ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש כי תבוא

כי תבוא התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

13
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
ביכורים
"ולקח הכהן הטנא מידך" וכו' (פרק כ"ו פסוק ד'). אומרים חז"ל במסכת ביכורים (פ"ג משנה ח') וכן בב"ק (דף צ.): עשירים מביאים ביכורים בקלתות של זהב ושל כסף, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. העשירים לא היו נותנים את הקלתות היקרות לכהנים, ואם היו נותנים היו מחזירים להם, והעניים היו נותנים הכל לכהן. וע"ז אומרת הגמרא: "אמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא" – אומרים האנשים אחרי עני הולכת העניות.
ולמעשה זה פלא, אם העשיר מביא בקלתות של זהב וכסף, האם הוא מתכוון רק להתפאר ולא להקדיש אותם? והעני אם אינו מתכוון להקדיש, מדוע לוקח הכהן ממנו סל פשוט ולא מחזיר לו?
ועוד עשו חז"ל בכמה מקומות תקנה שלא יבדילו בין עשירים לעניים כדי שהעניים לא יתביישו. למשל במו"ק (דף כ"ז) בהתחלה היו העשירים באים לבית אבל ומביאים אוכל בקלתות של זהב וכסף והעניים בסלי נצרים "והיו העניים מתביישים", "התקינו שיהו הכל מביאים בסלי נצרים", וישנם עוד דוגמאות שהשוו עשירים לעניים.
וא"כ מדוע כאן בבית המקדש לא עשו כן, שיתקנו שכולם יביאו רק בסלי נצרים שלא לבייש את העני (עיין תוס' יו"ט ביכורים שם)?
הפשט הוא: חז"ל עשו תקנות רק כשהעניים היו מתביישים, אולם כאן העני לא מתבייש, אלא מביא לבית המקדש מה שיש לו. ועוד, לא רצו למנוע מהעשירים לכבד את ה' בבחינת "כבד ה' מהונך" ו"זה קלי ואנווהו".
וביתר הסבר, עשיר מביא סלים מכובדים ובתוכם פירות רבים, העני שיש לו בחצרו רק עץ אחד אולי יביא פרי אחד ויניח אותו בסל פשוט, וכשרואה שהעשיר מביא דבר מכובד ישבר ליבו בקרבו ו"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" אדרבא "זבחי אלוקים רוח נשברה".
וע"כ כשהעשיר מביא ויש לו במה להתפאר –ומותר להתפאר במצוות, הוא מביא ונותן רק את הפירות, והכלי של זהב וכסף שהוא גורם לגדלות וגאוה לא מקבלים ממנו. העני ש"לב נשבר", לוקחים ממנו את הסל ואומרים לו גם הסל שלך הוא קדוש, הוא ביכורים, ואז באמת העני שמח, וא"כ אחרי העניות – והענווה הלכה עניות ונהיה אדם שמח ומאושר וזוכה לעושר והעניות הולכת ממנו. העיקר לעשות את רצון הבורא בשמחה ובטוב לבב.

הגר בארץ ישראל – עוונותיו נמחלין
בעל האור החיים הקדוש אומר: ישיבת הארץ היא מצוה בפני עצמה, כי יש מצוה לכבוש את הארץ,ויש מצוה נוספת ונפרדת, והיא 'ישיבת הארץ'. והנה, הקדוש ברוך הוא 'נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים עליה'. והביאור הוא שהקב"ה נותן נשמה למי שגר בארץ, אבל גם התיירים זוכים במצוה רבה וחשובה בעצם הטיול וההליכה בתוכה ועל אדמתה. ויש האומרים שדברים אלו הם דרש בלבד, וזה טעות, כי זו הלכה מפורשת שכל המהלך ד"א בארץ ישראל נמחלים לו כל עוונותיו. ועיין לרמב"ם וז"ל: "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו נמחלין שנאמר וכו' אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא" וכו'. ושמא תשאל, וכי אדם שמלא עוונות, הם נמחלים לו רק בגלל שהוא גר בארץ ומהלך בה ד' אמות? וליכא למימר שמדובר בבעלי תשובה, כי אם עשה תשובה נמחלים עוונותיו ונעשים לו זכויות גם בלי ארץ ישראל? אלא, שיש ארבעה חלוקי כפרה, ואם שב על מצוות עשה נמחל לו מייד. ואם שב על לא תעשה, תולים לו עד יום הכיפורים. ואם עבר על כריתות ומיתות ב"ד, ייסורים מכפרים. אבל המהלך בארץ ישראל נמחלים לו עוונותיו באופן מיוחד. וכעין זה אומרים חז"ל: המשמֵר שבת, אפילו עובד ע"ז כאנוש מחול לו, כיון שבשמירת השבת מעיד על בורא שברא את העולם, ונמצא שאם עושה עברות, אינו עושה כן להכעיס חלילה, ולכן יש לו תוחלת מחילה אם חוזר בתשובה.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלבד
ארץ ישראל נתנה במתנה לעם ישראל בלבד, ואין לשום אומה ולשון חלק בארץ, וסופם להיות מגורשים מהארץ. וכך כותב בעל 'אור החיים' הקדוש, וז"ל: "אשר ה' אלקיך נותך לך נחלה וירשתה וגו' להוריש הארץ מיושביה, הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן יגרש אויבי ה' מארצו, והוא אומרו וירישתה", עכ"ל. אין בכוונתנו לדבר בענייני פוליטיקה כלל, אבל דברי 'אור החיים' הקדוש ברורים מאד, שאין לעשות שום דבר בכל מה שנוגע לשטחה של ארץ ישראל, וכל אלו שחושבים שיש להם זכות בחלק זה או אחר של ארץ ישראל, סופם שהקב"ה יגרשם, כי איננה ירושה אלא לעם ישראל בלבד.

