם רוצים לחלוק. 1
אלא שיש לברר את טעמו ואת מקורו של הרמב"ם; מדוע - כשיש ידיעה כזו – בית הדין לא יאשר להם לחלוק מרצונם?

ההכרח שגרם לרמב"ם לחדש את דינו
ונלענ"ד, שהרמב"ם הבין כך את המשך הסוגיה בב"מ בדף ג' ע"א, וזו לשונו:
"לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, דאי כרבי יוסי - הא אמר: אם כן מה הפסיד רמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. - אלא מאי - רבנן? כיון דאמרי רבנן: השאר יהא מונח עד שיבא אליהו, הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא! - האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא - אמרי רבנן: יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא - אמרי רבנן פלגי בשבועה."

לעיל בפרק "שנים אוחזין בטלית – היתכן" התבאר שלדעת הרמב"ם החלוקה שבדין "שנים אוחזין" נפסקה, מפני שבית הדין משער מצורת אחיזתם בטלית שמדובר בשותפים שהתגלע בינם ריב, וטענותיהם מביעות את רצונם להגיע לפשרה. והחלוקה שבית הדין פוסק היא ביטוי לרצונם הנסתר - שבית הדין יפשר בינם.לפי דרך זו, שפשוט היה לסוגיה שהחלוקה שב"שנים אוחזין" היא מרצונם; לכאורה, אין מקום לקושיית הסוגיה על משנת "שנים שהפקידו". שהרי שני האוחזים בטלית מגלים על ידי צורת אחיזתם שרצונם להתפשר, ואילו כאן שני המפקידים אינם מגלים שרצונם להתפשר. ומדוע שבית הדין יפסוק שיחלוקו?!
והרמב"ם הכריע - שאם בכל זאת הסוגיה הקשתה מן המשניות זו על זו - צריך להבין שפשוט היה לסוגיה, שלשון "עד שיבא אליהו", מורה על ברור הספק. וכוונת המשנה לומר שעד שלא יתברר הספק, בית-הדין לא יתיר להם חלוקה מרצונם.
וזהו עיקר תירוץ הסוגיה, שמכיוון שיש לנו שם ידיעה מוקדמת - שאינם שותפים, ו"ודאי האי מנה דחד מינייהו הוא"; אין להתיר חלוקה מרצון. מפני שרגליים לדבר שגם כעת הם אינם שותפים, אלא שהחלוקה נובעת מכך שהעשוק רצה להציל חצי מן הרמאי שעושק אותו. ואע"פ שחכמים אינם קונסים את הרמאי במה ששייך לו, הרי שהם עומדים על כך, - שלא ירוויח ממון מרמאותו!
ולפיכך, הרמב"ם שינה מלשון המשנה בב"מ דף ל"ז ע"א - ובמקום "והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו", הוא כתב - "והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם - או עד שיודה האחד לחבירו". הרמב"ם אינו משנה בדרך כלל מלשון המשנה, אולם כאן הוא עשה זאת כדי לפרש את כוונת התנא - לפי ההבנה שעולה מהסוגיה בדף ג' ע"א - שאין להתיר את האפשרות של חלוקה מרצון. 2
אבל בדין האחרון שהרמב"ם מביא, בשנים שהפקידו בהמות בלא ידיעת השומר, ומתה אחת מהן; כאשר הנידונים ירצו לחלוק, בית הדין יתיר להם את החלוקה. ויתלה שהם היו שותפים בשתי הבהמות הללו, שהרי אין לנו ידיעה סותרת שקודמת לזמן שבו באו לפנינו כשהם רבים זה עם זה.

דין יחלוקו בלא שבועה
במקרה זה בית הדין יתיר את חלוקת הבהמה המופקדת בלא צורך בשבועה שמוזכרת במשנה בתחילת מסכת בבא מציעא. השבועה שבשנים אוחזין בטלית, נועדה למנוע מאדם זר שראה את פסיקת בית הדין ולא הבין שמדובר בשותפים שרבו, לבוא ולהתנפל על אדם אחר בשוק כדי להשיג חצי מטליתו. אולם כאן מאחר שכל רואי המקרה הזה רואים ששניהם מודים ששניהם הפקידו בהמה אצל השומר; אין לחוש כאן למקרה אחר שבו יבוא אדם זר ויטפול דברים על חבירו ויאמר שהבהמה שבידי חבירו שייכת לו. ולכן הרמב"ם פסק שכאן יחלקו בלא שבועה.


^ 1 והבדל זה, שבין מצב שיש בו ידיעה מוקדמת שאינם שותפים, לבין מצב שאין ידיעה כזו; מפורש ברא"ש בסוגיתנו. והרא"ש הבדיל מטעם אחר (לפי שיטתו), בין "מנה שלישי" לבין "שנים אוחזין בטלית". וכתב: - "שקודם שנודע מחלוקתם ידוע לנפקד שהוא של אחד מהם, ואינו של שניהם. אבל הכא איכא למימר דתרוויהו הוא קודם שנודע
מחלוקתם".
^ 2 ולהחלפת הביטוי "עד שיבוא אליהו" בביטוי "עד לעולם" יש סיוע מן התוספתא בסוטה (ליברמן) פרק י"ג הלכה ב': - " ... כאדם שאומ' לחבירו עד שיחיו מתים או עד שיבא אליהו."

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il