בית המדרש

  • חכמת החינוך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

שלא יאכל ערל מן הפסח

undefined

הרב אלחנן פופקו

תשרי תשע"ט
6 דק' קריאה
שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר (שמות י''ב, מ''ח) וכל ערל לא יאכל בו. והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר עברין (משמד) לערלות, ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן.
משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בתושב ושכיר.
דיני המצוה. כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחט ולאכל הפסח, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם).
ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.

מצווה י''ז–שלא יאכל ערל מן הפסח
הנה המצווה הי''ז היא שלא יאכל הערל מן הפסח וילפי' לה ממה שנאמר 'וכל ערל לא יאכל בו' (שמות י''ב מ''ח).
הנה נחלקו ביסוד מצווה זו גדולי התנאים, הראשונים והאחרונים ואין מקומי להכניס ראשי בין הררים אבל ננסה לברר בזה את שי' הרמב''ם והחינוך שהלך בעקבותיו.
הנה יש לחקור באיסור זה של אכילת ערל בפסח האם הוא משום ביטול מצוות מילה ובדומה למה שאסור לישראל משומד לאכול בפסח, או שהוא משום פסולא דגופיה דערל ודומיא דמה שאסרה תורה על תושב ושכיר שלא לא יאכל בפסח שהוא פסול הגוף ודלא כאיסור אכילת פסח על מי שיש לו חמץ שאין זה פסול הגוף.
הנה דבר ברור הוא דלרמב''ם ולחינוך יסוד איסור זה אינו מחמת שמבטל את מצוות מילה ודלא כשיטת רבינו תם המפורסמת (פסחים כ''ח: ויבמות דף ע. ) ודעימיה.
דהנה דעת רש''י שם שאף ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול מלאכול בתרומה ובפסח, אבל ר''ת פליג עליה וסבירא ליה דאם אינו מהול משום שמתו אחיו מחמת מילה ה''ז מותר לאכול בתרומה ופסח. וביארו הרבה מהאחרונים דיסוד מחלוקתם הוא דנחלקו רש''י ור''ת אם פסול ערל הוא מחמת הערלה ולכן לרש''י פסול גם במתו אחיו מחמת מילה או שפסול ערל בפסח הוא מחמת ביטול המצווה, ומהאי טעמא ס''ל לר''ת דאם מתו אחיו מחמת מילה שאין כאן ביטול מצווה, יכול לאכול בקרבן פסח .
וברור דדעת הרמב''ם היא שהערלה עצמה היא המעכבת ולא ביטול המצווה דהא הרמב''ם בהלכות תרומות (פ''ז ה''י-י''ב) לא חילק בין ערל סתם למתו אחיו מחמת מילה וכן כ' דטומטום אינו אוכל מפני ספק ערלה ואע''ג דהיא ערלה כבושה .
ועתה שנתברר דלרמב''ם איסור אכילת ערל בפסח אינו משום ביטול מצוות מילה, צ''ע מהו הטעם לאיסור זה.
ועי' בספר החינוך כאן שכתב בטעם מצווה זו:
"משרשי מצוה זו. מה שכתבנו בתושב ושכיר " ועיי''ש במצווה של תושב ושכיר (מצווה י''ד) שכ' החינוך וזה לשונו:" משרשי מצוה זו... ובעבור שקרבן זה לזכר חרותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים ולא אלו שעדין לא באו עמנו בברית שלם. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש " .
ומאידך במצווה י''ג גבי איסור האכלה לישראל משומד כ' החינוך:" משרשי מצוה זו, כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת".
ונראה ברור מדבריו דאיסור ערל בפסח לאו משום חיוב מצוות מילה דרמיא עליה הוא אלא אתי עליה משום זרותו של הערל .
וברור מדברי החינוך שפסולו של ערל הוא לא בגלל חיסרון באמונה או עבירה כל שהיא אלא משום חסרון ב'ברית' עם כלל ישראל ובדומה לפסולא דתושב ושכיר וכדעת רש''י והרמב''ם הנ''ל.
ועתה יש להקשות קושיה גדולה בענין זה והיא דאם נימא כשיטת הרמב''ם והחינוך כאן דאיסור אכילת ערל בפסח לאו משום חיובא דמצוות מילה דרמיא עליה הוא אלא האיסור אכילה הוא משום זרותו של ערל גבי הקרבן, אמאי אמרי' דמצווה זו כוללת אף את מי שהניח עבדים ערלים ואף את מי שהניח אמהות שלא טבלו הא התם לית ביה ערלות בגופיה ולמה יהיה אסור מלאכול בפסח? דבשלמא אי נימא דפסולא דערל משום מצווה דרמיא עליה, אתי שפיר אמאי אינו אוכל כשהוא מהול ובניו או עבדיו ערלים דכיוון דרמיא עליה מצווה דמילה ולא מל אסור מלאכול בפסח. אבל אי נימא דהוא משום דערל אינו לגמרי בכלל ישראל ואית ביה פסול הגוף אמאי אסור מלאכול כשבניו או עבדיו ערלים הא לית ביה פסולה בגופיה?
