ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

מצות דיני קנסות

לחץ להקדשת שיעור זה
שנצטוינו בדין חובל בחברו לענשו כמו שכתוב בתורה בפרשת (שמות כ''א, י''ח) וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כלם, והוא הכתוב (ויקרא כ''ד, י''ט) כאשר עשה כן יעשה לו. ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו בכדי מה שצער הוא את חברו, כמו שבאה הקבלה בו (ב''ק פ''ג ב') ואפילו לא הכהו אלא שבישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתביש כפי השעור ההוא, ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם, או שור בשור, ובהמה באדם, ואדם בבהמה. אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל (שם פ''ד.)
חכמת החינוך
הרב אלחנן פופקו
1 - אגרת מחבר ספר החינוך
2 - מצות פריה ורביה
3 - מצוות ברית מילה
טען עוד
שורש מצוה זו, ובכללה כל מה שבא בתורה בענין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר משכל הוא, שאם אין משפט לא יתישבו בני אדם ולא יעמדו יחדו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט.
דיני המצוה, כגון החובל בחברו שחיב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המביש והמתביש, ודין ישן שביש או שבישוהו, ואם מת מתוך בשתו מה דינו עם יורשיו, ומביש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם, (שם פ''ו:) ומביש גר ועבד, (שם פ''ז.) והמביש בדברים, (שם צ''א.) והחלוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם (רמב''ם חובל ומזיק ג' ה') ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרק, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל (פ''ג, ה''ב פ''ד ה''ב), ושם מתברר שיש חלוק בדיני קנסות בין מלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס דבהא עבדינן שליחותיהו למלתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס. אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס, דבהני לא עבדינן שליחותיהו. וכתב רבנו אלפסי זכרונו לברכה (ריש פרק החובל) מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפיס לבעל דניה, וכד יהיב ליה שעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר בין אפיס ליה מריה דדינא בין לא אפיס. (ח''ה מת''כ עד תכ''ד)
ונוהגת מצוה זו, שאנו חיבין לדון ולענש החובל בזכרים כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות, (ירושלמי סנהדרין ג', ט') שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שבישו או נתבישו. וגם שם (כתובות ס''ה:) מתברר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.

מצווה מט - מצות דיני קנסות
הנה המצווה המ''ט היא מצוות דיני קנס של חובל בחבירו וילפינן לה מקראי ד''וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא'' (שמות כ''א פסוקים י''ח-י''ט) והיינו שלמדים ממצווה זו דין החובל מחבירו שמשלם חמישה דברים אבל גם לומדים מכאן דיני קנס בכללותם.

והנה פשוט שבושת וצער הם קנס, ועוד מבואר ברמב''ם (חובל ומזיק פ''ה ה''ו ) שאף תשלומי נזק הם קנס, אף שנראה בפשטות שהם מדין נזק והקשו עליו הראב''ד ושאר נו''כ שם אבל מכל מקום שבת ובושת ממון הם ואינם קנס.

ואם כן ראשית כל יש להעיר כאן איך אפשר ללמוד תשלומי קנס מדבר שאינו קנס שהרי בפסוק זה עצמו לא נזכרו אלא שבת וריפוי שהם לכו''ע ממון ואם כן איך למדים דיני קנס ממצווה שלכה''פ חלקה עניינה ממון וביותר קשה דאף הרמב''ם עצמו במנין המצוות שלו למד דיני קנסות מפסוק זה .

ושמעתי לבאר מידידי הר''ר שניאור בורטון (נו''נ בישיבת בית יוסף נובהרדוק) דוודאי דאין כוונת החינוך או הרמב''ם שהמקור לכל דיני קנסות הוא במצווה זו שהרי כאמור שבת וריפוי אינם קנס ובכל זאת הם כלולים במצווה זו.

אלא שעיקר מצווה זו אינה מלמדת אותנו אלא את דיני חובל בחבירו, אבל כוונת הרמב''ם והחינוך לומר ולהדגיש שתשלומי חבלה אינם ממון גמור ככל ממון שבעולם אלא שלעניין דברים מסויימים הם קנס וכמבואר במנחת חינוך (כאן אות כ''ה) שכתב דהד' דברים אינם קנסות לענין מודה ומפטר אלא הם רק נידונים כקנסות לענין דאין דנים אותם אלא בית דין סמוכים וכן יעויין בשולחן ערוך (חושן משפט סימן א' סעי' ב') שכתב דלנזק צער ובושת בעי' דיינין סמוכין בארץ ישראל ודעת הרמ''א שאף שבת וריפוי אין גובין בזה הזמן ואם כן אין כוונת החינוך שמצווה זו היא כולה קנס אלא לענין דברים מסויימים ואפילו לרמב''ם שכתב דנזק הוי קנס לעניין מודה ומפטר אין כוונת החינוך אלא לברר שאין מצווה זו בגדר ממון גמור.


