ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק יט

מתנות כהונה מהחי

א - הזרוע הלחיים והקיבה. ב - דרך נתינתן ודין בהמה שלא הורמו מתנותיה. ג - מתן המתנות הלכה למעשה. ד - מצוות בכור בהמה וטעמה. ה - פרטי דיני בכור בהמה. ו - בעיית הטיפול בבכור בזמן הזה. ז - שותפות עם נוכרי פוטרת את הבכור מקדושה. ח - פטר חמור. ט - מעשר בהמה. י - ראשית הגז. יא - קיום המצווה בימינו.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
א - הזרוע הלחיים והקיבה
מצווה מהתורה לתת לכהנים שלוש מתנות מכל בהמה ששוחטים: זרוע, לחיים וקיבה, שנאמר (דברים יח, ג): "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה". טעם המצווה, לסייע לכהנים בפרנסתם כדי שיוכלו ללמוד תורה וללמדה לישראל. 1
הזרוע היא שני הפרקים העליונים של הרגל הימנית הקדמית של הבהמה, הלחיים הם שתי הלחיים של הבהמה כולל הלשון עד תחילת הקנה, והקיבה כוללת מה שבתוכה ועליה. בסך הכל המתנות הן כ-8% ממשקל הבשר הכשר שבבהמה.
המצווה לתת מתנות מבהמות טהורות, היינו משור, כבש ועז, ולא ממיני חיות טהורות כדוגמת צבי ואייל, וגם לא מעופות. נמצאה הבהמה טריפה, בטלה מצוות המתנות (שו"ע יו"ד סא, ו).
צריך לתת את המתנות לכהן תלמיד חכם, שכן תכלית המתנות, לסייע לכהנים ללמוד תורה וללמדה. כאשר אין שם כהן תלמיד חכם, נותנים את המתנות לכהן עם הארץ (חולין קל, ב, תוס' שם; שו"ע יו"ד סא, ז). ואם לכהן התלמיד חכם יש כדי סיפוקו והכהן שאינו תלמיד חכם הוא עני שמצווה לתת לו צדקה, מותר לתת לכהן עם הארץ (תוס' חולין קד, ב; יש"ש שם).
המצווה מוטלת על ישראלים שיתנו את מתנותיהם לכהנים, אבל כהן ששחט את בהמתו - פטור מנתינת המתנות (שו"ע סא, כב). וכן ישראל הנשוי לבת כהן - פטור מנתינת מתנות. לא זו בלבד, אלא אפשר לתת את המתנות הללו לבת כהן שנישאה לישראלי או לבעלה הישראלי, שבעקבות הנישואין נחשבים שניהם כגוף אחד. גם כאשר יש שם כהן, אפשר לתת להם את המתנות (שו"ע סא, ח). ואם בת הכהן נשואה לתלמיד חכם, עדיף לתת להם את המתנות מאשר לכהן עם הארץ (חולין קלב, א; יש"ש שם; ערוה"ש סא, לה).
הכהן פטור מנתינת המתנות דווקא כאשר הוא שוחט לעצמו, אבל אם הכהן מתפרנס משחיטת בהמות כדי למכור את בשרן, חובה עליו לתת את המתנות לכהן אחר, והיו מענישים כהן טבח שלא נתן את מתנותיו לכהן אחר (חולין קלב, ב, לרש"י החובה מהתורה, לתוס' מדברי חכמים; שו"ע סא, כד).
לגבי הלוויים, הסתפקו חכמים אם הם חייבים לתת מתנות, שכן החיוב הוא על 'הָעָם' ואולי הכוונה דווקא לישראלים. כיוון שהספק נוגע לחובת ממון, הכלל הוא ש"המוציא מחברו עליו הראייה", וכיוון שאין הכהנים יכולים להוכיח שהלוויים חייבים לתת להם את המתנות, אינם צריכים לתת (חולין קלא, א; שו"ע יו"ד סא, כג).
יש אומרים שהמצווה אינה תלויה בארץ, ולכן חייבים לקיימה מהתורה בארץ ובחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שהוא חרב. ויש אומרים שהיא תלויה בארץ ודינה כתרומות ומעשרות שחייבים לקיימה בארץ ולא בחוץ לארץ. וכך הוא המנהג הרווח, והמהדרים נותנים מתנות גם בחוץ לארץ. לגבי תוקף חיוב המצווה, לדעת כל הפוסקים, בכל המקומות שתחת ריבונות ישראל המצווה מהתורה. 2
במתנות הללו אין קדושה, לפיכך יכולים הכהנים לאוכלן גם בטומאה. ויכול הכהן לאכול את המתנות בכל דרך שתערב עליו, ולכתחילה יאכל אותן בדרך המכובדת ביותר עבורו. ואם אין לו העדפה, מוטב שיאכל אותן צלויות עם חרדל כדרך מלכים (חולין קלב, ב; תוס' 'אין'; שו"ע יו"ד סא, יב). ואם אינו רוצה לאכול את הבשר, יכול ליתנו או למוכרו ליהודי או לנוכרי (שו"ע שם יג).

ב - דרך נתינתן ודין בהמה שלא הורמו מתנותיה
מצווה על בעל הבהמה לתת את המתנות, ואם נתן את הבהמה לשוחט שישחטנה עבורו, על השוחט מוטלת האחריות לחלק את המתנות לכהן. והשוחט צריך לשאול את בעל הבהמה לאיזה כהן ברצונו לתת את המתנות (עי' שו"ע סא, כח).
מצווה להזדרז לתת את המתנות מיד לאחר השחיטה. המתנות צריכות להינתן לכהן בדרך כבוד, לפיכך אסור לכהן לסייע לבעל הבהמה או לשוחט כדי שייתנו לו את המתנות. ואף אסור לכהן לבקשן, וקל וחומר שאסור לו לחוטפן (רמב"ם בכורות א, יד; שו"ע יו"ד סא, יא). אין לחלק את המתנות לחלקים קטנים מדי, כדי לתת לכל כהן מתנה חשובה (שם, ט).
