ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך כי תשא

גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה

הרב דוד דודקביץ'אדר א' תשע"ט
24
לחץ להקדשת שיעור זה
תבוא פרה ותכפר
פרשת פרה נקראת תמיד בסמיכות לפרשת כי-תשא ופעמים אף באותה שבת עצמה. למרות ששנה זו מעוברת ולכן נקרא את פרשת פרה רק בחודש הבא, אדר השני, זיקה גדולה יש בין פרשת פרה לפרשתנו. ידוע המדרש (תנחומא חקת כו) המסביר את מצוות פרה כתיקון לחטא העגל – "תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". על כן נעסוק בתיקון הראוי לחטא העגל המצוי בפרשתנו.
המלבי"ם 1 בספרו ארצות החיים בראש סימן א' מעיר הערה על עניין הזכירות שנהגו רבים על פי האריז"ל לאומרן בכל יום, ובדרך אגב עוסק בעניין מעשה העגל:
באליה רבה בעולת תמיד הביאו בשם האריז"ל "יש לומר בכל יום ארבע זכירות, והם זכירת מתן תורה ומחית עמלק, ומעשה מרים, ויציאת מצרים". ושאלני על זה חכם אחד, אם יש סמך לדבר זה מהש"ס באיזה מקום שיש חיוב לומר בכל יום. ולפי דעתי היה ראוי להיות מצוות עשה, כמו זכירת שבת שהיא מצוות עשה, עד כאן לשון החכם השואל.
וזה השואל השיבותי לו... והנה במעשה העגל שכתב בו גם כן אל תשכח, בתורת כהנים דריש ליה גם כן שצריך לזכרו בפה, צריך עיון אמאי לא תקנו בו קריאת התורה. ועיין במגן אברהם שכתב מפני שהוא בגנותם של ישראל (בחלק מהזכירות כתוב רק זכור ובחלק כתוב אף בצורה חריפה יותר, כמו כאן – לא תשכח! מסביר המגן אברהם שלא תיקנו להזכיר את חטא העגל מפני שזהו גנאי לעם ישראל וכמו שאין מזכירים לבעל תשובה את עוונותיו, כך גם לא נזכיר לישראל את עוונותיהם).
נראה שמטעם זה תקנו פרשת פרה (זהו פשט גאוני וחדשני של המלבי"ם. יש שתי דרכים להזכיר דבר לא טוב. האחת, להזכיר את עצם העוון ולגנות בכך את עובר העבירה. אך יש דרך נוספת, והיא להזכיר את התיקון של העבירה וממילא זוכרים אף את העוון). ופסקי התוס' והרשב"א בחידושיו כתבו שהוא מדאורייתא, והלחם משנה תמה עליהם למה יהא זה מן התורה? ולפי זה נראה שעל ידי שאי אפשר לקרוא את מעשה העגל, גנותם של ישראל, כפי שכתוב במגילה, תקנו עבורו פרשת פרה, שכל מעשיה הם נגד מעשה העגל.
המלבי"ם סובר שיש חובה מהתורה להזכיר את חטא העגל, אך מפני שזהו גנאי לישראל תיקנו לקרוא את פרשת פרה, שכבר מובא במדרש לעיל שהיא תיקון לחטא זה, כתזכורת לחטא העגל. על פי מהלך זה מסביר המלבי"ם מדוע סברו חלק מרבותינו הראשונים שקריאת פרשת פרה הינה מדאורייתא, שהרי בקריאתה מקיימים את מצוות זכירת חטא העגל.
גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה
כאמור, המלבי"ם מסביר שקריאת פרשת פרה היא הזכרת חטא העגל בצורה חיובית שאין בה קטרוג ואין בה גנות לישראל קדושים. לאחר הסבר כזה, טבעי לחפש התייחסות דומה בדברי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורם של ישראל 2 . בתחילת פרשת חוקת מביא רש"י את דברי המדרש (במדב"ר יט ה) המפורסמים שמבארים מדוע הציווי על הפרה האדומה נקרא בלשון מיוחדת: "חוקה", ואומר רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה". הביטוי "אין לך רשות להרהר אחריה" הוא ביטוי חריף המצריך ביאור. על כך עומד ר' לוי יצחק (קדושת לוי פרשת פרה):
ושמעתי מהרב החסיד מורינו הרב אברהם חיים נ"י מק"ק זלאטשוב, ע"פ רש"י הנ"ל מהו שהשטן ואומות העולם וכו', דבאמת כל מגמתו של השטן ואומות העולם למצוא איזה קטרוג על בני ישראל. (הקטרוג משיג שתי תוצאות בפעולה אחת, כלפי שמיא וכלפי ארעא. כאשר מקטרגים על מישהו ומגמדים אותו על ידי הקטרוג, הוא גם רע בעיני עצמו והוא אינו מסוגל להתרומם ממקומו, וגם אין אף אחד שמאמין בו או שרוצה להשפיע עליו טוב. זהו תפקידם של אומות העולם, לגמד את ישראל בעיני עצמם ובעיני הקב"ה – "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג לג)). ולזה ייתכן, דהנה לכאורה אינו מובן דהא יש טעם לפרה – על מעשה העגל?
המדרש מסביר באותו המקום, ומובא אף הוא ברש"י, שיש טעם לפרשת פרה והוא לכפר על מעשה העגל, ואם כן, לא מובן מה שואלים השטן ואומות העולם על טעמה של פרשה זו שצריך לומר שזו בגדר "חוקה חקקתי"?
אכן רצונם לשאול לישראל על דבר מעשה פרה בכדי להזכיר שבא על מעשה העגל, ואם יזכור מעשה העגל יהיה מקום לקטרג, לזה אמר חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר בה – ו"אלה תִשכחנה" זה מעשה העגל, שאין לה זיכרון עולמית.
מסביר ר' לוי יצחק זי"ע שאומות העולם שואלים על טעמה של פרשת פרה על מנת שהקב"ה ייזכר בטעם המובא לה, תיקון חטא העגל. כך ייזכר הבורא בחטא עצמו, כפי שמוסבר בדברי המלבי"ם, וממילא יהיה קטרוג על ישראל. ר' לוי יצחק אף מביא לכך פסוק מישעיה (מט טו) "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ". חז"ל דרשו (ברכות לב ע"ב) שכנסת ישראל טענה כלפי הקב"ה שהוא ח"ו שכח אותה, ועל כך עונה לה הקב"ה "ואנכי לא אשכחך". וממשיכה הגמרא שם ואומרת ש"גם אלה תשכחנה" זהו מעשה העגל, שהוא כן נשכח, אבל "וְאָנֹכִי" שהוא הדיבר הפותח את מעמד הר סיני ומייצג אותו, מעמד המבטא את אהבת הקב"ה לישראל, "לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" – לא יישכח.
במבט ראשון יש דמיון רב בין פירושי רבי לוי יצחק לפירוש המלבי"ם, אבל בעיון פנימי ניתן להבחין בהבדל משמעותי בין ההסברים. כדי לתאר ולהמחיש את הפער בין דברי המלבי"ם לדברי ר' לוי יצחק ננסה לדמיין מה היה מתרחש אילו ביקשו מהמלבי"ם לדרוש לפני קריאת התורה בפרשתנו או בפרשת פרה, בבית הכנסת הגדול בבוקרשט, ייתכן שהוא היה אומר בערך כך: "כעת נקרא את פרשת פרה, שיש אומרים שחיוב קריאתה מדאורייתא ויש לכוון בקריאתה לזכור את מעשה העגל. ואם תשאלו, מדוע איננו קוראים את מעשה העגל, נשיב שהתורה הקדושה לא רצתה להזכיר גנותם של ישראל ולכן תיקנה לקרוא את פרשת פרה".
לעומתו, כאשר ביקשו מר' לוי יצחק מברדיטשוב לומר מספר מילים לפני קריאת התורה, הוא אמר לחסידיו שאינו רוצה לדבר על כך, אלא להזכיר רק דברים טובים.
אמנם גם המלבי"ם וגם ר' לוי יצחק כיוונו לאותו השורש, לימוד זכות על עם ישראל, אך העבודה של כל אחד מהם שונה ומדגישה היבט אחר.
