^ 1.. כיום שאין הכהנים אוכלים את התרומה, אפשר להפריש תרומות משמרים נוזליים על יין, לפי כמות החלק הנוזלי שבשמרים, ויש ששיערו זאת בכשישים אחוז (דברי דוד ח"ד יו"ד סא). ואמנם במשפטי ארץ ח, כג, חשש מהקושי לשער, אבל דבריו תמוהים, שכן ניתן לצאת מהספק ולשער לחומרא.
גזרו חכמים, שאם הפריש תרו"מ משיבולים על חיטים, או מזיתים על שמן, או מענבים על יין, מה שעשה בטל, הואיל והפסיד את הכהנים והלוויים, שיצטרכו לטרוח כדי לעשות מהשיבולים חיטים, ומהזיתים שמן, ומהענבים יין. ועליו לחזור ולהפריש מהם תרו"מ לאחר גמר מלאכתם (משנה תרומות א, ד; רמב"ם ה, יח). ואם הכהן והלוי הסכימו לקבל את מתנותיהם מהשיבולים, הזיתים והענבים - בדיעבד מה שעשה עשוי והפירות מתוקנים (ר"ש, רא"ש ורדב"ז). למרן הרב קוק, כיום שממילא אין הכהנים יכולים לאכול את תרומתם, גם בלא הסכמת הכהן והלוי, בדיעבד הפירות מתוקנים. ויש שחלקו לעניין המעשר (עי' המעשר והתרומה ה, ס"ק יד, ומעדני ארץ תרומות ה, יח, ג).
הקונה ענבים לשם אכילה והפריש מהם תרו"מ ואח"כ נמלך לעשותם יין, אינו צריך לשוב ולהפריש מהם תרו"מ (משנה תרומות א, ט; רמב"ם ה, כ). קנה אותם לשם אכילה ולפני שהפריש תרו"מ נמלך לעשותם יין, אסור לאכול מהם ארעי, הואיל וכבר התחייבו בתרו"מ כאשר קנאם לאכילה (מעדני ארץ תרומות א, יד, ז).
^ 2.. הפריש מפירות שחייבים מהתורה על פירות שחייבים מדברי חכמים, תיקן את הפירות שחייבים מדברי חכמים. אבל הפירות שהופרשו לתרו"מ צריכים תיקון, שהואיל ומהתורה לא היה צריך להפריש תרו"מ, נמצא שמהתורה הפריש מהחייב על הפטור ולא עשה כלום, ולכן הפירות שהפריש לתרו"מ נותרו טבל. לרמב"ם (תרומות ה, טז) צריך להפריש עליהם תרו"מ ממקום אחר. וביאר ר"י (תוס' יבמות פט, ב, 'ממקום'), שאם יפריש מהם על עצמם, עלול בטעות לאכול את שייריהם בעוד שלפני כן עשה אותם תרו"מ. (ולרש"י בקידושין מו, ב, ומאירי, יכול להפריש מיניה וביה, שאין לחשוש שיאכל את שייריהם).
הפריש מפירות שחייבים בתרו"מ מדברי חכמים על פירות שחייבים מהתורה, התרומות והמעשרות חלים מדברי חכמים, אבל כיוון שמהתורה לא הועיל כלום, שכן הפריש מהפטור על החייב, חובה להפריש שוב תרו"מ מהפירות החייבים מהתורה (רמב"ם תרומות ה, יד).
^ 3.. לטורי אבן (מגילה יט, ב), מותר לכתחילה להפריש מחיוב דרבנן אחד על שניים ולהפך. אבל לרוב הפוסקים אסור, וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (תשובה תכג), והובא בב"י (של, ו), וכ"כ משנה למלך, שערי צדק, המעשר והתרומה, וכרם ציון. אמנם בדיעבד יצא ידי חובה, הואיל ובפועל חיוב שני הסוגים מדברי חכמים (תורת הארץ, חלת לחם, משפטי ארץ ח, 30; להלן יב, 21). לכתחילה יש להחמיר גם שלא להפריש משני דרבנן על שלושה דרבנן, ובשעת הצורך אפשר להקל. בפועל אלו המקרים השכיחים, שכן מוסכם על האחרונים שכיום תרו"מ מדרבנן, ולרוה"פ רוב הפירות חייבים מדרבנן (זולת דגן תירוש ויצהר), וממילא כאשר חלק מהפירות נועדו לבית וחלק למכירה, מדובר בשני דרבנן על שלושה דרבנן (הרב עזריאל אריאל, 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' עמ' 53).