ועי' במנחת חינוך (כאן אות ט') שכ' דדבר פשוט הוא דמילת זכריו ועבדיו דמעכבת כו''ע מודו דאם אינו יכול למולם אינה מעכבת ומזה ברור שדעתו היא שפסולא דערלת זכריו ועבדיו היינו דווקא משום חיובא דרמיא עליה ולאו משום פסול הגוף וברור שדעתו דפסולא דאכילת הפסח כשזכריו ועבדיו ערלים הוא משום חיובו למולם וכשאין יכול למולם אינו פסול וכן דקדקו האחרונים בדבריו .
וכשביררתי ד''ז עם הרה''ג הגר''י שפירא שליט''א אמר שוודאי שאיסור האכילה כשיש לו עבד ערל הוא לא מחמת פסול הגוף אלא משום חיובא דמילה דרמיא עליה דאי לא תימא הכי אשה דקנתה עבדים—דאמרינן דפסולה מלאכול בפסח עד שימולו אמאי פסולה הא היא אינה בתורת חיוב מילה ובכ''ז אמרי' דאסורה מלאכול עד שתמול אותם? אלא ע''כ דאף לרמב''ם דסבר שפסולא דערל באכילת הפסח הוא פסול הגוף, הא דפסול מלאכול בפסח בדאית ליה עבדים ערלים לאו משום פסולא דגופיה הוא אלא משום חיובא דרמיא עליה.
וביותר מתבררים דברים אלו [שעיקר הענין הוא ביאה בברית ושפסולו של ערל הוא לא בגלל חיסרון באמונה או עבירה כל שהיא אלא משום חסרון ב'ברית' עם כלל ישראל ובדומה לפסולא דתושב ושכיר וכדעת רש''י והרמב''ם הנ''ל.]
משיטת הגרי''ז (ראה בהמשך) בענין פסולא דערל בפסח, דהנה נחלקו המנ''ח והגרי''ז ביסוד איסור אכילת ערל בקרבן פסח דדעת המנ''ח היא דאיסור ערלות שיש בשאר קודשים נלמד מדיני קרבן פסח ואיסור זה של אכילת ערל בתרומה מלמד אותנו גם על שאר קודשים ודין אחד להם, וזה לשונו המנ''ח (כאן מצווה י''ז אות א') ''והנה הא דערל אסור לאכול כל הקדשים אינו לאו בפני עצמו רק נכלל באזהרה זו דפסח" ודעתו שאיסור אכילת ערל בפסח ובתרומה שווה הוא, אבל הגרי''ז (בחידושיו למס' תמורה דף ב' וכן בחי' הגרי''ז על הרמב''ם ) סובר שאיסור ערלות שנאמר כאן הוא מיוחד לקרבן פסח.
וזה לשונו הגרי''ז (בחידושיו למסכת תמורה דף ב ד''ה 'והנה'): "אמנם הרמב''ם במנין המצוות (ל''ת קל''ה) כתב שלא יאכל ערל בתרומה וה"ה לשאר קדשים ודבר זה למדו בגז''ש מפסח ומפי השמועה למדו שערל אסור בקדשים מגופי תורה ואינו מדברי סופרים ע''ש הרי מבואר דלאו של קדשים הוא מערל דתרומה ולא מפסח וא''כ ע''כ צריך לומר שאזהרת ערל בפסח הוא מדין פסח שבו והא איסור מיוחד לפסח, ולא משום דין קדשים שבו. וב' לאוין הן..."
ולפי''ד הגרי''ז ברור ביותר הא דפסולא דערל בפסח הוא פסול הגוף ודמיא לפסולא דתושב ושכיר שכן איסור זה מיוחד לפסח שהוא קרבן המעיד על עיקרי האמונה וא''כ איכא למימר דגם אם היה אנוס על מילת עבדיו פסול מלאכול בקרבן פסח ועי' בהמשך ד' הגרי''ז שכ':
"ויש להוכיח דאיסור ערל בפסח הוא מדין פסח שבו ולא משום דין קדשים, שהר בפסח יש דין דמילת עבדיו ובניו מעכבים בפסח ובשאר קדשים לא שייך איסור זה, ועל כרחך שאיסור ערלות בפסח הוא דין מיוחד לפסח... ולפי''ז ע''כ צריך לומר דבפסח יש בזה ב' איסורים של ערל הא' משם דין פסח שבו והב' מדין קדשים שבו כי דין קדשים לא פקע ממנו. והנה המנ''ח נסתפק באכל חצי זית פסח וחצי זית קדשים אם מצטרף לאיסור ערל ולפי הנ''ל אין מקום לספק זה, דגם בפסח שייך איסור ערל של שאר קדשים והוי חדא איסורא בזה". ע''כ.
וא''כ לד' הגרי''ז יש איסור מילת עבדים שמיוחד לפסח והוא כנ''ל משום דעיקר הענין של אכילת הפסח הוא ביאה בברית וא''כ יהיה פסול מלאכול אף כשהוא אנוס מלמול את עבדיו אבל למנ''ח שסובר שהוא דומה לפסולא דערל בתרומה וודאי שאם נאנס מלמול את עבדיו יהיה מותר לאכול בפסח וכ''כ המנ''ח (מצווה י''ז אות ט') וזה לשונו: "ומילת זכריו ועבדיו דמעכבת כולי עלמא מודים דאם אינו יכול למולם אינה מעכבת'' עעיי''ש והיינו כשיטתו שעיקר העיכוב לכה''פ גבי עבדים הוא משום חיובא דמילה דרמיא עליה.
ומזה יש לפשוט את מה שנסתפק בערוה''ש אם עבד מהול שהבעלים שלו הוא ערל יכול לאכול בפסח ויש לומר בזה דלגרי''ז שאסור כיוון שכל ערלות נותנת צד זרות בפסח ולא שנא עבד ערל לא שנא אדון ערל אסורים מלאכול בפסח אבל למנ''ח דפסולא דעבד הוא משום חיובא דמילה דרמיא עליה, כיוון דאין על העבד שום חיוב למול את
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il