למען יתיאשו המשטינים
בעל ה'אמרי חיים', ר' חיים מאיר הגר זי"ע מויז'ניץ, מביא בשיחה לראש השנה דברים נוספים מר' לוי יצחק מברדיטשוב המובאים רק בכתבי תלמידיו 3 . בדברים אלה מסביר ר' לוי יצחק בחריפות את פשר מעשה העגל:
ידוע המלצה של הקדוש מברדיצ'ב זצ"ל, אשר ישראל עשו את העגל למען המציא מנוחה לבורא יתברך שמו , כי המקטרגים הפריעו מנוחתו בכל פעם שבאו להלשין על בניו בני ישראל האהובים (בכל פעם שישראל חטאו, באו המקטרגים והזכירו זאת לקב"ה על מנת להפריד בינו ובין עם ישראל). כאשר ישראל עשו חטא גדול כזה והשי"ת תיכף סלח להם - "וינחם ה' על הרעה", נתייאשו המלשינים להביא עוד תלונות על עם ישראל, באמרם 'אין עוד תקווה להביא פירוד בין אב הרחמן לבין בניו היקרים'.
לאחר שראו המלשינים שהקב"ה סולח לישראל אפילו לאחר חטא חמור כחטא העגל, הם הבינו שלא ניתן להפריד בין הקב"ה לעמו האהוב והתייאשו מלהוסיף קטרוגים. כעת מסביר האמרי חיים בשם ר' לוי יצחק זי"ע, שזו המחשבה שעברה בראשם של ישראל בעת שעשו את העגל.
ולשם זה נעשה העגל על ידי העם, שהיה כתוב עליהם השם, כי זה היה רצון השי"ת למען יתייאשו המשטינים. והוא מסירות נפש מישראל שאין כמוהו (לחטוא ולעבור על חטא כזה למען השי"ת זו מסירות נפש שאין כדוגמתה) שאם כן, נעשה החטא הנורא הזה מרוב אהבת השם יתברך.
זהו פירוש עמוק ומהפכני, שרק דמות כר' לוי יצחק מברדיטשוב יכולה לאומרו. כאשר יורדים לעומקם של דברים, מבינים שלעיתים כעס המופנה אחד כלפי השני מגיע דווקא מאמון רב בקשר ההדדי. רואים זאת פעמים רבות בקשר בין איש לאשתו. פעמים רבות האדם חוזר מהעבודה לאחר יום מעייף בו ספג רשמים רבים, וכאשר הוא מגיע הביתה הוא "פורק" על אשתו את כל הקשיים או התסכולים ממאורעות היום. כך גם בקרב הנוער בגילאים מסוימים, שכאשר הם חוזרים הביתה משבועיים בישיבה פניהם לעיתים עוטים פרצוף "תשעה באב". מציאות זו נובעת מתוך הרגשה ביתית, מפני שרק בבית אני מסוגל לחשוף את החולשות שלי שהחבאתי מחוצה לו מחשש שאפסיד את הקשר עם אחרים. כאשר יש לי וודאות בקשר עם אשתי, אני מרשה לעצמי לחשוף את החולשות למרות שזה כואב, מפני שאינני חושש לאבד את הקשר ואני מאמין שזהו קשר נצחי.
כך מסביר ר' לוי יצחק את חטא העגל, שישראל מרשים לעצמם לחטוא בו, וכך להשיג מטרה גדולה עד מאד, רק מפני שהם מאמינים בקשר הנצחי שלהם עם הקב"ה ובאהבתו התמידית.
ניתן לחשוב שזו תורה מסוכנת ויש לסייג מאד את הנאמר בה, אך למען האמת, כבר הגמרא מסבירה פירוש בכיוון המחשבה המקורי הזה.
כך מסבירה הגמרא את חטא העגל (ע"ז ד ע"ב):
וא''ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים.
ופירש רש"י:
לא עשו ישראל את העגל – כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שאם יאמר החוטא: לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה.
