ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך כי תצא
1.00x

כי תצא התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
"ושבית שביו"
היה דורש גאון עוזנו ותפארתנו מרן רבנו יוסף חיים בעל הבא"ח זיע"א, בא היצר הרע לפני הקב"ה ומבקש ממנו שיתן לו איזה צדיק כדי להכשילו. הקדוש ברוך הוא שולחו לאחד הצדיקים ונותן לו רשות להכשיל אותו. אותו צדיק רגיל לעלות על יצועו ולקרוא קריאת שמע, וגם ללמוד תורה עד שנרדם. והנה הסיתו היצר הרע לקום וללכת לתיאטרון. קם הצדיק והלך לתיאטרון, וראה את השחקנים רוקדים ושרים ואינם מתעייפים כלל. נוקפות להם השעות ומגיעה שעת חצות והם עוד רוקדים עד כלות הכוחות. חזר אותו צדיק לביתו, נפל על הקרקע, קרע את בגדיו ובכה בכי מר. אשתו ששמעה את בכיותיו נבהלה עד מאד ושאלה אותו לפשר הדבר. אמר לה בעלה: "הכיצד לא אבוש במעשי, הרי ראיתי אנשים פשוטי עם ששקועים בהבליהם עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני עולה על מיטתי מוקדם"?! מעתה אני מקבל על עצמי להוסיף עוד שעות של לימוד בלילה, כך שאלמד תורה עוד יותר מאוחר, ובכך אסיר קטרוג מעם ישראל - זה נקרא "ושבית שביו".

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ"
ידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש, כי המקום אשר יתגלה ממנו משיח צדקנו ויבוא לגאול אותנו במהרה בימינו – שמו קן ציפור.
וידוע שיש תשובה מהירה "אחישנה" ללא יסורים, אם רוצים אתם גאולה פתאום במקרה במהרה בבחינת "כי יקרא", עליכם להתעורר בתשובה הנקראת דרך – "יורה חטאים בדרך", וכן עסקו בתורה הקדושה הנקראת עץ חיים, ובזה תזכו לגאולת אחישנה.
(גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי זיע"א – אדרת אליהו)

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ"
הגוף הוא הבית של הנשמה השוכנת בו, ואדם שעושה תשובה כראוי נעשה בריה חדשה ממש, וזה שאמר הכתוב כי תבנה בית חדש – שתעשה תשובה שלימה. הזהר לבל תחזור לסורך אלא "ועשית מעקה לגגך" – שתעשה גדרים וסייגים יותר ממה שגדרו לך, כדי שתקדש עצמך במותר לך. זאת ועוד, "ולא תשים דמים בביתך" – אל תהא מגמתך לדמים, לרכוש ולצבור הון בביתך, וכל אשר יפול ממך – לצדקה, לטוב לך בזה ובבא. (רבינו הבא"ח – "אדרת אליהו")

עמלק - כהשתקפות של ראי
חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם בעל הבא"ח זיע"א, משל לאדם כפרי שהתארח אצל אחותו בעיר הגדולה. והוא לא ידע על ההמצאה הנקראת 'ראי'. והנה כשהוא נכנס לחדר, דלת הארון היתה פתוחה ומהמראה השתקפה דמות של אדם. כעס האיכר על שנמצא אדם אחר בחדרו, והנה גם הדמות שעמדה לפניו כעסה. הרים האיכר כסא כדי לזרוק על אותו אדם, והנה גם אותו אדם הרים כסא ורצה לזורקו עליו. יצא האיכר מן החדר בזעם ואמר לאחותו כי ישנו אדם זר בחדר. אחותו שהבינה עם מי יש לה עסק, אמרה לו שיאמר שלום לאותו אדם הנמצא בחדר ולא יגרום למריבה בניהם, וכן היה. והנמשל, עמלק - הוא השתקפות מעשיו של האדם, וככל שהאדם ישפר את מעשיו, עמלק יסתלק ממנו.