^ 4.. במשנה חלה א, ט, מבואר שתרומה גדולה צריכה להינטל מהמוקף. ובמשנה ביכורים ב, ה, מבואר שתרומת מעשר אינה צריכה להינטל מהמוקף. שנאמר (במדבר יח, כח): "מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ" - אפילו "אחד ביהודה ואחד בגליל" (ירושלמי תרומות ב, א). לדעת רבים המצווה להפריש תרומה מהמוקף היא מהתורה, שנאמר: מִמֶּנּוּ (במדבר יח, כז-לב; תוס', ר"ת, ר"ש, רי"ד, תוס'-רא"ש, רשב"א, ר"ן וגר"א). ויש סוברים שהמצווה מדברי חכמים, משום שמפרישים תרומה גדולה מאומד, כפי השיעורים שתקנו חכמים, אחד חלקי ארבעים או חמישים או שישים (לעיל ז, ב), וכדי שיוכל לאמוד יפה, צריך שיראה את כל פירותיו לפניו (רדב"ז, ש"ך יו"ד שלא, מט-נ, וכן משמע מראב"ד). בכל אופן, לכל הדעות אם הפריש תרומה שלא מהמוקף - יצא, כי אף אם המצווה מהתורה, הרי זה כדוגמת המצווה להפריש מהטוב, שבדיעבד אם הפריש מהרע - יצא. ולדעת מו"ר הרב ישראלי, כיום אין חובה להפריש מהמוקף, כי גם לסוברים שדין מוקף מהתורה, הוא כדי שיוכל לאמוד כמה להפריש, וכיום שמפרישים לתרומה כלשהו אין בכך צורך (התורה והארץ ג' עמ' 134). בטעם המצווה אפשר לומר, שהרעיון הוא שהתרומה תעלה מתוך כלל הפירות, ובכך רושם הקדושה יישאר בכל הפירות שמתוכם עלתה התרומה.
בבבלי גיטין ל, ב, מבואר ש'חברים' (ת"ח) מקפידים להפריש גם תרומת מעשר מהמוקף, מפני שגם היא נקראת תרומה. אלא שבתרומה גדולה זו חובה, ובתרומת מעשר מנהג שהקפידו בו 'חברים', ולכן אין צריך להקפיד בכל דיני מוקף אלא רק שיראם לפניו (רמב"ם ג, כ; ר"ש, רמב"ן, רשב"א). ולתוס' (גיטין ל, ב, 'וכי'), בתרומה גדולה מצווה מהתורה להפריש מהמוקף, וחכמים תקנו גם בתרומת מעשר. לגבי מעשרות נפסק ברמב"ם (מעשר א, ו), ובשו"ע (שלא, עא), שאין צריך להפרישם מהמוקף.
^ 5.. מותר לתרום על שמן שנמצא בקנקנים סגורים, אבל אין להפריש על יין שבקנקנים מוגפים (ירושלמי מעשר שני ג, ו; רמב"ם תרומות ג, יח; שו"ע שלא, כו). מפני שעל היין מקפידים שיהיה סגור כדי לשמור על איכותו (רש"ס). ולפי רדב"ז בשמן מקילים מפני שאריזתו לזמן קצר וביין מחמירים מפני שרגילים לסוגרו לזמן רב. לפי זה כאשר הפירות בקופסאות שימורים או בשקים גדולים, יש להחמיר שלא להפריש תרומות עליהם (חוט שני, משפטי ארץ יב, ט-י). כיוצא בזה הורה הרב אליהו. אמנם בשעת הצורך, אפשר לסמוך על דעת רש"ס, שרק ביין יש להחמיר, ולתרום על הפירות שבתוך הקופסאות והשקיות הסגורות. ויש לצרף לכך את דעת הרב ישראלי, שסובר שכיום לכתחילה מותר לתרום שלא מהמוקף. וכאשר יש חשש שייכשלו באכילת טבל, אפילו בבקבוקי יין, מותר לתרום שלא מהמוקף.
כתבתי שכדי לקיים דין מוקף אין צורך שהפירות או הכלים הפתוחים יגעו זה בזה, מפני שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. וכ"כ רמב"ם (תרומות ג, יח), ר"ש, רא"ש, רשב"א, טור, שו"ע שלא, כו; ערוה"ש זרעים סב, י. אמנם לר"ת כאשר הפירות במקום פתוח בלא קירות שמקיפים אותם, צריך שיגעו זה בזה, וכ"כ הגר"א (שכה, ח) לגבי כלים פתוחים שצריך שיגעו זה בזה (במשפטי ארץ יב, ח, החמיר כדעת היחידים).
^ 6.. תוספתא (דמאי ח, י), וירושלמי (דמאי ה, ב): "הפוחת ממעשרותיו - מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, המעדיף על מעשרותיו - מעשרותיו מקולקלים ופירותיו מתוקנים". כלומר, אם הפריש פחות ממעשר, הפרשתו קיימת ועליו להשלים ולהפריש עוד פירות כדי להגיע למעשר (ריבמ"ץ, רא"ש למשנה תרומות ד, א; רמב"ן, ראב"ד מעשר א, טו; גר"א שלא, קכה), ויש אומרים שהפרשתו בטלה, הואיל ולא היה בה מעשר (רמב"ם תרומות ג, ז; מעשר א, טו; שו"ע שלא, עז). ואם טעה והפריש יותר ממעשר, כלל הפירות שהפריש עליהם מעשר מתוקנים, אבל הפירות שהפריש ל'מעשר ראשון' אינם מתוקנים, כי הפירות הנוספים על המעשר הם טבל שצריך להפריש עליהם מעשר שני או עני (רמב"ן וריטב"א לגיטין לא, א), ויש אומרים שאין דרך לתקן אותם (מאירי).
