ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- חכמת החינוך
- חכמת החינוך א'
וענין המצוה, שיזכר הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו, לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חיב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב (עי' סהמ''צ להרמב''ם מ''ע קנ''ז).
משרשי מצוה זו. מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התמה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפלותנו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחדוש העולם, וכי יש אלה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששנה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחדשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כפר בחדוש העולם ומקים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כלם.
דיני המצוה. כגון הסדר שחיבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעדתן, והכוסות של יין שחיבין לשתות, ושעורן, ומזיגתן, וסדורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחלה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין לטל. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין, (מ''ג.) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה לטל שתי ידיו לכוס נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק (הירק בדפוס וילנא) ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בנתים הפסקה, כמו שנפרש. ואחר שאכלו מן הירק בחרסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי המוציא ולאכל מצה. ונוטלין חזרת ומברכין לאכל מרור, ואוכלין ממנו בטבול בחרסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מכח בגמרא, (פסחים ק''ג, ב) דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזר ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקר האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז''ל (חולין פז, א ורש''י שם) משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעדתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השבע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב (תהלים קי''ט, ק''ג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין שאין המים מפגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן (עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים). ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקדוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים (א''ח מסי' תס''ט עד תפ''ב)
ונוהגת בזכרים ונקבות (פסחים ל''ו. קט''ו:) בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, בטל עשה.
חכמת החינוך א' (49)
הרב אלחנן פופקו
21 - שלא יראה לנו חמץ בפסח
22 - מצות ספור יציאת מצרים
23 - מצות פדיון פטר חמור
טען עוד
המצוה הכ''א היא מצות סיפור יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר ''והגדת לבנך ביום ההוא" וכו' (שמות י''ג ח') .
והאחרונים האריכו לדון מה נתחדש במצוה זו של סיפור ביציאת מצרים בליל ט''ו יתר על החיוב לספר ביצי''מ בכל לילה, שעליה כתב הרמב''ם (ק"ש פ"א ה"ג) וז"ל: אף שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, כל ימי חייך" (דברים טז ג), עכ"ל, הרי שהחיוב להזכיר יצי''מ ביום ובלילה כל ימות השנה הוא מצוה מדאורייתא, וכתבו בזה כמה חילוקים (עי' מנחת חינוך כאן, הגדה לבית בריסק בשם הגר''ח והגרי''ז ועוד).
אמנם מה שקשה ביותר בענין זה הוא, שהנה המעיין במוני המצוות (בה"ג, סה"מ לרמב"ם, והחינוך) לא ימצא זכרון מצוה זו של הזכרת יצי"מ בכל ימות השנה (מלבד הסמ''ק עשה ק''י שמנאה בכלל המצוות), ואם כן איך יתכן לומר מחד גיסא שהיא מצוה דאורייתא ומאידך גיסא היא אינה נמנית במנין המצוות .
ועי' באור שמח (ק"ש פ''א ה''ג) שכתב שאכן הזכרת יציאת מצרים בכל יום אינה מצוה דאורייתא, ואף שאמרו בגמ' (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא משום שיש בה הזכרת יציאת מצרים, אין הכוונה שהזכרת יצי"מ היא מצוה דאורייתא, דלעולם אינה אלא מדרבנן רק שכיון שראו חכמים מכמה קראי שיש ענין גדול לזכור את יציאת מצרים לכן תיקנו שיזכיר יציאת מצרים כל יום.
אמנם אף שדברי האור שמח נכוחים וקושיא אלימתא היא אמאי לא הזכירוה מוני המצוות, מכל מקום דעת רוב הפוסקים שהחיוב להזכיר יצי"מ בכל יום הוא מדאורייתא, וצריך עיון מה המקור לזה.
ועי' באסופת הגר''ח הלוי וכך כתב בחזון יחזקאל (על התוספתא ברכות פ"א הי"ב) לחדש שהרי נחלקו חכמים ובן זומא במשנה (שם יב:) לגבי הפסוק ''כל ימי חייך'' שלדעת חכמים הוא בא לרבות הזכרת יצי"מ בימות המשיח ולדעת בן זומא הוא בא לרבות הזכרת יציאת מצרים בלילות, וכיון שאנו פוסקים כבן זומא [כמבואר ברמב"ם הנ"ל] אם כן אין מצוה זו נוהגת לימות המשיח דהא ריבוייא דכל מרבה לילות, וכיון שדעת הרמב''ם בשרשים (שורש ג) שאין למנות במנין המצוות מצוות שאינן נוהגות לדורות, לכן לא מנאה הרמב''ם בספר המצוות.
ונמצא לפי דבריהם שהזכרת יצי''מ היא המצווה היחידה מסוג זה שאף שהיא נוהגת לדורות מרובים מכל מקום אינה נמנית במנין המצוות כיון שהיא בטלה לימות המשיח.
וקשה, דהא הטעם שאין חיוב לזכור את יציאת מצרים לימות המשיח הוא הפסוק (ירמיהו כ''ג ז) ''לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים'', וקשה לומר שמצוות הזכרת יציאת מצרים כל לילה אינה נמנית למצוה משום שהיא לא נוהגת לימות המשיח, ואילו מצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן שנמנית למצוה נוהגת גם לימות המשיח, וכן קשה מאד לומר שבן זומא שדן במצוות הזכרת יציאת מצרים הנוהגת בלילות, דן במצווה נפרדת לחלוטין מהמצווה שנוהגת בליל פסח עד כדי כך שזו בטילה וזו לא, זו נמנית וזו לא, וכן עוד כמה וכמה חילוקים .
ולכן נראה דכיון שהמצוה של הזכרת יציאת מצרים בכל יום נלמדת (ברכות י''ב:) מקרא ד''למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'' (דברים ט''ז ג) ורישא דקרא הוא ''לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור...", אם כן חיוב הזכרת יצי"מ בשאר ימות השנה אינה חיוב נפרד מחיוב סיפור יציאת מצרים בליל פסח אלא היא המשך וחלק מחיוב זה ואין צורך למצוא חילוק בין מצוה זו למצות הסיפור בליל פסח שכן כל עצמה של מצוה זו מקורה ויסודה בחיוב הסיפור בליל פסח, אלא שבליל פסח צריך שיספר את סיפור יציאת מצרים ובשאר ימות השנה החיוב הוא רק להזכיר ולעורר ענין זה שסיפרנוהו בליל פסח , ובדומה לזה הוא החיוב לזכור את מעשה עמלק, שאמנם החיוב להזכיר ענין זה הוא פעם בשנה וצריך שיהיה זה גדרי המצווה (קריאה בס''ת, בעשרה וכו') אך מכל מקום אסור לשכוח אותו בשאר ימות השנה וכמו שנאמר ''לא תשכח'', ועל דרך זה ענין המצוה לזכור יציאת מצרים כל ימות השנה, שצריך שמה שמספר ומקיים בימי הפסח ישאר כל ימות השנה והוא חלק מכלל מצוות הפסח, והטעם שלא מנאוה מוני המצוות אינו משום שאין זה חיוב דאורייתא אלא משום שהיא בכלל המצוה של סיפור יצי"מ בט"ו בניסן ולא מצווה בפני עצמה, ועדיין צריך ביאור.

תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד

איך ללמוד גמרא?

שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית

הלכלוך הקדוש

למה באנו לעולם הזה?

בדיקת פירות ט''ו בשבט

איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל

מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?

ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה

כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת

רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.

מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.

יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.

אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.

חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.

