להקדים במלחמה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה"
התורה מדגישה שצריך להקדים ולהלחם ביצר הרע, ולא ימתין שהאויב יגיע ויתקיף מבפנים ואז יהדפו, וכשם שבשעה שאויב בא אל עיר להלחם עליה, לא מחכים שיגיע לתוך העיר ובתיה כדי לצאת ולהדוף אותו, אלא מקדימים להלחם עמו מחוץ לעיר שלא יוכל להתקרב לעיר, כך גם במלחמת היצר, ימנע אותו לגמרי מלהגיע אליו להכשילו, ולא ימתין שהוא יבוא להכשיל ואז ילחם בו, כי אין אדם יודע את כוחו באותה שעה אם יהיה מסוגל להתגבר עליו - וזהו שהתורה אומרת "כי תצא" אתה אל האויב, וכמו שאומרים חז"ל (סנהדרין עב.) "אם בא להורגך השכם להורגו", ואז "ונתנו" וכו'.
ומבאר בעל אור החיים הקדוש מבאר: יש והאוייבים רואים שהעיר מבוצרת ומוקפת חיילים ושוטרים, ואז הם שבים על עקבותיהם. אבל אם מניחים לאוייב להגיע עד העיר, הוא יתחזק ויגבר עליך. וז"ל: "ואומרו על אויביך בא להעיר כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו, שאם ישראל יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום עם האויב, יקוץ עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו", עכ"ל. מכאן אנו לומדים שהאדם צריך לבצר את עצמו היטב כך שבהגיע היצר להלחם עמו יקוץ במלחמה וישוב על עקבותיו, ולא יחכה אדם שיבוא עליו היצר ואז יקום להודפו, כי אז היצר יגבר עליו (ואסור לאדם אפילו לחשוב על נסיגה מהמלחמה עם האוייב, ועצם המחשבה גרועה).

השבת אבדת רכוש ואבדת נפש "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"
הפשט הוא, אם יראה את שורו של חברו מהלך בדרכו, לא יתעלם ויאמר מה אכפת לי ממנו, אלא יעזור לו. ועוד נראה לבאר, שלא יאמר כיון שכתוב (ישעיה א, ג) "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", הוא בודאי ימצא את דרכו, אלא יחזיר את השור לבעליו ובזה הוא מקיים מצוה מיוחדת ומתן שכרה בצידה.
והנה אור החיים הקדוש כותב שהתורה רומזת במצוה זו להשיב את נפשות ישראל לצור מחצבתם ולקרב את הנפשות התועות להסתופף תחת כנפי השכינה, לקרבם לתורה ולקיום המצוות. וזהו שהתורה כותבת עוד "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ". כלומר, אם יש יהודי שהתרחק מהתורה ומקיום מצוותיה, אל תאמר שאין לך קשר עמו, אלא מצוה עליך לקרבו, ובזהר הקדוש הפליג במעלת מי ש"מזכה לחייביא" (פרשת וירא דף קד ע"ב, וכן בתרומה דף קכט ע"א)
ומה שרמזה התורה בלשון של "שור וחמור" - כי יש אדם שכל מעשיו כמו שור וחמור, שהוא אוכל, שותה, עובד וישן כדרך הבהמות, על כן חובה על כל אחד להעלות את אותם אנשים למדרגה של "אדם" כי הוא "אחיך", והמעלה שבדבר זה נוראה ונשגבה עד מאוד.
ועיין באור החיים הקדוש שמאריך להסביר את הדימוי של השמלה המוזכרת בתורה לחלקי הנשמה הרוחנית שבאדם עיי"ש. ובעניין זה המשילו משל למלך שחילק בגדי מלכות לעבדיו, וציוה שכל זמן שהם נקראים לפניו שילבשו את אותם הבגדים. החכמים שבהם שמרו על הבגדים מכל משמר ולא לבשום בשעת עבודתם, וכשנקראו לבוא אל המלך מייד לבשו אותם והופיעו בפניו בצורה נאה ומכובדת כפי שבקש המלך. הסכלים שבהם זלזלו באותם בגדים, לבשום בשעת עבודתם, וכשנקראו למלך הופיעו בבגדים מלוכלכים ובזויים, וכעס המלך בלתי נמנע.

קריאת "זכור" השבת למי שלא יצא יד"ח
בשבת שלפני פורים קוראים פרשת "זכור", והחיוב לקוראה הוא מדאורייתא (שו"ע תרפה, ז).
ומי שלא שמע פרשת 'זכור' לפני פורים כגון שהיה במילואים או שהיה חולה או שלא ידע את ההלכה שחייב לכוון במצוה של מחיית עמלק וכדו', אנו מייעצים שבשבת זו השליח ציבור יאמר לפני קריאת המפטיר שהוא מתכוון להוציא יד"ח 'זכור' את מי שלא שמע לפני פורים, וגם השומע יתכוון לצאת יד"ח (ועיין מנחת חינוך מצוה תרג, תרד, תרה). ולא יכריז זאת לפני המשלים, שהרי הילדים בודאי יכו באמירת 'עמלק' כבר במשלים ולא ימתינו למפטיר, והללו שרוצים לצאת יד"ח לא ישמעו כראוי, ואם אפילו מילת 'עמלק' בלבד לא ישמעו, לא יצאו יד"ח, ועל כן יכּו במשלים ולא במפטיר. ויכוון לבער, להשמיד ולמחות את עמלק שבקרבו, ולהיות נקי, זך וישר.