יש מחמירים (עי' משפטי ארץ יח, 18) על סמך מה שדייקו בראשונים ובאחרונים שנזכרו, שמדובר על מי שהפריש באומד ולכן פחת או העדיף. אולם מלבד מה שדיוקם אינו הכרחי ומנוגד לסברה, רבים כתבו במפורש שכל מה שאמרו על הפוחת או המרבה על מעשרותיו, הכוונה למי שבכוונה הרבה על המעשר או מיעט. אבל אם יצא לו כך בטעות, אפילו אם הפריש באומד, יצא ידי חובה. כ"כ ר"ש (תרומות א, ז), תוס' (גיטין לא, א, 'ניטלת'), כפתור ופרח כד; שערי צדק י, יא; ערוה"ש סא, ג. וכך נראה מדברי ר' יוסי בירושלמי דמאי ה, ב, שהתנו בית דין "עד מקום שהדעת טועה". היינו שטעות שאנשים רגילים לטעות אינה נחשבת טעות שפוגעת במעשרות, שכן התורה צוותה על בני האדם להפריש תרו"מ, והם אינם מסוגלים לדייק באופן מוחלט. ולכן גם אם הפרישו מאומד וטעו הרבה, כל זמן שזו טעות שיש אנשים שרגילים לטעות בה, יצאו ידי חובה. שכן אפילו אם ישתמשו במשקל המדויק ביותר, לא יצליחו לחשב את המשקל הנקי של כל פרי, שכן קשה לחשב כמה קליפה וגרעינים יש בו, וגם במשקל עצמו אין אפשרות לדייק על עשירית הגרם. קל וחומר שלא יצליחו לדייק כאשר יעשרו לפי מידה או מספר, שבוודאי כמחצית מהאנשים יפרישו יותר ממעשר וכמחצית יפרישו פחות. לפיכך, מוכרחים לומר שטעות שאנשים רגילים לטעות, אינה פוגעת במצווה, אלא שלכתחילה אמרו שלא להפריש באומד, כדי להתקרב יותר אל הדיוק.
^ 7.. אחר שכבר אכלו מהפירות, לא יבטלו את ההפרשה, כדי שלא להפוך את אלה שאכלו מהם לאוכלי טבל (רמ"א שכג, א; ש"ך ו), ולחת"ס (יו"ד רנג), בשעת הצורך מותר לבטל את ההפרשה גם לאחר שאכלו, הואיל ואין בידי האוכלים עוון מפני שאכלו בהיתר. ועי' בהמעשר והתרומה ד, ס"ק כז. לאחר שנתן את התרומה לכהן או את המעשר ללוי, כבר אינו יכול לבטל את ההפרשה (רא"ש ור"ן לנדרים נט, א; משפט כהן לט, ב; המעשר והתרומה ד, כ). כשמפריש פעם שניה, יש אומרים שלא יברך, הואיל והברכה הראשונה מועילה להפרשה השנייה, וכיוון שהוא ספק ברכות אין לברך (רש"ש נדרים נט, א).
^ 8.. אסור להפסיד תרומה טהורה (רמב"ם תרומות יב, א), ובספר התרומה כתב שכדי שלא יכשלו בה יש לקבור אותה. וכ"כ סמ"ג, טור שלא, יט; יש"ש, ט"ז שלא, ט. לגבי תרומה טמאה אמרו במשנה (תמורה לג, ב) שהיא נשרפת. לרש"י, רי"ד ורע"ב, הכוונה שצריך לאבדה כדי שלא יכשלו בה. ולתוס', רמב"ן, רשב"א וריטב"א, צריך לשורפה דווקא כדין פסולי קודשים (שבת כה, א). כיוצא בזה למדנו (לעיל ב, 3) לעניין ערלה וכלאי הכרם, שנחלקו אם צריך דווקא לשורפם או שהעיקר שלא יכשלו בהם. וכתב החת"ס או"ח קפ, שאם ישרוף יקיים מצווה אבל אין בכך חובה. ומ"מ צריך להיזהר שלא יכשלו באכילתה.
למעשה נוהגים לעטוף את התרומה, בין אם היא טהורה ובין אם היא טמאה, ולהניחה כך בפח. וכפי הנראה אין נוהגים להחמיר לשורפה מפני הטורח שבדבר, ומפני החשש שעד שימצאו את הדרך לשורפה יטעו לאוכלה. בנוסף לכך, דין תרומה כיום מדרבנן, ובספק, הלכה כרש"י ודעימיה, ואף כשהתרומה מהתורה, כתבו התוס' (שבת כה, א), שיש ספק אם דין השריפה מדאורייתא. וטעם עטיפתה, כדי שלא תתבזה, שכן למדנו שאסור לבזות את התרומה ואפילו כשהיא טמאה (ירושלמי שביעית ח, ב; המעשר והתרומה א, הערה לט). ואמנם יש טוענים, שאם היא טהורה, בכך שמניחים אותה בתוך שקית בפח גורמים לאיבודה, שהיא נרקבת מהר בשקית, ועוד שגורמים לעובדי התברואה לאבדה בהנחתה בפח המרכזי, ששם השקית תקרע והתרומה תתבזה ותתנוול. אולם למעשה, אין וודאות שהתרומה נרקבת מהר יותר בשקית (עי' פנה"ל שביעית ד, 2), וגם יש סיכוי סביר שהשקית לא תקרע בפח המרכזי, ואם כן מדובר בספק גרמא ודבר שאינו מתכוון, ואין בזה איסור.
כאשר מדובר בכמויות גדולות של פירות תרומה טהורה, ויש חשש שיבואו לאוכלם, הציעו להתיז עליהם ריח דוחה, שהואיל ואפשר לשוטפו אין הוא גורם לאובדן הפירות. אבל אין לעשות מהפירות קומפוסט באופן שמזרז את ריקבונם (עי' ב'התורה והארץ' ח"ד במאמרו של הרב עזריאל אריאל).