אם אין שם כהן, יעריכו את שווי המתנות, ובעל הבהמה יאכל אותן או ימכור אותן, ואח"כ ייתן את דמי שוויין לכהן. וזאת כדי שהכהן לא יפסיד את מתנותיו, שאם לא היו אוכלים את המתנות, היו מתקלקלות ונפסדות (שם, י).
לדעת כמה אמוראים, אסור לאכול מבשר בהמה שלא נתנו את מתנותיה לכהן. אולם להלכה, הבשר מותר באכילה, ומנהג חסידות שלא לאכול בשר מבהמה שלא נתנו את מתנותיה לכהן. (מגילה כח, א; חולין לז, ב; תוס' שם קלא, א, 'ה"ג'; שו"ע סא, ה).
בעל בהמה שאינו רוצה לתת את המתנות לכהן, אם יש ביד בית הדין כוח, ייכפה אותו לתת את המתנות לאחד הכהנים (ט"ז סא, יז). עבר בעל הבהמה ואכל את המתנות או שמכרן או שזרקן לפח, אין אפשרות לחייב אותו לתת את תמורתן לכהן, מפני שאין כהן מסוים שיכול לתבוע את שוויין. אבל מצד התורה חובה עליו לשוב בתשובה ולתת את תמורתן לכהן (שם, טו).
אסור לקנות או לקבל במתנה זרוע, לחיים וקיבה שלא ניתנו לכהן, מפני שהקונה או המקבל אותן נעשה שותף בגזל הכהנים. בדיעבד, ישראל שקנה או קיבל בשר מתנות שלא ניתנו לכהן, כיוון שבשר המתנות כבר אצלו, מותר לו לאוכלו, שכן האחריות לשלם את שווי המתנות לכהן היא על בעל הבהמה (שם, לא). אמנם כפי שלמדנו, מידת חסידות שלא לאכול מבשר בהמה שלא הפרישו את מתנותיה, קל וחומר שאין לאכול את המתנות עצמן שנגזלו מהכהן.

ג - מתן המתנות הלכה למעשה
בעבר, כאשר אדם פרטי היה שוחט בהמה לצורך משפחתו, היה נותן את המתנות לשכנו הכהן. אבל כיום שהשחיטה מתבצעת בבתי מטבחיים, שבהם שוחטים בכל יום בהמות רבות, כמות המתנות שמצטברת ביום אחד עצומה. ואם יביאו את כולן לכהן אחד או אפילו למספר כהנים, לא יוכלו לאכול את בשר כל המתנות אפילו בזמן רב. ובוודאי שלא יתכן שהכהנים יפתחו עסק לממכר זרוע, לחיים וקיבה, כי מטרת המתנות לסייע להם ללמוד תורה וללמדה, ולא להופכם לסוחרים.
לפיכך, הדרך הנכונה, שהכהנים יקבלו את המתנות וימכרו אותן לבעל העסק, והוא ימכור אותן לצרכנים. אולם כדי שהמתנות יגיעו לרשותו של הכהן עליו להגיע בכל יום לבית המטבחיים, וכדי לחסוך בטרחה, יכול בעל העסק לתת בתחילת כל חודש הלוואה לכהן, ויסכמו ביניהם שהמתנות שמיועדות לכהן יהיו תשלום עבור החוב. באופן זה גם בלא שהכהן יקבל בפועל את המתנות, הן נחשבות כשלו, מפני שנקבע מראש שהן מיועדות לו. כהנים אלו נקראים 'מכירי כהונה' (לעיל ט, יא). נכון לבחור ל'מכירי כהונה' כהנים תלמידי חכמים שבזכות המתנות יתחזקו בלימוד התורה על מנת ללמדה. צריך לחשב את שווי המתנות לפי מה שסוחר בשר סיטונאי היה מוכן לשלם עבורן, כאשר עליו האחריות להכשירן מדם, לאורזן ולשווקן. ויש מסוחרי הבשר שנוהגים לשלם לכהנים סכום זעום, תוך ידיעה שאין לכהן אפשרות לתבוע את מתנותיו. ויש בידם עוון שהם מקפחים את הכהנים וגונבים את מתנותיהם.
ויש סוחרים שרוצים להשתמט מהמצווה על ידי עשיית שותפות עם גוי, שכן בהמה שגוי שותף בה פטורה ממתנות. אבל אם קבעו מתחילה, כפי שנוהגים רבים, שהחלק הקדמי יהיה שייך ליהודי והחלק האחורי יהיה שייך לגוי, מפני הקושי לנקר אותו מהחֵלֶב והגידים האסורים, חובה עליהם לתת לכהן את הזרוע ואת הלחיים מהחלק הקדמי, הואיל והוא שייך ליהודי (שו"ע סא, כה-כז). והרוצים להיפטר מהמצווה, צריכים לסכם בתחילה שהגוי שותף בכל הבהמה, ורק לאחר השחיטה, יחלקו ביניהם את הבהמה.
לצערנו רוב הבד"צים וגופי הכשרות אינם משגיחים על קיום מצווה זו. יש שמשתמטים מהמצווה על ידי שותפות עם גוי, ואף שאין בידם עוון גניבה, הרי זו דרך מכוערת, לעשות עסק של הערמה כדי להיפטר מקיום המצווה. ויש שמקפחים את הכהנים במתן תשלום מועט עבור המתנות. ואמנם למעשה הצרכן רשאי לקנות בשר מכל הכשר, מפני שחובת הפרשת המתנות מוטלת על בעלי הבהמות והשוחטים, ואילו הקונים, כל זמן שאינם יודעים בוודאות שלא הפרישו את המתנות כדין, רשאים לקנות בשר ואפילו זרוע, לחיים וקיבה. אולם מידת חסידות לברר שאכן בפועל, קונים בשר שהפרישו ממנו מתנות כדין, או שלכל הפחות היה פטור מהפרשת מתנות מפני שהיה שותף בו גוי.