ההבדל המשמעותי בין דברי הגמרא לדברי ר' לוי יצחק הוא תפקידם של ישראל במעשה העגל. ר' לוי יצחק תיאר את חטא העגל כביכול כ"ערב התנדבות" של בני ישראל על מנת לסתום את טענותיהם של המשטינים. לעומתו, הגמרא על פי רש"י מסבירה שהקב"ה אנס את ישראל להגיע למצב שכזה ועם ישראל עשה כפי רצון ה' למרות שהיה תקיף בדעתו כנגד יצר הרע.
יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּֽוֹ






בטיש פורים של חסידות סלונים ישנה אווירה מיוחדת במינה שאינה מצויה במקומות אחרים. לאחר ניגונים פנימיים ועמוקים שאורכים זמן רב הרב'ה מדבר כחצי שעה ואחר כך שרים ורוקדים במתינות סלונימאית. באחת השנים האחרונות הרבי מסלונים שליט"א הסביר מדוע ההארה של פורים גדולה עד למאד עד שהזוהר והאריז"ל אומרים שזו ההארה הגדולה ביותר שהיתה מעולם. הוא הסביר זאת על פי מזמור כ"ב בתהלים, אותו אומרים בפורים: "למנצח על איילת השחר". במזמור זה דוד מכנה את עצמו "חרפת אדם ובזוי עם", והרב'ה קישר זאת לעם ישראל בתקופת מרדכי ואסתר. ישנו עם גדול ועצום ששרוי בלא מקדש, בלא כהן גדול וסנהדרין ובני העם סועדים בסעודה שמוציאים בה את כלי המקדש, סעודה שנועדה לבזות אותם – זו חרפה וביזוי! והמשיך הרב'ה מסלונים לבאר שההארה הגדולה באה בזכות המתואר בהמשך המזמור: "יצילהו כי חפץ בו". ההארה הגדולה בפורים באה מפני שהקב"ה חפץ בישראל באופן תמידי, גם כאשר העם מצד עצמו בשפלות גדולה, וכלל לא משנה מה עם ישראל יעשה – "יצילהו כי חפץ בו".
לאחר שהרב'ה מסלונים סיים לדבר, המקהלה התחילה ניגון של סלונים לפורים על המילים של מזמור כ"ב, ולפני סוף הניגון החליפו את הניגון לניגון אחר של סלונים על המילים: "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע", ולפתע שינו אף את המילים של הניגון הזה, ואת אותו הניגון שרו על המילים: "יצילהו כי חפץ בו". שרו את הניגון הזה כחצי שעה בהתרגשות אדירה ובעוצמה. ההרגשה היתה כאילו אנו משתתפים בדיון בבית דין של מעלה, בו אנו אומרים לקב"ה שאנו יודעים שאנו במצב של "חרפת אדם ובזוי עם", אך אנו מאמינים ש"יצילהו כי חפץ בו" 4 !
אם כן, מובן מדוע האמרי חיים מצטט את התורה של ר' לוי יצחק בערב ראש השנה, מפני שרצה להסביר בעקבות התורה הזו, שאמנם לא יתקעו למחרת בשופר של פרה, כי אין קטגור נעשה סנגור, אך דרשתו ר' לוי יצחק מהפכת קטגור לסנגור.
חטאה גדולה
על רקע הדברים האלה ניתן להבין את דברי הרב'ה מרחמסטריווקא בארצות הברית שהסביר בשם חמיו מדוע אומר משה "חטא העם הזה חטאה גדולה":
כבוד קדושה מורי חמי זצ"ל היה אומר כמעט בכל שנה בשם הרה"ק ר' יעקב יוסף מאוסטראה, שפירש הענין באופן קרוב לדברי האוהב ישראל 5 , על פי משל לאדם שהיה לו סולם בחצרו והזהיר את בנו הקטן לא לעלות על הסולם, כשרואה אותו מנסה לעלות על הסולם, אזי קורא לו ומענישו ונותן לו מכה על שעבר על דבריו. פעם אחת כשלא ראה האב, עלה הילד כמה דרגות על הסולם ונפל ממנו על הארץ (הוא מתאר זאת ביידיש וזהו הפירוש המילולי, אך המשמעות היא שהילד נפל ושבר כמה מעצמותיו) הנה וודאי כשראה זאת האב, רץ לרפאות את בנו מבלי להביט על שעבר על דבריו, כי אז אין הזמן סובל להענישו, אלא למהר רפואתו ככל האפשר.