^ 9.. כאשר יש אפשרות שהכהן יוכל ליהנות משריפת התרומה, טוב לטמא את הפירות לפני שיגיעו לגמר מלאכה (טור, רמ"א שלא, יט), אבל לאחר גמר מלאכה אסור לטמאם (ש"ך לה). ויש מקילים לטמא את הפירות לאחר גמר מלאכה ולפני הפרשת התרומה, אבל לאחר הפרשתה לכל הדעות אסור (כפתור ופרח, רדב"ז). ההכשרה לקבלת הטומאה נעשית כאשר הפירות נרטבים באחד משבעת המשקים (לעיל ז, ז), ולאחר מכן אם יגע בהם יהודי בידו או שיגעו בכלי טמא - יטמאו. הדרך הפשוטה לטמא פירות, להתיז עליהם מים שיעברו תחילה על ידו של יהודי, שאז המים נטמאים ומיד מטמאים את הפירות. אבל ידו של גוי בעודו חי אינה מטמאה את המים. ואף שגזרו חכמים על הגויים טומאת זב וזבה, אין שורפים על כך תרומה, הואיל וזו טומאה מדברי חכמים שאין לה עיקר בתורה (נדה לד, א; רמב"ם הל' משכב ומושב ב, י. אמנם מת, בין גוי ובין יהודי, מטמא במגע כאבי אבות הטומאה מהתורה, ובטומאת אוהל - מת יהודי מטמא ומת גוי אינו מטמא - רמב"ם טומאת מת א, יב- יג).
^ 10.. מבואר בספרא (אמור ה, ו), ובתנא דבי אליהו רבה יד, שאסור לתת לבהמה תרומה שראויה למאכל אדם, מפני שמפסידים אותה בכך, ורק תרומה של פירות שראויים בשעת הדחק לאדם, ככרשינים, מותר לתת לבהמת כהן (ומה שאינו ראוי כלל למאכל אדם, פטור מתרו"מ). וכ"כ ר"ש, רע"ב (תרומות יא, ט), ראב"ד, ריטב"א וכפתור ופרח. מנגד, לדעת תוס' ורשב"א, מותר לכהן לתת לבהמתו לאכול תרומה טהורה שראויה למאכל אדם, אבל אם היא נטמאה, חובה לשורפה ואסור להאכילה לבהמתו. ולדעת רמב"ם (תרומות ט, ז) ורש"י, גם תרומה טמאה מותר לתת לבהמה, שגם באופן זה ניתן לבערה. לפי זה, לרמב"ם ורש"י מותר לכהן להאכיל את בהמתו בתרומה טהורה וטמאה, ולתוס' ורשב"א, מותר להאכיל טהורה אבל בטמאה לכאורה אסור, ולדעת ר"ש ודעימיה, לכאורה אסור להאכילה טהורה וטמאה. אולם כתב מהר"ם חביב בשו"ת קול גדול נו, שכיום שהכהנים אינם אוכלים תרומה, גם לר"ש ודעימיה מותר להאכילה לכתחילה לבהמתם, כי אין בכך הפסד. והוסיף הרב פרנק (הר צבי זרעים א, קא), שגם תרומה טמאה טוב להאכיל לבהמת כהן, שבאופן זה הכהן נהנה ממנה תוך כדי ביעורה מהעולם. וכ"כ הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, לב). ולמרן הרב (משפט כהן לח, א-ב), למיקל יש על מה לסמוך. ויש אומרים שנכון שלא להאכיל תרומה בידיים לבהמה אלא להניח את התרומה לפניה, רחוק ממה שמקובל, כך שגם למחמירים, הפסדה יהיה בגרמא בלבד (ר"ש סלנט, חזו"ע תרו"מ עמ' רלו).
^ 11.. יש שנהגו להקל, ותלו עצמם בדעת החזו"א (מצוות הארץ יא, ב; הארץ ומצוותיה תרו"מ ה, ד). אולם רובם המכריע של הפוסקים כתבו שצריך לתת את המעשר ללוי. וכ"כ שולחן ערוך (יו"ד שלא, יט), שו"ת מהרי"ט (א, פה), של"ה (שער האותיות ק' קדושת האכילה); שו"ת ר' בצלאל אשכנזי ב'; ארץ חיים סתהון שלא, ד; הר צבי (זרעים א, קז); סידור עולת ראיה (ח"א עמוד ש"נ). וכך סיכם למעשה הרב יהודה עמיחי, וכתב שכן פסקו הרב ישראלי והרב אליהו (התורה והארץ ח"ד). וכן למדנו שסומכים על חזקת הכהונה לעניין פדיון הבן (חת"ס סו"ס רצ"א; ערוה"ש יו"ד שה, ל; שדי חמד מערכת כ' כלל צב. ושלא כשאלת יעבץ א, קנה). גם החזו"א עצמו לא הכריע להקל בזה, והוא עצמו נהג ליתנו ללוי (דרך אמונה תרומות ו, צה"ל עח). וכיוון שממילא צריך אדם לתת 'מעשר כספים', גם למפקפקים אם צריך לתת מעשר ראשון ללוי, נכון לתת את המעשר לתלמיד חכם לוי, ולהחשיב זאת כמעשר כספים, וכפי שיבואר בהלכה הבאה. ובשעה שיש דוחק גדול, עד שקשה לתבוע מהאיכרים להפריש מעשר ללוי, ניתן לבקש מהלוי לנהוג בטובת עין ואחר שמקנים לו את המעשר ראשון, לבקש שיקנה אותו בחזרה לבעל הפירות, וכפי שנוהגים כהנים רבים בכסף פדיון בכורות. וכן הורה מרן הרב, כמסופר ב'אלה מסעי' עמ' 118 ואגרות הראיה, אגרת קיט.