ראוי להתחזק במצווה זו ולקיים על ידה אברכים ורבנים כהנים שמקדישים את חייהם לתורה, ללומדה וללמדה, כפי מגמת המצווה. והרי ממילא כל אדם צריך לתת 'מעשר כספים' מרווחיו, ומידה טובה 'חומש', ומדוע שלא יפרישו סוחרי הבשר את המתנות, ויקיימו בזה את שתי המצוות כאחד. 3

ד - מצוות בכור בהמה וטעמה
כשם שצוותה התורה לקדש את הבן הבכור, כך צוותה לקדש את בכור הבהמה, שכל בהמה שתמליט זכר מהריונה הראשון, הרי הוא קדוש, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא".
קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'", הרי שעל מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה שאין מקריבים מהם קרבן. מיני הבהמה שמקריבים מהם קרבנות הם שלושה: שור, כבש ועז.
בכור הבהמה הוא מתנה מן המתנות שציוותה התורה את ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם הרוחני. בדרך כלל הבכור היה תמים, ואזי מצווה על הכהן להעלותו לקרבן, ולאכול בטהרה מבשרו בירושלים עם בני ביתו. ואם נפל בו מום - הכהן שוחטו בכל מקום ואוכלו עם בני ביתו כבשר חולין. מצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד שו, א). 4
הקדשת הבכור מחנכת את האדם לענווה וליראת שמיים, שכן לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו, הוא עלול להתגאות ולחשוב שהוא זה שמנהל את חייו וחיי בהמותיו, ולשכוח שה' מחייה את הכל. כפי שהמצרים כפרו בה' וחשבו שכל עושרם וכוחם מעצמם, ומתוך כך כפרו ביסודות המוסר ושעבדו את ישראל באכזריות, וסופם שנענשו הם ובהמתם במכת בכורות, כדי להודיע לעולם שגם חיי הנכבדים שבבני האדם תלויים בה', ואם ירשיעו - יענשו. כדי שנזכור יסוד זה תמיד, נצטווינו להקדיש את הבכור באדם ובבהמה לה'. ואם פתיחת הרחם נעשתה בהמלטת נקבה, אין מצווה לקדשה, מפני שבזכר מידת הגאווה עלולה לבלוט יותר, וכדי לתקנו צריך להקדישו ולתנו לכהן. בנוסף לכך, מגמת המצווה לתת לכהנים מתנה כפי שיעור אחוז הזכרים הבכורים, ואילו היה צריך להקדיש גם נקבות בכורות, היה השיעור פי שניים ממגמת המצווה.
מצוות הבכורות גם מגלה את הקדושה שגנוזה במציאות. הקב"ה הרי ברא ומחייה את הכל, וממילא בכל הברואים יש קדושה, אלא שהיא נסתרת ונעלמת, ועל ידי המצווה לקדש את בכור הבהמה ולתנו לכהן מתגלה הקדושה שגנוזה בבהמיות. והיא מתגלה דווקא בבכור, מפני שהוא פותח את רחם אימו ובו מתגלה היסוד הראשוני, הבראשיתי, שמתחיל את מחזור החיים של הדור החדש. וכדי שיבטא אמונה ולא גאווה, נצטווינו לקדשו ולתנו לכהן. ומתוך כך גם שאר הבהמות שייוולדו ימשיכו את מגמת הקדושה ויסייעו לישראל לגלות את דבר ה' בשגרת החולין.

ה - פרטי דיני בכור בהמה
שני צדדים במצוות בכור בהמה, האחד שיש בו קדושה וצריך להקריבו לה', השני, שהוא מתנה מעשרים וארבע המתנות שציוותה התורה לתת לכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'.
כיוון שיש קדושה בבכור, כל בכור בהמה מתקדש, בין אם הוא שייך לכהן או לוי או ישראל, אלא שאם בהמת ישראל או לוי המליטה בכור - יש לתנו לכהן. ואם בהמת כהן המליטה בכור, על הכהן להפרישו משאר בהמותיו ולהקריבו על גבי המזבח, והוא עם בני ביתו אוכלים מבשרו, כדין בכור שקיבל מישראל.
כיוון שהבכור נועד להיות מתנה לכהן, גם כשנפל בבכור מום והוא אינו ראוי לקרבן, מצווה לתנו לכהן ומותר לבני משפחת הכהן לאוכלו בכל מקום גם בהיותם טמאים. כמו כן רשאי הכהן למכור את בשרו לישראל, ובתנאי שלא ימכרנו באטליז, שאין זה כבוד למצווה שיהיה בשר הבכור נמכר בחנות (שו"ע יו"ד שו, ו).
אין נותנים לכהן את בכור הבהמה בהיותו קטן מאוד, כדי שלא להטריח את הכהן בטיפולו. אלא צריך הנותן להשהות אותו אצלו עד שיגדל מעט ואח"כ יתנו לכהן. בכבש ועז עד היותו בן שלושים יום, ובשור עד היותו בן חמישים יום. ואם לאחר אותו זמן לא מצא כהן, צריך לטפל בו עד שימצא כהן (שו"ע יו"ד שו, ב). ומכל מקום צריך ליתן את הבכור לכהן בתוך שנתו, כדי שהכהן יקריב אותו על המזבח לפני היותו בן שנה, שנאמר (דברים טו, כ): "לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה". גם בכור שנפל בו מום צריך לתת לכהן בתוך שנתו הראשונה (שו"ע יו"ד שו, ז).
כיוון שהבכור קדוש, אסור להשתמש בו, בין אם הוא תמים בין אם הוא בעל מום. לדוגמא, אסור לחרוש את השדה בשור בכור, וכן אסור לגזוז צמרו של כבש בכור, ואם עבר וגזז - הצמר אסור בהנאה. אבל אם נפל מום בכבש הבכור, ושחטוהו לאכילה, הצמר שעל עורו מותר בהנאה (שו"ע יו"ד שח, א).

