^ 1.. כ"כ רוב רובם של הפוסקים ש'חצי שיעור', דהיינו כלשהו, אסור מהתורה ביום הכיפורים: תוס' יום הכיפורים עג, א, 'חצי'; מהרש"ל עמודי שלמה ל"ת סט; לבוש תריב, ה; מ"א א, ועוד רבים. אמנם למהר"ם חלאוה (פסחים מד, ב, ולרבי עקיבא) לרבי יוחנן דוקא חצי שיעור אסור, אבל פחות מחצי שיעור אינו אסור מהתורה.
^ 2.. כתב רשז"א (מנחת שלמה ב, נח, כה): "העושה טצדקי על ידי ויטאמינים או אינפוזיה למנוע או להקל מעליו את העינוי הוא כעין נבל ברשות התורה ולא יותר מזה".
^ 3.. בשבת קיד, ב, למדנו שהתירו חכמים להכין מאכלים ממנחה קטנה ולמעלה ביום הכיפורים, כדי שלא יצטרך להכין את כל המאכלים במוצאי החג ויצטער מחמת התענית (והיום נהגו לאסור, עיין שו"ע תריא, ב; ועיין לקמן הרחבות לפרק ט, א, ב). והטעם שהתירו רק מן המנחה ואסרו מתחילת היום, ביאר הר"ן (שבת קטו, א) שנראה שמתקן את המאכלים ליום הכיפורים עצמו. והוסיף שיש מבארים שאסור להכין מאכלים מבעוד יום שמא יבוא לאכול מהם. וקשה, שלדעה שמותר לגעת במאכלים ביום הכיפורים לא חוששים שמא יבוא לאכול מהם! תרץ המ"א תריב, ו, בשם מגיד משנה ור"ן: "דוקא בקניבת ירק, מתוך שהוא מתעסק ומתקינו לאכילה חיישינן שיאכל, אבל בנגיעה בעלמא לא חיישינן, וכן עיקר". ובשועה"ר תריא, ט, כתב שמותר לגעת במאכלים אא"כ הוא מתקנם לאכילה, ולכן אין לגעת במאכלים כשמכין אוכל לקטנים אלא אם כן אינם יכולים לאכול מבלי שהגדול יגע במאכל.
^ 4.. גם בשדי חמד מע' יוה"כ ג, יג, כתב שאין הכרח שהחינוך התיר לחולה שאין בו סכנה לאכול לשיעורים, אלא אפשר לפרש את דבריו שמדובר על חולה שיש לחוש שיבוא בעתיד לידי סכנה, ואזי מותר לו לאכול פחות מכשיעור. וביבי"א ב, יו"ד יב, ד, כתב שאולי התיר החינוך כאשר אין סכנה גמורה אבל יש קצת סכנה.
^ 5.. ובהערה 24 שם הוסיף: "אם על ידי הטיפול בילדים בבית יש לחוש שתזדקק האשה לשתות, על הבעל להישאר בבית ולעזור בטיפולם, אם אין אחר שיעשה כן, כדי שתוכל האשה להתענות". וכ"כ באור לציון (ח"ד, יד, א) לגבי מעוברת שחייבת בצום יוה"כ, שבמקום הצורך בעלה צריך לסייע לה, אף אם יפסיד מחמת כן תפילה בציבור, ובלבד שתתענה.
^ 6.. עיין עוד תוס' ישנים (יומא פג, א, 'חולה'), שמלשונם משמע קצת כדעת התוס' (וכ"כ קרבן נתנאל מ), ויתכן שדעתם כרא"ש.
^ 7.. והוסיף הרדב"ז שם: "ותו, דבשלמא התם הוא עובר העבירה, אבל הכא אחרים מחללין את השבת והוא אוכל או מתרפא. ותו, דבשלמא התם יש גדר וסייג שלא יעברו על התורה ועל מצותיה, שהרי אומרים: ראו כמה חשובה מצוה זו שפלוני מסר נפשו עליה, והוא כעין סייג למצות. ובזה הדרך אני מתרץ ההיא דאלישע בעל כנפים, שאעפ"י שהיה שעת הגזרה, למה יצא לשוק ותפילין בראשו. אבל בנידון דידן אין שום גדר, דהא כולי עלמא ידעי דניתנה שבת לידחות אצל מי שיש בו סכנה למה שהוא צריך".
^ 8.. וביאר הנצי"ב את דעת בה"ג ודעת הרמב"ן: "ודוקא בעוברה למד בה"ג מסוגיה דכריתות שנותנין לה פחות פחות מכשיעור, דשמא תשיב נפשה בכך, ואין מחללין יוה"כ בשביל ספק עובר. משא"כ חולה, דהזריז הרי זה משובח, וכיון שאמדוהו לאכילת שיעור הזריז הרי זה משובח, ואין להמתין על שעה אחרת... והרמב"ן לטעמיה, דגם בעובר מחללין על הספק, ומכל מקום מאכילין פחות פחות מכשיעור, ושפיר למד בחולה מינה".