^ 12.. המצווה היא לתת את פירות המעשר עצמם ללוי (וכן לעני) ולא לשלם לו עבור זה סכום כסף (מהר"י קורקוס בתשובה שבאבקת רוכל טז; פר"ח יו"ד סא, טז; מחזיק ברכה י, לעניין מתנות כהונה). אמנם כיוון שהמציאות כיום השתנתה מאוד, קשה להביא את פירות המעשר ללוויים. שכן בעבר, כאשר כ-90% מעבודתו של אדם נועדה להשגת מזון, מחיר המזון היה גבוה מאוד יחסית לתשלום המקובל עבור שעות העבודה, והיה משתלם ללוויים לבוא לשדות לקבל את המעשר לתצרוכת ביתם. ואם לא באו, היו מביאים את הפירות לביתם, והמקבלים שילמו עבור ההובלה, כי מחיר ההובלה היה נמוך ממחיר הפירות. אבל כיום לא משתלם ללוי להשקיע בנסיעה לשדות עבור פירות מסוג אחד לתצרוכת ביתו, וגם לא משתלם לו לשלם עבור הובלת הפירות לביתו. מפני שככל שהחקלאות המודרנית התפתחה, מחירי הפירות ירדו, עד שמשפחה יכולה לקנות מזון בסיסי לחודש בסכום השווה לעשירית ממשכורת ממוצעת. ואף מחיר זה עיקרו עבור הובלת המזון ושיווקו, ולא עבור המזון עצמו, שמחיר הפקתו ירד מאוד בזכות הפיתוחים והטכנולוגיה. לפיכך מחיר הובלת הפירות מהשדה לביתו של אדם אחד לתצרוכת ביתו - יקר משווי הפירות שיקבל. ואין לתבוע מהחקלאי להביא ללוי אחד את כל המעשר, כי חובתו לתת לכל אחד כדי שובעו בלבד. וגם אם יביא, הלוי לא ידע מה לעשות בכמות עצומה של פירות, כי אינו יודע כיצד לאחסנם ולשווקם. וכיוון שאם הפירות יישארו בשדה - יתקלקלו, צריך להצילם על ידי פדייתם בכסף.
לכתחילה צריך להקנות את פירות המעשר ללוי ולעני, ולשם כך צריך להיעזר באדם אחר שיבצע בהם פעולת קניין עבורם. ואף שהלוי והעני שהוא קונה עבורם אינם יודעים מזה, כיוון שזכות היא להם, בוודאי יסכימו שיקנו את הפירות עבורם, שזכין לאדם שלא בפניו (גיטין ל, א). כאשר הפירות רבים וקשה להגביהם, יעשו את הקניין אגב שכירות חצר, שאותו אדם שקונה עבורם ישלם שקל עבור מקום מסוים של טפח על טפח למשך יום, ואגב החצר ייקנה את פירות המעשר עבורם (עי' שו"ע חו"מ רב). בשעת הדחק אפשר לקנות גם בקניין סודר, שייתן בגד או כלי לבעל הפירות ובמקום הבגד או הכלי יקנה את הפירות עבורם (מנחת שלמה סב, טו).
אם אין שם אדם אחר שניתן להקנות על ידו את הפירות ללוי ולעני, מצד מצוות השבת אבדה יכול בעל הפירות להמיר את הפירות בכסף, וכפי שמבואר בחולין קלד, ב; רמב"ם בכורים ט, טז, שו"ע סא, י, לגבי מתנות כהונה. בנוסף לכך, הרדב"ז (א, שמ), לימד זכות על המנהג שנהגו רבים לשלם כסף במקום לתת את המתנות.
^ 13.. כשם שאפשר לתת את ההלוואה ללוי או לעני, כך אפשר לתת אותה לישיבה שמעניקה מלגות לאברכים שהם לוויים או עניים, או מעסיקה רבנים לוויים.
המחיר שהחקלאי צריך לשלם עבור פירות המעשר הוא כפי שוויים בשדה בגמר האיסוף, בלא שום טיפול נוסף, שכן בעל הפירות אינו צריך לסחור בפירות המעשר עבור הלוי. נמצא שאם החקלאי מקבל מהסיטונאי בין 1,000 ל-3,000 ₪ עבור טון פירות, יתכן שמחיר טון פירות מעשר הוא כ-700 ₪. ראשית, מפני שמחשבים לפי שער הזול, שהוא 1,000 ₪. שנית, החקלאי אינו צריך לטפל בפירות המעשר של הלוי ובמציאת קונה, אלא הלוי צריך לבוא לשדה לקחתם. ואולי בעל השדה בזכות קשריו וניסיונו מצליח למכור את הפירות ב-1,000 ₪, אבל אדם אחר היה משיג כ-700 ₪, נמצא אם כן שזה שוויים האמיתי של הפירות. בכל אופן חישוב מורכב זה צריך להתבצע ביושר וביראת שמים, כדי שלא לקפח את הלוי והעני. וכשיש לחקלאי ספקות, יתייעץ עם רב או מומחה שיחשב את המחיר בלא פניות לצד מסוים. ובזכות המעשרות יזכה להתעשר.