תיקון חטא המרגלים בהבאת הביכורים
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה .. מֵאַרְצְךָ" "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינים בלבד" (רש"י)
המשנה במסכת ביכורים אומרת (ג, א): "כיצד מפרישין את הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר רימון שביכר - קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים". שואלים המפרשים, מדוע הוזכרו רק שלשת מינים הללו ולא כל השבעה? אומר האר"י הקדוש, כי זהו תיקון לחטא המרגלים. המרגלים הוציאו דיבת הארץ ונאמר בהם (במדבר יג, כג) "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרימונים, ומן התאנים". וכאשר ישראל מביאים את הבכורים בשמחה רבה, הרי הם מתקנים בג' מינים הללו מה שקלקלו המרגלים בג' המינים עצמם. המרגלים היו י"ב אנשים, צא מהם יהושע וכלב שלא רצו להשתתף עמם. שמונה מהם נשאו את אשכול הענבים, ועוד אחד נשא את הרימון, וחברו נשא את התאנה. ואומרים חז"ל שכל רימון וכל תאנה היה גודלם יותר מארבעים סאה

תקיעת שופר - הלכות
א. מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר: "יום תרועה יהיה לכם." \רמב"ם פ"א ה"א מהל' שופר\. וכתב הרמב"ם ז"ל: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב - רמז יש בו, כלומר, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו'". \רמב"ם, הל' תשובה פ"ג ה"ד ועיין טעמים נוספים במחזור אהלי יעקב, וכל הטעמים הללו להעמיק את כוונת המצווה, אבל בזמן התקיעות יכווין לשמוע קול שופר.
ב. ידקדקו לבחור תוקע בעל תורה ויראה, כפי מה שאפשר למצוא. והתוקע ילמד הלכות תקיעות קודם ראש השנה.
ג. תיקנו פיוטים מיוחדים, "לשם יחוד" ותפילות מיוחדות קודם התקיעות, לעורר את לב האדם לתשובה, ועל כן טוב לאומרם בכונה ובהתעוררות הלב.
ד. - טוב ונכון שהחכם ידרוש קודם התקיעות בדברי חיזוק והתעוררות לתשובה וכשדורש הרב לפני הקהל, יזהר במיוחד ביום זה מלהזכיר עונות של ישראל, ואם צריך לעורר את הציבור על ענין מסוים ישתמש בלשון ספק: "אם יש בידינו חטא פלוני" וכד' כדי לא לעורר קיטרוג על עם ישראל ביום הדין.
ה. אין לאכול קודם - קודם התקיעות, כיון שהן מצוות עשה של תורה. אמנם אשה חלושה או איש חולה או זקן שאינם יכולים להשאר בצום עד אחרי התקיעות, יכולים לאכול בצנעה, לפני התפילה. אם רוצים אותם חולים לאכול אחרי תפילת שחרית, חייבים לקדש ואחר כך לאכול. וטוב לאכול רק "כזית" מזונות אחרי הקידוש. \עיין שד"ח מערכת ראש השנה סי' ב ס"ק לא. כה"ח תקפה ס"ק כה, כו\.
ו. המתפלל יחיד - יכול לתקוע רק אחרי שתוקעין בבית הכנסת או אחר שעברו שלוש שעות מהיום. אמנם ציבור יכולים לתקוע גם קודם שלוש שעות. והוא הדין בתפילה, אין היחיד יכול להתפלל מוסף בשלוש שעות הראשונות של היום. \עיין שו"ע תקצא
י. יעמידו "מקריא" ליד התוקע כדי שיסמן לו לתקוע נכון. וצריך המקריא להיות ת"ח כדי שידע מהו האורך והצליל הנכון של התקיעה ועל איזו טעות צריך לחזור ועל איזו לא, וכן צריך לידע מהיכן התוקע צריך לחזור אם טעה וכדו'. וכן ראוי להקפיד שידע המקריא את כוונות התקיעה ובמיוחד אם התוקע אינו בקיא בהן. \עיין רמ"א תקפה סע' ד והחונים עליו\.
יד. כוונה - ישמעו היטב את הברכות, ויכוונו לצאת בהן ידי חובה וטוב שיאמר התוקע לקהל לכווין ליבם לצאת ידי חובה בברכות ובתקיעות, וגם התוקע יכווין להוציא את כל מי ששומע אותו בברכות ובתקיעות.