על דרך זה אמר משה רבינו "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה". הלא עוון עבודה זרה חמור עד מאוד, כאילו עברו על כל התורה כולה. אם כן, בחטא זה נשברו כל עצמותיהם, כי הרמ"ח מצוות עשה הם מכוונים כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידים, (וכעת, לאחר החטא, איבריהם מרוסקים) זה טען משה: "נאך אזוי גרוייסע קלאפ?!" (עכשיו תתן מכה כל כך גדולה?) עכשיו "יס תו דערסטו זיי העלפן". (עכשיו אתה יכול רק לעזור).
זהו שיעור גדול מאוד על רועי ישראל שכל חייהם ניסו להמתיק את דינם של ישראל. זו דרכו של אברהם אבינו ואף שיטתו של משה רבנו. גם אליהו הנביא טען כלפי הקב"ה: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א יח לז). כאמור, כאשר יש קשר הדוק ואמון רב בין הדוד והרעיה, יש מקום לפיוס, ואדרבה, המשבר בודק ומאמת את עומק הקשר.
נזכה להתעלות בימים האלה ולהפוך את חטא העגל לקשר חדש של לוחות שניים ו"מפורים נעשה פרה" (ראה ליקוטי מוהר"ן תניינא עד), המכפרת על כל עוון וחטא. נתחזק בעז"ה באמונה ש"בין כך ובין כך קרויים בנים" – "יצילהו כי חפץ בו", ומתוך אמונה זו נזכה לראות בישועתם של ישראל.




^ 1.המלבי"ם, ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר זצ"ל, היה גאון גדול ורב חשוב שנתפרסם כאחד מפרשני המקרא הבולטים. הוא שימש כרב ראשי ודרשן דגול בבוקרשט שברומניה, שם הנהיג את קהילת היהודים ביד רמה. לאחר זמן מה הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד השלטונות וגורש מבוקרשט. התנגדות זו ליוותה אותו במקומות נוספים בהם ניסה לשמש ברבנות עד שנפטר ממחלה בראש השנה תר"מ ונקבר בעיר קייב שם שהה באותו הזמן.
^ 2.סיפר לי נכד של הנתיבות שלום זי"ע, שסבו זצ"ל היה אומר שר' לוי יצחק היה אוהב ישראל גדול מפני שאהב מאד את הקב"ה, ומי שאוהב את האב ודאי אוהב גם את הבנים. ומדוע אהב כל כך את האב? מפני שאהב בכל מאודו את הבנים, ומי שאוהב את הבנים לא יכול שלא לאהוב את האב...
^ 3.בעל האמרי חיים היה בעל רגש גדול והלחין ניגונים בעלי רגש. אמנם את אביו כינו ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ, אך הוא לא נפל מאביו באהבת ישראל. התאפיין אף באהבת ארץ ישראל וכאשר עלה לארץ ישראל הוא ייסד שכונה שלימה בשטח נטוש שהיה חול וחול, כיום זהו שיכון ויז'ניץ' בבני ברק. בתו סיפרה לי כמה מסר את נפשו על הקמת השכונה הזו ואף השקיע בה ממון רב.
^ 4.עניין אותי לדעת האם השינויים האלה היו טבעיים וספונטניים או שחשבו עליהם מראש. לכן הלכתי אחרי הטיש לאחד מאנשי המקהלה (בסלונים אין תזמורת אלא רק מקהלה) ושאלתי אותו האם תיאמו את סדר הניגונים מראש. הוא אמר לי שהרב'ה קרא לו אתמול ואמר לו שכאשר הוא מסיים לדבר הם ישר מתחילים "למנצח על איילת השחר" ואחר כך מחליפים ל"שוועת עניים". אך ההלבשה של הניגון למילים "יצילהו כי חפץ בו" היה טבעי ומתבקש ומעין השראה שמיימית...
^ 5.האוהב ישראל מסביר כך: משה אומר "חטאה גדולה" כדי לתרץ לפני הקב"ה שעצם זה שעברו על כזה חטא, זהו כבר העונש המגיע להם.



עוד בנושא כי תשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il