כמובן שיש להחשיב את המעשר הראשון ומעשר העני כמעשר כספים וחומש, שכן מעשר כספים וחומש תוקנו כתחליף לתרו"מ משאר הרווחים שיש לאדם. אמנם יתכן שההוצאה עבור מעשר ללוי ולעני תהיה גדולה יותר, שכן הם ניתנים מכלל הפירות, בלי ניקוי ההוצאות עבור עבודת גידולם, השקייתם ודישונם, ואילו מעשר כספים מפרישים מהרווח הנקי בלבד. מנגד, כיוון שמעריכים את פירות המעשר לפי ערכם הנמוך כמבואר לעיל, יוצא שהמעשר ללוי אינו מכלל כל הרווחים אלא מעשר מכשליש המחיר שהחקלאי מקבל עבורם ואולי אף פחות. ואף בשנה השלישית והשישית שבהן עליו לתת עוד מעשר לעני, לא בטוח שמדובר ביותר מחומש מרווחיו, שזה השיעור שצריך לתת למצווה מן המובחר (שו"ע יו"ד רמט, א). (ואם ייתן את המעשרות לישיבה יקבל החזרי מס). בכל אופן מצד הדין, גם אם עלות התרו"מ יותר מחומש, החיוב נותר במקומו. וכאשר כל החקלאים מקיימים את המצווה כהלכתה, כולם מרוויחים מקיום המצווה. אמנם במצב שיש חקלאים שאינם מקיימים את המצווה כהלכתה, אין לתבוע מהחקלאים הדתיים, שצריכים להתחרות בהם, לתת יותר מחומש מרווחיהם, ובשעת הדחק אין לדרוש מהם לתת יותר ממעשר נטו מרווחיהם כדין מעשר כספים. ואם המעשרות עולים לסך גבוה יותר, יש לבקש מהלוי והעני לנהוג טובה עם החקלאי ולהחזיר לו חלק מהפירות שקיבלו. ובדוחק גדול היו מקילים לבקש מהלוי ומהעני לוותר על כל המעשר כמעט (כמבואר בהערה 11).
עניין 'מכירי כהונה ולוויה' התבאר בגיטין ל, א. וברמב"ם מעשר ז, ו, מבואר שיש גם 'מכירי עניים'. יש שהתלבטו כיצד נעשה הלוי ל'מכר' (משפטי ארץ יז, י), ונראה פשוט שההתלבטות שייכת בהלוואה קטנה, אבל מי שהעניק בתחילת העונה הלוואה משמעותית ללוי עבור מעשרותיו - הלוי נעשה בזה 'מכר'. ה'מכר' קונה את המעשר בלא קניין, מפני ששאר הלוויים מסתלקים מהמעשר (רש"י שם), או מפני שבעל הפירות התחייב על כך ל'מכר', ואסור לו להפר את דבריו (תוס' ב"ב קכג, ב, 'הכא').
גם אם בעל הפירות שכח להעניק הלוואה נוספת למכר הלווייה, יעברו פירות המעשר לרשותו, שהואיל וכבר התרגל לתת לו את המעשר, הוא נעשה 'מכר לווייה' שלו, שקונה בלא קניין את המעשר הראשון שלו. ויזדרז לשלם ללוי את שווי המעשר, ויעניק לו שוב הלוואה כדי להמשיך לקיים את מתן המעשר על סמך אותה הלוואה. חקלאי שזוכה לתת מעשרות גדולים, רשאי לקבוע כמה לוויים שיקבלו ממנו את המעשר, ולכתחילה עדיף לעשות זאת באמצעות ישיבה או גבאי צדקה. ועי' בהרחבות.
^ 14.. שווי פרוטה כמשקל חצי שעורה כסף מזוקק (שו"ע שלא, קלד). לפי הרב חיים נאה הוא 1/40 גרם. וכ"כ חזו"א (חו"מ טז, ל). אולם לפי השוואת הפרוטה לשאר מטבעות ולשעורה, יוצא שמשקל הפרוטה 1/45 משווי גרם כסף (מדות ושיעורי תורה כב, יב; כה, ד). בפועל מחיר מתכת הכסף נתון לתנודות. במשך עשרות שנים מחיר הפרוטה היה פחות מ-3 אגורות. בשנת תש"ס החל לעלות, בשנת תשס"ה הגיע לכ-5 אגורות, ובשנת תשע"ב הגיע לשיא של 13 אגורות, ומאז שוב ירד. בשלוש השנים האחרונות מחירו בין 4 ל-5 אגורות (נכתב בשנת תשע"ח).
^ 15.. לכתחילה לא היו מחללים מטבע על מטבע, אבל בדיעבד אם חיללו מחולל (רמב"ם ד, ה), ולכן כיום שממילא אי אפשר לאכול את פירות ה'מעשר-שני', מותר לכתחילה לחלל כסף על כסף (כפתור ופרח פרק מ). ואפשר לחלל מטבע על מטבע וחוזר חלילה כמה פעמים. ואמנם יש שהעדיפו שלא לחלל כסף על כסף, והורו לאבד את הכסף שעליו חיללו את פירות ה'מעשר שני' (חזו"א דמאי ג, יב; משפטי ארץ טו, 55-58). אבל כיוון שקשה לאבד מטבע, וזה גם נגד החוק, מוטב לפדות מטבע על מטבע כמה פעמים עד זמן ביעור מעשרות, וכך המנהג המקובל, ואין מי שסובר שאין לחילול זה תוקף.