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"
המלחמה כנגד היצר הרע היא תמידית ולילה ויום לא ישבותו ובתחבולות יעשה האדם מלחמה נגד יצרו. צריך בתחילה להזהר מאוד שלא לעבור עבירה לא בשוגג ולא במזיד, ואם עבר חלילה יעשה תשובה בלב ונפש. ואמנם היצר הרע מנסה להניא את האדם מלחזור בתשובה בא באמתלאות שונות, ובכללן, איך תוכל לחזור בתשובה על עבירה כזאת וכזאת. ואם האדם בכל זאת שב, יעשה היצר שהתשובה תהיה משפה ולחוץ, ואם גזל די בזה שישיב את הגזילה. אך לא כן! צריך להתחרט מעומקא דליבא, ולקבל על עצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם ואם גזל או הזיק את חבירו לא די בהשבת הגזילה אלא יקבל על עצמו שלא ישוב לכסלו.ומי שיוצא למלחמה כנגד יצרו בלב טהור, מן השמים יסייעוהו לעשות תשובה שלימה

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם"
בתרגום כתב "ותורא דאחוך" – של אחיך, כפשוטו. אך ידוע מה שכותב בעל 'אור החיים הקדוש' שפסוק זה רומז לבני אדם שנמשלו לבהמות, דהיינו אם רואה אדם איש מישראל שהוא נדח לא יוכל להתעלם אלא הוא ישיבם בתשובה לאבינו שבשמים. ויש עוד רמז בזה, "שור אחיך" לא כהמתרגם שכתב "של אחיך" אלא אחיך עצמו שהוא אחיך כשור או כשה. והתורה מדגישה "השב תשיבם", פעם פעמיים ושלוש ולא יתייאש אלא יתאמץ וישתדל לעשות הכל כדי להשיבם. וכיצד ישיבם? כמדת אהרון הכהן שהיה מקרבן לתורה בדרכי נועם בלשון אהבה ואחוה ורעות – כי הלוא אחיך הוא.

לשם ייחוד לתקיעת שופר
באמירת "לשם ייחוד" לפני תקיעת שופר, תיקן הרב במחזור שביום ראשון של ראש השנה יאמר "מצוות עשה דאורייתא" וביום השני יאמר "מצוות עשה דרבנן". שאם לא כן, הרי לפי דעת הרמב"ם מי שאומר על מצווה מדרבנן שהיא מדאורייתא, עובר על איסור בל תוסיף (והראב"ד חולק). ובאותו עניין באמירת "לשם ייחוד" לפני ספירת העומר הקפיד הרב להשאיר בדווקא את הנוסח הנהוג אצל אבותינו ורבותינו הקדושים "לקיים מצוות עשה", והיה מסביר ואומר: לפי הרמב"ם ספירת העומר גם לאחר החורבן היא מדאורייתא, התוספות חולקים ואומרים מצווה דרבנן, ואנו בימי העומר בורחים ממחלוקות ואומרים "מצוות עשה". לא אמרנו אם מהתורה או מדרבנן, בשמיִם יודעים.

כדלים וכרשים דפקנו דלתיך
סיפר הרב על יהודי שהגיע אליו בערב ראש השנה, והוא היה בעל ממון ידוע, ובא וביקש מהרב הלוואה. הרב תמה, אך לא שאל ונתן לו. לאחר ראש השנה החזיר העשיר לרב את הכסף. בשנה הבאה שוב הסיפור חזר על עצמו, וכך גם בשלישית. שאלו אז הרב: מה זה המשחק הזה, ללוות בערב ראש השנה ולהחזיר למחרתו כשאינך צריך כלל לכסף? ענה העשיר ואמר: כבוד הרב, בראש השנה אנו עומדים לפני ה' כדלים וכרשים ומבקשים ומתחננים. אני, מה אומר, יש לי ב"ה המון כסף. אז אני אומר לה', ריבונו של עולם אני חייב כסף לרב אליהו, תן לי שפע שאוכל לפרוע לו את החוב.