ו - בעיית הטיפול בבכור בזמן הזה
בזמן הזה שבית המקדש חרב, אין אפשרות להקריב בכור תם. לפיכך, כאשר נולד בכור, צריך להמתין עד שיפול בו מום שיפסלנו מקרבן, ורק אז יוכל הכהן לשוחטו ולאכול מבשרו. ולמרות שיש בטיפול בבכור התם טרחה עצומה, אסור לכהן לסרב לקבלו, מפני שאם יסרב - יֵראה כמבזה מתנות כהונה. וכן אסור לכהן להכניס אותו למקום סגור כדי להמיתו ברעב, משום שהוא מפסיד בכך את הקודשים. וכן אסור לכהן לגרום שיפול בו מום, למשל, אסור להדביק בצק על אוזנו של הבכור כדי שיבוא הכלב וינשוך את הבצק עם האוזן ויטיל בו מום. וכן אסור לבקש מגוי להטיל בו מום. אלא צריך הכהן לקבלו ולטפל בו, ואם יפול בו מום מעצמו - ישחטנו, ואם לא ייפול בו מום - יטפל בו עד מותו, ואז יקברנו, שבשרו ועורו אסורים בהנאה (שו"ע שיג, א-ג; שט, א).
כדי להיפטר מבעיית הטיפול בבכורות, נוהגים למכור את המבכירות לנוכרי, כפי שיבואר בהלכה הבאה. אם הישראל לא מכר את בהמתו, מתוך כוונה שתמליט בכור קדוש וייתנו לכהן כדי לצערו בכך - אין הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור (רמ"א שו, ד). ואם הישראל פשע בכך שהתרשל ולא מכר את המבכירות לנוכרי, אך לא התכוון להקניט בזה את הכהן, התעורר ספק האם הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור ולטפל בו, או שיכול הכהן לומר שהואיל והישראל פשע בכך, הישראל הוא שצריך לטפל בבכור עד שימות או ייפול בו מום (חת"ס יו"ד שב; פת"ש יו"ד שו, ב-ג).
כפי שלמדנו, אם הבכור נולד בשגגה, חייב הכהן לקבלו ולטפל בו עד יום מותו. וכיוון שכך, היו הכהנים מעוניינים מאוד שיפול בו מום, עד שאמרו חכמים שהכהנים חשודים להטיל מומים בבכורות. לפיכך, אם נפל בבכור מום שעלול להיגרם על ידי אדם, צריך הכהן להביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו, ואם אין לו עד, אין מכשירים את הבכור לשחיטה על פי אותו המום (שו"ע שיד, א).
ואם היה עד שראה שנפל בו מום מעצמו - מראים את המום למומחה הבקיא בדיני מומים. וכשאין מומחה, מראים אותו לשלושה תלמידי חכמים שאחד מהם מצוי בדינים אלו, ואם פסקו שנפל בו מום קבוע שאינו עתיד להתרפא - מותר לשוחטו (שו"ע שט, ב). ואם שחטו אותו בלא להראותו לחכם - בשרו אסור באכילה. ואפילו אם לאחר השחיטה ראה חכם שאכן נפל בו מום קבוע, כיוון שלא הראה אותו לחכם תחילה - קנסו אותו חכמים שבשרו אסור באכילה. ויש שהקילו במומים מובהקים (שו"ע שי, א; ט"ז א).

ז - שותפות עם נוכרי פוטרת את הבכור מקדושה
בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה ששייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים - הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לנוכרי, או שיש לנוכרי שותפות בה, אין קדושה בבכור שהמליטה.
בזמן הזה שבית המקדש חרב, יש לעשות שותפות עם נוכרי בבהמות המבכירות כדי להיפטר מדין הבכורות. וזאת מפני שהמצווה להעלות את הבכורות לקרבן, וכיוון שבית המקדש חרב, איננו יכולים להקריבם, ועם זאת אסור לשוחטם או לעבוד בהם, אלא צריך לטפל בהם עד שיפול בהם מום, ורק אז יהיה מותר לכהן לשוחטם ולאכול מבשרם. בפועל, ברוב הבהמות לא ייפול מום עד יום מותם, והכהנים יצטרכו לטפל בהם שנים ארוכות ללא תמורה. וכיוון שיהיו כהנים שלא יעמדו בכך, ויפילו בכוונה מום בבכורות, או ישתמשו בהם למרות קדושתם, הורו הראשונים לשתף נוכרי בבהמות המבכירות, כדי שלא תהיה קדושה בבכורות. ואף שעל ידי המכירה מפקיעים את המצווה, מוטב להיפטר מהמצווה מאשר להיכנס לחשש מכשול הנאה מבכור (תוס' בכורות ג, ב; שו"ע שכ, ו).
כדי שהנוכרי יהיה שותף צריך למכור לו חלק מהבהמה, וצריך למכור איבר כזה שאם ינטל - הבהמה תמות או תיחשב בעלת מום. למשל אפשר למכור לנוכרי את הוושט של כל המבכירות או את אוזניהן, ועל ידי כך כל בכור שייוולד מהן לא יהיה קדוש (שו"ע שכ, ד).
יש לדקדק שהמכירה תיעשה כפי הקניין המועיל בין יהודי לנוכרי לפי דין התורה, וכיוון שנחלקו בזה הראשונים, יש למכור לו כפי שתי השיטות: בכסף כדעת רש"י, ובמשיכה כדעת רבנו תם. היינו שייתן הנוכרי פרוטה ליהודי עבור החלק שלו בבהמות. ואף שאותם איברים שווים יותר מפרוטה, כיוון שהיהודי חפץ למכור לו את אותם האיברים בפרוטה כדי להיפטר מדין בכורות - יש תוקף למכירתו. ועוד יַקנה לו את הבהמות בקניין משיכה, שהנוכרי ימשוך את המבכירות לרשותו. ואם אין שם קרקע השייכת לו, ישכיר היהודי לנוכרי את המקום שעליו עומדות המבכירות, ובכך הנוכרי יקנה את חלקו במבכירות (שו"ע שכ, ו).
נחלקו הפוסקים אם אפשר למכור לנוכרי את חלקו בקניין המקובל על פי חוק אותה המדינה. לדעת רוב הפוסקים כיוון ש'דינא דמלכותא דינא', הקניין שנעשה על פי חוק המדינה מועיל, והנוכרי נעשה שותף בבהמות, ואין קדושה בבכורות שייוולדו להן (כנסת יחזקאל יד; חת"ס יו"ד שיד). ויש אומרים שרק קניין על פי התורה מועיל (דברי חיים ב, קיז). ולכתחילה יש לחשוש לשיטתם ולמכור לנוכרי את חלקו במבכירות גם בקניינים המועילים לפי התורה.