כשיגיע זמן ביעור מעשרות, יפדה את כל הפרוטות על מאכל. ואמנם יש אומרים שאין לפדות כסף על מאכל (חזו"א דמאי ג, י). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים שפודים כסף על מאכל. ויש אומרים שאין לפדות על מאכל שקיבל טומאה (תוס' קידושין נו, א 'במזיד'). וכך ראוי לכתחילה. אולם בדיעבד אפשר לחלל גם על מאכל שקיבל טומאה, ובכך הסבירו את המנהג המקובל בעבר לפדות את הכסף על לחם (שו"ת ר"ב אשכנזי ב'; טל אורות יו"ד א; עי' משפטי ארץ טו, טז). והר"ש סלנט נהג לפדות מטבעות מעשר שני על חתיכת סוכר. ויש שטענו, שהסוכר אינו מאכל אלא תבלין. והשיב בהר צבי (זרעים א' קטז, ח), שלעניין זה הוא נחשב אוכל. וכ"כ במנחת שלמה (ח"ג קנא). ויש שטענו שהוא מקבל טומאה. אולם המנהג המקובל בירושלים היה לפדות על סוכר, כפי שכתבו הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו. וכך נהג רשז"א בתחילה, ואח"כ הורה שעדיף לפדות על חתיכה של תפוח אדמה. ע"כ (כיום לא ברור שיש בחתיכה רגילה של תפוח אדמה או כפית סוכר שווי פרוטה, וצריך לפדות על כמות שבוודאי תהיה שווה פרוטה). כשפודים על יין או שמן, לכתחילה טוב לשופכם לאדמה (לא לשם דשן), כי בכיור יש קצת ביזיון, הואיל והוא יורד לביוב. אבל כשיש בכך טורח, אפשר לשפוך לכיור, אבל לא לאסלה, כשם שאין להניח מאכל בפח בלא עטיפה.
^ 16.. יש שפקפקו בנוסח המקובל בישראל וחידשו להחמיר לומר "הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה ורבע", שכן יש מקרים שבהם פטורים מחומש או שחייבים בו מדברי חכמים בלבד, ואם יאמרו כפי שנהוג: "הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה", הקרן החייבת בפדיון תפדה בפחות מפרוטה (חזו"א דמאי טו, יא). אולם רובם המכריע של הפוסקים לא חשו לזה, מפני שכל שהפדיון נעשה על פרוטה הוא חל, גם אם התכוון להכניס את החומש ועוד מרכיבים שאין בהם צורך. שכן לא התכוון שהמעשר שני יחול על חלק מהפרוטה, והמרכיבים האחרים על החלק האחר, אלא המעשר על כל הפרוטה, וגם המרכיבים האחרים על כל הפרוטה. שהרי ממילא הפרוטה אינה כשווי האמיתי של הפירות. וכן המנהג מדורי דורות לפדות על פרוטה שבמטבע בלא שום תוספת, וכ"כ מהרח"ו בשער המצוות פרשת וילך; עולת ראיה ח"א עמ' שנג; חזון עובדיה תרו"מ עמ' קצ; הרב אליהו בסידורו, ועוד רבים.
^ 17.. בפשטות יש להטמין באדמה מעשר שני ששוויו פחות מפרוטה או לעוטפו ולהניחו בפח באופן שלא יתבזה. והחזו"א (טו, יב) חידש שאפשר להקל לפדות פחות משווה פרוטה על מטבע שכבר פדו בו פרוטה אחת, על פי דברי חזקיה (ב"מ נב, ב), שאם כבר פדה פירות על חלק ממטבע, אפשר אח"כ לפדות פחות משווה פרוטה לפי שוויו המדויק על יתרת אותו מטבע. שהואיל ואי אפשר לצמצם בשווי המדויק של פירות מעשר שני, הפודה מתכוון לפדותם על מטבע ששווה יותר משווים, ועל היתרה שבאותו מטבע אפשר לפדות גם פחות משווה פרוטה. וצריך שהפרוטה הראשונה תהיה במדרגת החיוב הגבוהה ביותר, מפני שאם היא תהיה במדרגת חיוב של שני דרבנן לא תוכל להועיל לפדיון במדרגת חיוב דרבנן אחד (עפ"י ב"מ נג, א), לפיכך יש לפדות את הפרוטה הראשונה ממעשר שני מהמינים שחיובם מהתורה והאדם גידל עבור עצמו, כדוגמת ענבים שאדם מגדל בגינתו (לעיל ח, א), ופרוטה זו נקראת 'פרוטה חמורה'. וגם כאשר יפדו את כל הפרוטות שבמטבע על פרוטה אחת שבמטבע אחר, ישאירו את אותה 'פרוטה חמורה', שתהיה בסיס לפדיון פירות שאינם שווים פרוטה. ולאחר ביעור מעשרות, צריכים ליצור שוב פרוטה חמורה שתהיה בסיס לשאר הפדיונות (משפטי ארץ טו, יא-יב; יט). ←