כתקיעת עזרא הסופר
סיפר הרב, שבכל ראש השנה אחרי סיום התפילה, היו עומדים שעות ארוכות בתור אצל הרב מבריסק לתקוע לו בשופר, כי היה רוצה לשמוע את כל סוגי התקיעות וחילוקי המנהגים בתקיעות. שלח הרב לשם את חכם מנשה יאספן ע"ה שיתקע לרב מבריסק תרועה בבלית, יללה. הגיע חכם מנשה, שהיה אש להבה, וראה תור ארוך לפניו, מייד נעמד ואמר בקול רם: "אני תוקע תרועה של עזרא הסופר", ומייד החל לתקוע. שמע הרב מבריסק והיסה את כולם ואמר: מי זה? מי זה שתוקע כמו עזרא הסופר? ומייד העלהו לפניו לתקוע לו, ולאחר שתקע ביקש ממנו לבוא גם למחרת (כידוע, התרועה הבבלית היא מעין יללה עולה ויורדת, ולא קולות מופסקים כשלנו). כשסיפר חכם מנשה לרב את הסיפור, שאל אותו הרב מנין לו שכך היא התרועה של עזרא הסופר, וענה לרב: אני תוקע כך בבית הכנסת "עזרא הסופר" בירושלים, וגם במקום קבורתו של עזרא הסופר בעיראק תקעתי כך.

הבן איש חי זיע"א (באור פניך)
רבנו יוסף חיים בן רבי אליהו בן רבי משה חיים זיע"א. נולד ז"ך אב התקצ"ד, נפטר י"ג אלול התרס"ט. הלוא הוא מחבר הספר בן איש חי. הרב היה בכל נפשו, רוחו ונשמתו חסיד גמור של מרן הבן איש חי, יגע והשתעשע בדבריו הקדושים, הורה לעצמו ולרבים כהלכותיו, לא זז מפסקיו ולא היה שיעור שלא היה הרב מזכירו באומרו "גאון עוזנו ותפארתינו רבן של כל בני הגולה הרי"ח הטוב בעל הבן איש חי".
כך כתב הרב על הבן איש חי בהקדמתו לשו"ת "מאמר מרדכי": "בדורנו הדור האחרון זיכנו הקב"ה ליהנות מאורו של בוצינא קדישא ופרישא, הגאון האדיר ח"ר יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, רבן של כל בני הגולה. שהיה בקיא בכל חדרי התורה בפשט ובקבלה במקרא ובאגדות במדרשים ובמשלים בתורת האר"י ובדברי הרש"ש שר בית הזוהר והיה לבו כלב הארי לדעת כל דברי הראשונים והאחרונים מהש"ס ועד לאחרון הפוסקים בספריהם ובספרי השו"ת כל רז לא אניס ליה ומספריו ניכרת בקיאותו הרבה בכל מקצועות התורה, שילב בפסקיו את פסקי מרן רבי יוסף קארו ז"ל ואת פסקי הזוהר המקובלים והאר"י הקדוש זיע"א וחיבר בין הנגלה והנסתר וכל חלקי התורה והוצרך רבי יוסף חיים לשקול במאזני צדק ברוח קודשו איזה דברים אפשר לציבור לילך בהם כהאר"י ואיזה בינתיים רק ליחידי סגולה וזיכהו הקב"ה ונתקבלו פסקיו בכל ישראל עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל". עד כאן לשון הזהב של הרב בתארו את הבן איש חי. ואכן, למרות שהרב לא ראה את הבן איש חי בחיים חיותו, שהרי נפטר הבן איש חי בשנת התרס"ט, היה הוא לרבו המובהק של הרב, והיה הרב בקיא לאורך ולרוחב בכל עשרות ספריו של הבן איש חי והיה טורח להסביר ולבאר את כל דבריו הקדושים ולהשקותם לעדרים, ולא הייתה קושיה על הבן איש חי שלא פרך אותה הרב והעמיד את כל דברי הבן איש חי על אדני פז ללא כחל וללא סרק, סולת נקייה זכה וברה.
הרב יצק מים על ידיהם של תלמידי הבן איש חי, רץ אליהם כצבי ועשה אוזניו כאפרכסת ללקט מהם מרגניתא טבא ושמועה חדתא ממה שזכו הם משולחן גבוה, שולחנו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל", שממנו שורש נשמת רבנו יוסף חיים כנודע.
עוד בנושא כי תצא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il