^ 9.. מעניינים דברי המהרי"ל (הל' יום כיפור ד), שגם ביום הכיפורים יש להאכיל חולה מסוכן על ידי גדולי ישראל: "אמר מהר"י סג"ל: אם מאכילין חולה מחמת אונס, אז מאכילין אותו חשובים גדולי העיר, משום דאינם בקיאין הכל, דילמא יפשעו בנפש וסבורים שאינו צריך וימות".
^ 10.. והעלה האור שמח שם חידוש: "ועלה בדעתי דכל הדין דמאכילין אותו הקל הקל תחילה (יומא פג, א) הוא רק על המאכיל, אבל האוכל, הוא המסוכן בעצמו, אינו צריך לדקדק בזה. דוגמא למה שכתבו המחברים גבי רודף דניתן להצילו בנפשו, דאם יכול להצילו באחד מאיבריו, דאסור להרוג אותו, ובכל זאת הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה, כמו שהובא במשנה למלך סוף הלכות חובל. ואתי שפיר לשון משנתנו (שם פ"ב ע"א) מאכילין כו'. ופוק חזי לשון הגמרא (ברכות ס, א): מכאן שנתנה רשות לרופא כו', ולא אמרו דנתנה רשות לחולה להתרפאות עצמו, דהחולה עצמו אינו מצווה שלא להתרפאות במה שאין לו רשות, יעוין ברמב"ן פ' בחקותי, אמנם לשון הברייתא ביומא (פג, ב) בהך דמי שנשכו נחש כו': לא יאכל עד שיעשר, לא משמע כן, ודוק". ועיין בציץ אליעזר יט, נג, ג, שדחה דבריו.
^ 11.. עיין לקמן ה, ו, בדברי מרן הרב קוק שגם העלה סברא זו, אך כתב שלא משמע כן מהפוסקים.
^ 12.. ולגבי חולה מסוכן כתב הנצי"ב למעשה שיש מקום לדברי הרמב"ן: "ועדיין יש מקום לפסק הרמב"ן מצד הסברא, דבחולה שמאכילין על פי בקיאין שאומדין אם מוכרח לאכול, ואחר שאומדים אותו, שדי לו כשיאכל פחות פחות מכשיעור, הרי זה דומה לאמדוהו שאין צריך כלל לאכול כשיעור".
^ 13.. בשו"ת שם משמעון כתב: "ומ"מ הא ודאי פשיטא לי, שאף לפי אותן הדעות שמשאכל תו אין עליו חיוב להתענות, מכל מקום ודאי שאין לו לאכול עכ"פ מדרבנן או מדברי קבלה, מצד שלא יהיה כל העולם רעבין ומעונין והוא שבע, וכמ"ש בפ"ק דתענית יא: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה וכו' עיין שם". ועיין בציץ אליעזר ו, יב.
^ 14.. באסיא נז-נח, עמ' 58 העיד הרב מרדכי הלפרין: "בקיץ תשנ"ב, שוחחתי על כך עם הגר"י פישר שליט"א, ושאלתיו מדוע הוא עומד על דעתו למרות הנתונים הנ"ל (התברר במחקרים רפואיים שאין התענית גורמת להפלות). תשובתו היתה חד משמעית: בעיניו חזה נשים רבות שאיבדו את עוברן כתוצאה מהצום. משום כך, למרות חוות דעת רפואיות מנוגדות, חייבים למנוע צום מנשים מעוברות לפני החודש התשיעי".
^ 15.. ואפילו אם לא הפילה בעבר כלל, ורופא ירא שמיים מורה לה לא לצום בגלל חשש שהצום יגרום להפלה - יש לה לעשות כדברי הרופא הירא שמיים.
^ 16.. בארחות רבנו ב, עמ' רי, כתב: "מינקת, אם לא תאכל לא יהיה לה מה להניק את התינוק, התיר לה מרן החזו"א זצוק"ל לאכול ביוה"כ כדי שיהיה לה חלב להניק, ומיירי שהתינוק ניזון מחלב אמו בלבד. מסתמא התיר מרן לאכול ולשתות רק בשיעורין". ומשמע שהתיר החזו"א רק כשאין לה כל אפשרות אחרת, בדומה לדברי הדבר שמואל.
במקראי קודש (הררי ט, הערה נז) כתב ששאל את הרב נבנצל למה הוא מיקל כ"כ: "ובתשובה לשאלה מדוע יש לדעתו להקל לכל מניקה, אף אם תינוקה הינו בריא, הרי המ"ב בבאו"ה פסק את דברי הדבר שמואל שיש להקל לה רק אם תינוקה הינו חולה ויש חשש שיתסכן אם ייפסק חלבה! וענה לי שהוא סומך על דברי החזו"א, שכל שינוי תזונה הינו פיקוח נפש לתינוק. ואע"פ שהמ"ב לא כתב כך, מכל מקום הרי החזו"א כבר פסק זאת. והרי גם הדורות היום הינם יותר חלושים מזמן דורות האמוראים, והיינו מצד שינוי הטבעים".