והשתא דהדרי' לדוכתא דעיקר ענין מצווה זו היא חבלה יש לבאר ענין מצווה זה דהנה ממצווה זו ילפינן שאם אחד חבל בחבירו ה''ז חייב בתשלומים ומקרא ד'לא יוסיף להכותו' ילפינן דאיכא לאו על מי שמכה את רעהו וכמה שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן ת''כ סעי' א').
' אסור לאדם להכות חברו; ואם הכהו עובר בלאו, שנאמר: פן יוסיף'')דְּבָרִים כה, ג) ''הרי עיקר לאו דהכאה ילפינן להלן מקרא ד'לא יוסיף להכותו' אבל מפרשה ד'כי יחבול' לומדים את החיוב הממוני של חובל בחבירו וכמבואר שם בשולחן ערוך (ס''ב) שכתב עוד ''היכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בה חיוב ממון'' וביאר הספר מצוות עשה שם דאם יש במכה חיוב תשלומים - אינו לוקה כיוון דאין אדם לוקה ומשלם (סמ"ע, שם, ס"ק ה).

ויש לחקור בחיוב ממון של חובל בחבירו אם הוא תלוי בלאו דלא יוסיף או לא. דהנה בהשקפה ראשונה, ברור ששני מצוות אלו דנות באותה מציאות ומציאות חיוב התשלומין והמלקות אחד הוא-- שאל''כ לא היה חיוב הממון פוטרו ממלקות.
ומאידך יש לומר שלא בכל פעם שדבר הוא בגדר ''לא יוסיף'' יש עליו חיוב חמישה דברים דהנה יש לומר שבהכאת חבירו יכול להפריד את חיוב 'לא יוסיף' מחיוב שבת וריפוי בשתי אופנים—בכמות ובאיכות. בכמות היינו באופן שמכה אותו בפחות משווה פרוטה דאמרי' דחייב מלקות כיוון דאיכא כאן לאו דלא יוסיף, אבל אין כאן חיוב תשלומים כיוון שאין בזה שו''פ ועתה מכה זו שהכהו ועבר בלא יוסיף היא אותה סוג מכה שמכה כדי שיתחייב בתשלומין והא דאינו חייב בתשלומין אינו אלא מפני שלא היה בה כשיעור הראוי, אמנם גם יתכן שיובדלו חיוב התשלומין בחובל מלאו דלא יוסיף באיכות המכה והוא כגון שמרעיב את חבירו ונועלו בכיפה דאז אף שנראה דאינו עובר באיסור 'לא יוסיף' מכל מקום חייב בתשלומים של שבת וריפוי ובזה נשתנה חיובא דלא יוסיף מחיוב התשלומין דהכא באיכות המכה.

עוד יתכן דיובדלו לאו דלא יוסיף ופרשה דכי יחבול באיכות באופן שהכה את חברו בשוגג או שלא בדרך ניציון דחייב בשבת וריפוי (כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט תכ''א סעי' ג' ובסמ"ע שם) אף שלא עבר על לאו דלא יוסיף דבלא יוסיף בעי' שיהיה 'דרך נציון' וכמה שכתב הרמב''ם (חובל ומזיק פ''ה ה''א )

ועוד יש לחלק בין אופן שסיבת האיסור קיימת למקום שסיבת האיסור אינה קיימת כלל דהנה המכה את חבירו ואין בזה שו''פ אכתי שם מכה עליו ואי לאו דהויפחות משוה פרוטה היה חיוב תשלומין על אותו מעשה ורק חסרון הממון הוא דפטרו אבל מאידך אם הכה את חבירו שלא בדרך נציון הא דפטור מלאו דלא יוסיף הוא לא משום שיש שם חבלה עליו ואין בזה שיעור מספיק אלא וודאי דבכה''ג שמכהו שלא כדרך ניציון ליכא שם חבלה עליו כלל ולא הוי בכלל חובל בחבירו לענין תשלומים.
ואם כן נמצא דאף דלאו דלא יוסיף וחיובי חובל נמצאים דרים בכפיפה אחת בכמה וכמה אופנים, מכל מקום אין הם תלויים זב''ז לענין חיובם.
והנה דבר גדול נחדש באיסור חובל שלא קיים במזיק אחר והוא ד''על צער , ריפוי ושבת אינו חייב אלא על מזיד, או שוגג קרוב למזיד (בבא קמא כו א, ורש"י ד"ה אף סימא; שו"ע חו"מ תכא ג, בשם יש אומרים) שנאמר בריפוי ושבת: וכי יריבון אנשים וגו' (שמות כא יח) אינו חייב אלא בדומה לריב (רש"י בבא קמא שם ד"ה נזק; חידושי הראב"ד שם; מאירי שם), שהוא קרוב למזיד (סמ"ע תכא סק"ו), וכן כתוב וכי ינצוּ אנשים וגו' (שמות כא כב; חידושי הראב"ד שם; מאירי שם), וכן כי יתן מום בעמיתוֹ וגו' (ויקרא כד יט), וכי יתן בכוונה משמע (חידושי הראב"ד שם).

ועל פי זה יבואר מה שכתב הרמב''ם (פ''ה ה''ט מהל' חובל ומזיק) ''אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו: שהמזיק ממון חברו--כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חובל בחברו--אף שנתן לו חמישה דברים, אין מתכפר לו; ואפילו הקריב כל אילי נביות, אין מתכפר לו, ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.''
וי''ל דהיינו משום שאף שחיובי חובל ממון הם, והם כטענת ממוני גבך, בכדי שיחול חיוב זה בעי' שיהא לכל הפחות דומה לדרך נציון וכיוון שכך, אם הוא בשוגג גמור י''ל דפטור ולכן גם באופן שחייב צריך שיבקש מחילה.
עוד בנושא חכמת החינוך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il