החזו"א שלח שאלה בעניין זה למרן הרב קוק (משפט כהן נג), והרב דחה את סברתו, מפני שהאפשרות לפדות פחות משווה פרוטה על מטבע שכבר פדו עליו שווה פרוטה, הוא בתנאי שבפעם הראשונה פדו פירות שהיו שווים לפחות פרוטה על שווים האמיתי בתוך המטבע, שאז יש זיקה בין השווי המדויק של המעשר השני שבמטבע ליתרה שבמטבע שהיא שיירים של המחיר המדויק. אבל כיום שפודים על פרוטות מדויקות שבמטבע, אין זיקה בין פרוטה לפרוטה שבתוך המטבע, ואין היתרה נחשבת שיירים של הפרוטה שעליה פדו מעשר שני. אמנם כתב מרן הרב (שם נד), שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הסוברים שמותר לפדות פחות משווה פרוטה של מעשר שני, וכל מה שאמר חזקיה הוא שאין מוסיפים על זה חומש, וכן משמע מהרמב"ם (מעשר שני ה, ד). וכ"כ בכסף משנה והגר"א, שאמנם לדעת רש"י ודעימיה, אין פודים פחות משווה פרוטה, אבל לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו, פודים גם פחות משווה פרוטה. וכן דעת רע"ב ומהר"א פולדא. ועוד שבארץ אחרת מחיר פרי זה יקר והמעשר השני שווה פרוטה, ואפשר ללכת לפי השער שבאותו מקום (כמבואר בקידושין יב, א, ובדין דרבנן תולים להקל, כמבואר בשבת קנא, א). ע"כ. ויש להוסיף, שיש סוברים שכל מה שאמרו שאין לפדות פחות משווה פרוטה הכוונה על פחות משווה פרוטה, אבל אם הפודה יסכים לפדות את הפרי שאינו שווה פרוטה על פרוטה, הפדיון יחול. וכך משמע מרמב"ן ב"מ נג, ב, וכן דעת רע"א. הרי שלמעשה, בשעת הדחק אפשר לפדות פחות משווה פרוטה. ומעיקר הדין אפשר להורות כך לכתחילה, שכן המצווה כיום מדרבנן, וספק דרבנן להקל. נמצא אם כן שהרוצה להקל רשאי לפדות מעשר שני שאינו שווה פרוטה על שווי פרוטה, ולכתחילה לא יפדה פחות משווה פרוטה אלא יגנוז אותו כשם שגונזים תרומות. והרוצה להדר, יגנוז גם מעשר שני שאינו שווה יותר מארבע פרוטות, שכן יש אומרים (ב"מ נג, ב), שכל שאין בשווי חומשו פרוטה, אין אפשרות לפדותו. וכ"כ בעולת ראיה ח"א עמ' שנ, ומנחת שלמה (ג, קנב).
^ 18.. שבועות יד, א-ב, משנה: "... אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר; ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם..." ובגמ' שם טז, א, מבואר שלרב הונא רק אם קדשו את העיר בכל אלו מתקדשת, ולכן בימי עזרא לא הוסיפו על השטח שהתקדש בימי בית ראשון, ולרב נחמן גם אם קדשו באחד מהם מתקדשת, וקדושה ראשונה בטלה ובימי הבית השני קדשו בשנית קדושת עולם. לרמב"ם (הל' בית הבחירה ו, יד), הלכה כרב הונא, ולכן גבול חומות ירושלים הוא לפי החומות בימי הבית הראשון, שהן כללו את הר הבית, הרובע היהודי והארמני והר ציון שמחוץ לחומות, וכן עיר דוד עד השילוח. אבל הרובע הנוצרי והמוסלמי אינם בשטח שהתקדש. ומרן הרב קוק (משפט כהן צו, ו), חושש גם לגבול החומה שעשו בימי הבית השני, שאולי מה שכתב הרמב"ם הוא שאין לוקים על מה שהוסיפו בימי הבית השני, אבל מדברי חכמים גם חומת בית שני מחייבת. ומן הסתם כוונתו להחמיר בתחומי מה שנקרא 'החומה השנייה', שהיא החומה שהקימו אחרוני מלכי חשמונאי, שכוללת גם את רוב הרובע המוסלמי והנוצרי. אבל לא את גבול החומה השלישית, שסיימו לבנות בשלהי ימי בית המקדש השני, שהגיעה עד רח' החומה השלישית בגבול שכונת מאה שערים. ולרב טיקוצ'ינסקי ('עיר הקדש והמקדש' ב, ג, ב-ג), כל מה שבתוך החומות הנוכחיות בכלל האיסור, כי גם חומות בית ראשון הגיעו לשם. וכן פסק הרב אליהו. למעשה, חובה להחמיר בשטח הר הבית, הרובע היהודי והרובע הארמני, הר ציון ועיר דוד. ונכון להחמיר בכל התחום שבתוך החומות.
^ 19.. הרוצה שלא להניח את פירות המעשר השני בירושלים עד שיירקבו, יוציא את הפירות אל מחוץ לתחום גבול חומות ירושלים, ויפריש שם תרומות ומעשרות ויפדה את הפירות כמקובל. בדיעבד אם הכניסם לבין החומות וקשה לו להוציאם, יטמא תחילה את הפירות על ידי שייקח מים ויגע בהם בידיו ויטמאם וישפכם על הפירות. וכך יצא שיפריש פירות מעשר שני טמאים, ומותר יהיה לפדותם, הואיל וכבר אין אפשרות לאוכלם שם (מכות יט, ב; רמב"ם ב, ח; משפט כהן לח, ג).