ח - פטר חמור
לאחר שציוותה התורה על קדושת בכורות אדם ובכורות בהמה טהורה, הוסיפה וציוותה על פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח את רחם אימו, שנאמר (שמות יג, יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". ואף שיש קדושה בפטר החמור, כיוון שהוא מין טמא אין אפשרות להקריבו על המזבח, לפיכך צוותה התורה לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. וגם השה עצמו לא מתקדש אלא שצריך ליתנו לכהן, והכהן רשאי לעשות בו כל מה שיחפוץ. ואף זו אחת מעשרים וארבע מתנות הכהונה שנועדו לקיים את הכהנים כדי שיוכלו להתפנות להוראת התורה בישראל.
כיוון שיש בפטר החמור קדושה, כל עוד לא פדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו. ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו"ע יו"ד שכא, ט).
אפשר לפדות את החמור בכל דבר ששווה בערכו לחמור, שאם פטר החמור שווה עשרה דינרים - אפשר לפדותו בכל דבר ששוויו עשרה דינרים. היתרון שבפדיון בשה, שאפילו אם השה שווה דינר אחד בלבד, אפשר לפדות בו כל חמור אפילו אם הוא שווה עשרה דינרים (שם, ה).
כיוון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו לה חכמים ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור". ואח"כ נותנים את השה לכהן.
כשבעל החמור מסרב לפדותו, כיוון שהחמור קדוש ואסור להשתמש בו, עליו לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ". העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה יש לפדות את החמור בשה ולתת את השה לכהן, מפני שבדרך זו נותנים את המתנה לכהן, ועוד, שאין ראוי להרוג את החמור בחינם (שו"ע שכא, יב; ערוה"ש שכא, ב).
בדרך כלל קדושת הבכורות מתגלה במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים על המזבח, כצבי וכאייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את בכורי החמורים הוציאה התורה מהכלל וקבעה שיש בהם קדושה, ללמדנו שגם במיני החיות הטמאות גנוזה קדושה, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. אמנם לא כקרבן אלא באופן שצריך לפדותו ולתת את תמורתו לכהן.
מקדושת פטר חמור למדנו שבעצם כל עניינם של החיות הטמאות, להיות שותפים בתיקון העולם בדבר ה'. ואף שזו גזירה אלוקית שהקדושה שבמינים הטמאים תתגלה דווקא על ידי החמורים, יש בכך טעם, שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב). וכך ראוי, שכן החמור רומז לחומריות הפשוטה, שבמבט שטחי נראית כמנותקת מן הייעוד האלוקי, ועל ידי הקדושה שבפטר חמור מתברר שייעודה לשמש בסיס לגילוי הקדושה, וכפי שהחמורים סייעו לישראל לשאת את הרכוש החומרי ששימש בסיס לעבודת ה' והקמת המשכן. וכן רמזו חכמים (סנהדרין צח, א), שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, כלומר, יקרב את החומר ויעשה אותו מרכבה לגילוי השכינה, כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם.

ט - מעשר בהמה
כשם שנצטווינו להפריש בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה 'מעשר שני' מן הפירות ולאוכלו בקדושה בירושלים, כך נצטווינו להפריש בכל השנים מעשר מן הבהמות, ולהעלותו לירושלים ולהקריבו על המזבח ולאכול מבשרו בקדושה, שנאמר (ויקרא כז, לב): "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'".
המיוחד ב'מעשר בהמה' ופירות 'מעשר שני' שהם נותרים ברשות בעליהם, שצריכים להעלותם לירושלים ולאוכלם בקדושה ובטהרה. הבהמה שהופרשה למעשר הוקדשה בכך לקרבן, לפיכך היו זורקים את דמה ומקטירים את חלביה על המזבח, והבשר היה נאכל על ידי בעל הבהמה וקרוביו (רמב"ם בכורות ו, ד).
על ידי מצוות 'מעשר בהמה', אנו חושפים פן נוסף בקדושה הגנוזה בבהמות, שלא רק הבכור מתקדש וניתן לכהן, אלא בנוסף לכך עשירית מהבהמות נועד לקרבן שיקרב את כל ישראל לה' ולערכי הקודש שמתגלים בירושלים. שכן המצווה לאכול את בשר הקרבן בין חומות העיר ירושלים, ובמשך השהייה בירושלים היו ישראל מתבשמים מקדושתה ולומדים תורה מהכהנים ומגדולי החכמים ששהו בה. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, כדי לסיים את אכילת בשרם היה מזמין לסעודתו עניים ולוויים, ובכך היה מקיים מצווה נוספת. כמו כן היה יכול לעודד את בנו או אחד מקרוביו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה, ובינתיים יאכל מבשר 'מעשר בהמה' ופירות 'מעשר שני', ועל ידי כך היו מתרבים לומדי תורה בישראל (לעיל ז, י).
חיוב הפרשת 'מעשר בהמה' חל על כל יהודי, בין כהן בין ישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ. והוא חל על כל הטלאים, הזכרים והנקבות, התמימים ובעלי המום, שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, מא' בתשרי ועד כ"ט באלול. אבל מי שבהמותיו המליטו רק תשעה טלאים בשנה - פטור מ'מעשר בהמה'. חיוב ההפרשה חל על שלושת מיני הבהמות שמקריבים לקרבן: שור, כבש ועז. אלא שמיני בהמה דקה, כבשים ועיזים, מצטרפים למניין עשרה, ואילו וולדות בהמה גסה, פרה, נמנים לחוד.
כך סדר ההפרשה: מכניס את הטלאים לדיר ופותח להם פתח קטן, ומעמיד אימותיהם בחוץ, והן גועות וקוראות להם, והטלאים יוצאים, ומונה אותם אחד אחד, וכשמגיע העשירי לצאת, בין שהוא זכר ובין שהוא נקבה, בין תמים ובין בעל מום, מסמנו בצבע אדום, והוא מקודש. היו לו תשעה עשר טלאים - מקדש אחד, היו לו עשרים - מקדש שניים. היו לו תשעים ותשעה - מקדש תשעה, היו מאה - מקדש עשרה.
אם יצא העשירי בעל מום, אין בו קדושה, ואין צורך להעלותו לירושלים, אלא מותר לשוחטו ולאכול מבשרו בכל מקום, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור לגזוז את צמרו בעודו חי כדי ליהנות ממנו. שלא כמו בכור שצריך עדות שהמום נפל בו מעצמו, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתירו, במעשר בהמה אין צורך בעדות, אלא סומכים על בעל הבהמה. מפני שאם היה רוצה להיפטר ממעשר בהמה, היה יכול להטיל מום בכל עדרו ואח"כ לעשרו, וממילא נמצא המעשר בעל מום ואין בו קדושה (רמב"ם בכורות ו, ט).
שלא כדין הפירות, שאסורים באכילה לפני שהפרישו מהם תרומות ומעשרות, את הטלאים ניתן לשחוט או למכור לפני תום השנה, ואם ימכור או ישחט עד שלא יוותרו לו עשרה - יהיה פטור מהפרשת מעשר בהמה. אבל תקנו חכמים שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני כל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות. ומזמן הפרשת מעשר בהמה אסור לאדם למכור את טלאיו או לשוחטם בלא להפריש מהם מעשר בהמה. ותקנו זמנים אלו, כדי שיהיו מצויים לעולי הרגלים בהמות לקרבן ולאכילה בירושלים (רמב"ם הל' בכורות ז, ח).
לאחר חורבן בית המקדש, כיוון שלא ניתן להקריב את 'מעשר הבהמה', קבעו חכמים שלא יפרישו מעשר בהמה, מפני חשש תקלה, שמא ישחטו בהמה שהופרשה למעשר שאין בה מום, ויעברו על איסור כרת של שחיטת קודשים בחוץ. וכן יש חשש שישתמשו בבהמה שהופרשה למעשר לעבודה ולגיזה (בכורות נג, א). עבר והפריש מעשר בהמה בזמן הזה, תמות כדי שלא יבואו לידי תקלה (בכורות סא, א). ולרמב"ם אפשר להמתין, אולי ייפול בה מום ויהיה מותר לשוחטה לאכילה (בכורות ו, ב). 5

י - ראשית הגז
ראשית הגז היא אחת מעשרים וארבע מתנות שמצווה לתת לכהנים כדי שיהיה להם צמר לטוויית מלבושיהם. שנאמר (דברים יח, ד-ה): "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים".
מהתורה אין שיעור לנתינת הגז, ואפילו אם נתן כלשהו לכהן - יצא ידי חובה. אבל חכמים קבעו שיעור, יש אומרים אחד חלקי ששים מהגיזה (רמב"ם הל' ביכורים י, א), ויש אומרים משקל חמישה סלעים שהוא כמאה גרם צמר, שממנו אפשר לעשות אבנט (טור יו"ד שלג, יג). אין קדושה בראשית הגז, ולכן הכהן רשאי לעשות בה מה שירצה.
בראשית הגז חייבים ישראלים ולוויים, גברים ונשים. אבל ישראל שנשוי לבת כהן פטור מראשית הגז, וכיוון שאין קדושה בראשית הגז, מותר לתת אותה גם לבת כהן הנשואה לישראל (שו"ע שלג, יד, וכמבואר בהלכה א).
נחלקו התנאים בשאלה, האם מצוות ראשית הגז נוהגת גם בחוץ לארץ, ולהלכה נפסק שאינה נוהגת בחוץ לארץ, וכפי שתרומות ומעשרות אינם נוהגים בחוץ לארץ (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). לגבי תוקף מצוות 'ראשית הגז' בארץ ישראל, לדעת רוב הפוסקים היא מהתורה, ויש אומרים שחיובה מדברי חכמים, כדין תרומות ומעשרות (לעיל יב, טז, 18).
המצווה לתת ראשית הגז מכבשים, בין זכרים ובין נקבות, מפני שמהם רגילים להכין צמר, אבל לא מעיזים או מינים אחרים. אם צמרו של הכבש קשה עד שאינו ראוי ללבישה, פטור מראשית הגז (שו"ע שלג, ב).
למדו חכמים, שרק מי שיש לו לפחות חמישה כבשים, ומשקל צמרו של כל אחד מהם לפחות י"ב סלעים - כ-204 גרם, חייב בראשית הגז. משקל הצמר הנגזז מכבש בוגר מהגזע האווסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק"ג, כך שכמעט ואין כבש בוגר שצמרו שוקל פחות מ-204 גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז (שו"ע שלג, ט).
חמישה כבשים אלו אינם צריכים להיגזז בשנה אחת, אלא גם אם גזז כבש אחד בכל שנה, אם בעת שגזז את הכבש הראשון כל חמשת הכבשים היו בבעלותו, יצטרך להפריש מהחמישי 'ראשית הגז' (שו"ע שלג, יב).
אם הכבשים שייכים לכמה שותפים, חובת ראשית הגז חלה רק כשיהיה לכל אחד מהשותפים שיעור של חמישה כבשים.
היו לו כמה מיני כבשים, יפריש לכהן צמר מהמין המשובח, כיוון שנאמר (דברים יח, ד-ה): "רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ" (רמ"א שלג, יב). לכתחילה יפריש מגיזת הכבש הראשון, אבל רק לאחר שיסיים את גיזת חמשת הכבשים ייתן את המתנה לכהן, כי רק אז הוא מתחייב ב'ראשית-הגז' ('גז צאנך' שלג, יא, א).
לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן (שם, יג, ה).

יא - קיום המצווה בימינו
כיום, בארץ ישראל אין הזדמנות טבעית לקיים את המצווה, מפני שצמרם של הכבשים הארץ-ישראלים פשוט וגס, ועושים ממנו חוטים עבים בלבד שאין מהם תועלת לכהן. יתר על כן, בסוג כזה של צמר, מחיר הגזיזה גבוה ממחיר הצמר, והגז נעשה לצורך הכבשים בלבד, כדי שצמרם לא יכביד עליהם. לכן נוהגים היום לשלם כסף לגוזזים ובנוסף לכך נותנים להם את הצמר בשכרם. במצב כזה, גם לכהן לא כדאי לטפל בצמר שיקבל. ואע"פ כן, אין לטעון שהצמר הזה אינו ראוי למלבוש ופטור ממצוות 'ראשית-הגז', כי באמת הוא ראוי ללבישה, אלא שבעקבות העלייה ברמת החיים, מעדיפים כיום צמר עדין יותר לתעשיית הבגדים.
אם בעבור ההסכמה של הגוזזים לגזוז, בעל הכבשים מכר לגוזזים יהודים את כל הצמר של הכבשים, המצווה מוטלת על הגוזזים (רמב"ם). ויש אומרים, שאם כל הצמר נמכר בעבור הגזיזה בעודו מחובר לכבשים, הצמר נפטר ממצוות 'ראשית-הגז', שכן בעת הגיזה הצמר כבר לא של בעל הכבשים, והגוזזים פטורים מפני שאינם בעלי הכבשים (רמ"א יו"ד שלג, ח, כפירוש הש"ך ח, ערוה"ש שלג, ח).
בעיה נוספת ישנה לגבי הבעלות על הכבשים. שכן למדנו (בהלכה ז) שכדי להימנע מבעיית הבכורות, נוהגים למכור את הוושט של המבכירות לנוכרי, ועל ידי כך הוא נעשה שותף בבהמה המבכירה והבכור הנולד לה אינו קדוש. ולעניין 'ראשית-הגז', כל בהמה שנוכרי שותף בה אינה מצטרפת לחשבון חמש הכבשים שצריך להפריש מצמרם 'ראשית הגז'.
לפיכך, הרוצה לקיים כיום את מצוות 'ראשית-הגז', צריך לדאוג תחילה שהכבשים יהיו בבעלותו הבלעדית, ויגזוז אותם בעצמו או על ידי שליח, ויפריש מתוך הגיזה שיעור של מאתיים גרם, כדי שלאחר הניקוי יישאר משקל הצמר לפחות מאה גרם, וייתן את הגיזה לכהן. ואף שמסתבר שהכהן לא ישתמש בגיזת הצמר, מכל מקום המפריש קיים בה את המצווה.
יש אומרים שאין מברכים על 'ראשית הגז', מפני שאין הישראל נותן משלו, אלא ה' יתברך זיכה את הכהנים במתנות (ר"י בן פלט, רמב"ן). ויש אומרים שמברכים "על נתינת ראשית הגז", מפני שאין 'ראשית הגז' כזרוע, לחיים וקיבה, שמתחילה שייכים לכהן, אלא את ראשית הגז צריך לייחד בעת הגזיזה, ולכן המפריש אותה מקיים מצווה ממשית (רוקח, פאת השולחן). וכן הורה למעשה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.




^ 1.. יש אומרים שנותן המתנות מברך "על נתינת מתנות" (רוקח שסו; דמשק אליעזר). ויש אומרים שיברך גם 'שהחיינו' (פאת השולחן ג, כ, ס"ק לט). ויש אומרים שאין מברכים, מפני שמהתורה המתנות שייכות לכהנים מעיקרן, ולכן אין בהפרשתן מעשה חדש של מצווה (פר"ח סא, א, עפ"י שו"ת הרשב"א א, יח, ורמב"ן; כנה"ג; כה"ח סא, ג-ד). הלכה כדעת רוב הפוסקים שאין מברכים.
^ 2.. לרי"ף, רמב"ם (ביכורים ט, א) וחינוך, מצוות המתנות מהתורה נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש וגם בחוץ לארץ. וכך הוא פשט הגמרא, הואיל ואין הבהמות דבר הגדל מהארץ, הרי שהמצווה אינה תלויה בארץ. מנגד, לדעת הרבה ראשונים, הלכה כר' אלעאי (חולין קלו, א), שדין המתנות שווה לתרומות ומעשרות, וכשם שאין מפרישים תרו"מ בחוץ לארץ, כך אין צריכים לתת מתנות בחוץ לארץ (רש"י, תוס', המאור, רשב"א ור"ן). למעשה, המנהג הרווח שלא להפריש מתנות משחיטת בהמות בחוץ לארץ (שו"ע סא, כא). ואע"פ כן היו מגדולי ישראל שהידרו במצווה ונתנו מתנות בחוץ לארץ, וכן נהג ה'חתם-סופר' (יו"ד שא). אבל בארץ מוסכם כיום שצריך לתת את המתנות מהתורה, כמבואר לעיל יב, טז, 18-19.
^ 3.. מחיר מתנות הכהונה ללקוח בחנויות בשר הוא כ-500-600 ₪ מפרה (תשע"ח). וכיוון שמדובר במתנות יקרות יש שמחפשים דרכים להיפטר מהמצווה. יש אומרים, שהואיל ואין לכהנים כיום הוכחה על ייחוסם, אין לתת להם את המתנות עד שיוכיחו את ייחוסם, שהמוציא מחברו עליו הראיה (עי' משנה הלכות יג, קח). ויש אומרים, שהואיל ואין דנים היום בייחוס כהנים, אם יתנו מתנות על פי עדותו של אדם על עצמו, אנשים עלולים לשקר ולטעון שהם כהנים כדי לזכות במתנות (עי' חזו"א יו"ד ז, ג). אולם למעשה כתבו האחרונים שאין להשתמט מהמצווה, וחובה לקיימה בארץ ישראל (כנה"ג, פר"ח, חיד"א, הרב סלנט, חבל נחלתו ד, כה).
יש לחשב את שווי המתנות כפי מה שסוחר בשר סיטונאי מוכן לשלם עבור כמות כזו של בשר, כאשר עליו האחריות להכשירו, לאורזו ולשווקו, שזה פחות מחצי המחיר בחנויות. ויש שמתחכמים לחשב כמה היה עולה להסיע את המתנות מבית המטבחיים לבתי הכהנים, כאשר לכל כהן וכהן יביאו בשר כדי סעודת משפחתו ליום אחד, ששוויו לסיטונאי כ-25 ₪, וכיוון שהכהן יצטרך לשלם על ההובלה, הרי שבעצם נשאר לתת לו שווי של שקלים בודדים. וכך במקום לתת 250 ₪ על מתנות בהמה אחת כפי מחירן לסיטונאי, נותנים 20 ₪. אבל כיוון שהוסכם לתת לכהן את השווי הכספי של המתנות, ניתן להפקידם בחשבון הבנק שלו בעלות נמוכה, וממילא צריך לתת לו 250 ₪. ואמנם ניתן ללחוץ על הכהן שיסכים למכור את המתנות עבור מחיר זעום, שאם לא יסכים לכך יתנו את המתנות לכהן אחר שיסכים לקבל מחיר זעום או יעשו הסכם שותפות עם גוי וייפטרו לגמרי מהמתנות. אולם הרוצה לקיים את המצווה כראוי, צריך לתת את שוויין האמיתי של המתנות.
בעלי הבהמות יכולים כמובן להחשיב את המתנות כמעשר כספים , שכן עיקר תקנת מעשר כספים נועדה להחליף את חיוב התרומות והמעשרות ומתן המתנות מהבהמות. שכן כאשר תשעים אחוז מישראל התפרנסו מחקלאות, כולם הפרישו קרוב לעשרים אחוז תרומות ומעשרות מהפירות. וכן מהבהמות שגידלו הפרישו קרוב לעשרים אחוז: לכהן נתנו את הזרוע הלחיים והקיבה, ראשית הגז ובכור, וכן הפרישו מעשר בהמה כדוגמת מעשר שני. לפיכך, כאשר רבים החלו להתפרנס ממסחר וחרושת, קבעו חכמים שמידה בינונית לתת מעשר ומידה טובה חומש. וכאשר נותנים את המתנות לאברכים כהנים, או לישיבה עבור משכורת לרב כהן או לרב הנשוי לכהנת, במה שנותנים מקיימים את מצוות המעשר. ועל סוחר הבשר לחשב את רווחיו, שאם שווי המתנות מגיע לפחות ממעשר, יוסיף לצדקה עד שישלים למעשר, ואם יוצא שעלות המתנות עבורו יותר מחומש מרווחיו, וקשה לו לתת את מלא המתנות מפני התחרות מול סוחרים שאינם נותנים מתנות, יבקש מהכהן שינהג בו בטובת עין ולאחר שיקבל את המתנות, יסכים לקבל עבורן סכום שמגיע לכדי חומש מרווחיו של בעל הבשר, ובשעת הצורך, אף מעשר בלבד.
^ 4.. דין בכור ומעשר בהמה מחייב גם בחוץ לארץ, הואיל והן מצוות שאינן תלויות בארץ, שהבהמה אינה גדלה מהארץ. אבל אין להביאם לקרבן הואיל והוקשו למעשר שני שאינו נוהג בחו"ל. אלא אם הם תמימים - ירעו עד שיסתאבו, ואם בעלי מום - ייאכלו, הבכור לכהן והמעשר בהמה לבעליו. ואם למרות זאת הביאו את הבכור או המעשר בהמה לבית המקדש, לר' עקיבא - לא יקריבום, ולר' ישמעאל - יקריבום (תמורה כא, א-ב; בכורות נג, א). והלכה כר' עקיבא (רמב"ם בכורות א, ה; ו, ב; ראב"ד, רמב"ן, רא"ש, רשב"א, סמ"ג ועוד). ←
אמנם היתה גרסה מוטעית ברמב"ם לפיה אין דין בכור בחו"ל, וכ"כ המאירי. והחינוך כתב שחיוב בכורות בחו"ל מדרבנן. אולם שאר הפוסקים כתבו שיסוד דבריהם בגרסה מוטעית. למעשה, כיוון שבפועל אין אפשרות להקריב בכור מחו"ל, רצוי להיפטר מהחיוב על ידי שותפות עם גוי. ואפשר שכך נהגו בחו"ל בזמן שבית המקדש היה קיים, וממילא היה מקובל בישראל שאין מקיימים מצוות בכור בהמה בחו"ל, אבל לא מפני שאין בה חיוב, אלא מפני שנהגו למצוא דרך להיפטר ממנה, הואיל ואין אפשרות לקיימן כמצוותן.
^ 5.. ביאר בערוך השולחן העתיד קדשים רא, יג-יד, שחכמים רשאים לבטל מצווה בשב ואל תעשה, כמבואר ביבמות צ, א. ועוד, שאי אפשר לקיים מצווה זו בזמן הזה, שנאמר: "יִהְיֶה קֹדֶשׁ", כלומר להקרבה, ועתה אין אפשרות להקריב. ובגמרא שאלו: למה לא יבטלו בכורות, וביארו שהבכור קדוש מרחם אימו ואין בידי חכמים לבטלו, ואילו במעשר בהמה ביטלו את התהליך שמקדש את הבהמה העשירית. הוסיף ערוה"ש, שאמנם תקנו למכור את הבהמה המבכירה אבל אין זה חובה, כדי שלא לחייב להפקיע קדושת בכור.
לר"ח, כהן פטור ממעשר בהמה, ולשאר הפוסקים חייב. הדעה המקובלת על רוב ככל הפוסקים שדין 'מעשר בהמה' כדין 'מעשר שני' שנועד למאכל הבעלים בירושלים (רמב"ם בכורות ו, ד). אמנם יש אומרים ש'מעשר בהמה' ניתן לכהן כחלק ממתנות כהונה (ריטב"א שבת נד, ב; עי' ר"י פערלא מצוות עשה פו-פח).
לעניין חשבון העשיריות: בהמות שנותרו מעבר לחשבון עשיריות לקראת אחד הרגלים מצטרפות לחשבון עשיריות הבא עד סוף השנה, ורק בהמות שנותרו בסוף השנה מחוץ לחשבון עשיריות, נפטרו ממעשר ואינן מצטרפות לחשבון שנה הבאה (בכורות נז, ב).
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il