טו. אם אינו מצליח לשמוע הברכות מהחזן - יכול לברך לעצמו, אבל אם יכול לשמוע מהחזן, יצא ידי חובה בברכתו. \עיין זבחי צדק ח"ג
טז. כשהתוקע מברך את הברכות, יעמדו הקהל ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו" אלא רק "אמן".
יז. נוהגים לעמוד בעת הברכות, ולשבת בעת התקיעות. \עיין בא"ח ניצבים טו\. אולם בתקיעות של חזרת תפילת מוסף צריך לעמוד. ויש שנהגו לעמוד בכל התקיעות.
כה. אין לדבר שום דבר אחרי הברכות עד אחרי תפילת מוסף, אמנם מותר להתוודות בלחש בין התקיעות \שו"ע תקצב סע' ג. עיין בא"ח שם יג\, כיוון שזו שעה שבה אין שליטה לחיצונים וזו שעה שאדם יכול להתוודות.
כו. מותר לציבור לומר פיוטים לפני מוסף שהם כתפילה ואינם הפסק בין הברכה לתקיעות, אך התוקע לא יאמר את הפיוטים.
כז. התוקע לאחרים - לאחר שיצא ידי חובה בתקיעת שופר, יאמר לשומע לברך את הברכות, ואחר כך יתקע לו. אם השומע לא יודע לברך - יברך לו התוקע. \עיין שו"ע, רמ"א תקפה סע' ב. כה"ח שם ס"ק כא, כב. מ"ב שם ס"ק ה - לענין ברכה בפעם השניה ראה בסמוך\.
חייבים ופטורים
כט. נשים - פטורות מתקיעת שופר כיוון שזו "מצוות עשה שהזמן גרמא", ונשים פטורות ממצוות אלו. ואף על פי כן, קבלו הן על עצמן מצווה זו כחובה. אומנם יש ספק אם יכולות לברך ועל כן טוב שהתוקע לנשים יהיה אדם שלא שמע עדיין תקיעות על מנת שיוכל לברך. ואם שמע כבר תקיעות - לדעת השו"ע לא יברך לא התוקע ולא האשה, \עיין שו"ע תקפט סע' ו\. ומנהג האשכנזים - לא מוחין באשה המברכת
ל. אשה שנהגה להחמיר על עצמה ולשמוע תקיעות שופר ופעם אחת אינה יכולה לבוא לביהכנ"ס - תביא תוקע לביתה שיתקע לה בלי ברכה. ואם אינה יכולה בכך, תעשה התרת נדרים מיוחדת בערב ראש השנה. \עיין בא"ח ניצבים יז\.
לא. ויש אומרים שאם אינה רוצה לבטל מנהגה, רק ששנה אחת אינה יכולה לבוא. \כגון שילדה וכד'\ אינה צריכה התרה. \עיין דגול מרבבה
לב. ילדים - מצווה לחנך את הקטנים לשמוע קול שופר, ויש להביאם לבית הכנסת לשמיעת קול שופר מגיל חמש או שש לפי כוחם וחכמתם. אך אין להביא קטנים מאוד שמפריעים את התפילה. \עיין שו"ע תקפט סע' ב ונו"כ\.
לג. חרש - פטור כיון שהמצווה היא בשמיעה, ואינו יכול לשמוע. גם אין אחרים יוצאים בתקיעתו. \שו"ע תקפ"ט, שו"ת הרמב"ם קמ"ב\.
לד. חולה - חולה שבאו לתקוע לו, ישתדל לעמוד בשמיעת שלושים תקיעות הראשונות, שהם חיובו מדאורייתא. \בא"ח נצבים י"ז\.

שמעתי שמעך יראתי ה'
סיפר הרב על חסידותו של חכם צדקה הזקן ע"ה. בזקנותו היה כבד שמיעה ורצו להביא לו מכשיר שמיעה להקל מעליו. הרב הראה לו את דעות הפוסקים המתירים להשתמש בזה גם בשבת, אבל חכם צדקה לא השתכנע להתיר לעצמו להשתמש בזה בשבת קודש. או אז החליט שגם בימי החול לא ישתמש במכשיר השמיעה, משום שאם ישתמש בזה בחול וישמע טוב, יהיה לו יצר הרע להקל ולהתיר לעצמו להשתמש בזה גם בשבת, וגם אם לא, יהיה לו צער בשבת שלא שומע טוב כבחול. וציין הרב את החסידות המופלאה והמחשבה הקדושה הזאת, הפלא ופלא

לא ליקרא דילי עבידנא
סיפר רבי אבנר מתתיהו שיחיה, כי בי"ג אלול נערכה הילולא רבא לכבוד הבן איש חי, ומרן מלכא הרב בא לדרוש ולברך. בתוך דבריו אמר הרב את חידושו של הבן איש חי על הפסוק "ראשית גויים עמלק", היינו כשראה "עמלק" את ראשי-התיבות של שמו, עמרם, משה, קהת, לוי, למד מכך שיוכל לגבור עליהם, כי הוא בראשם. אך לא הבין לאחריתו, "ואחריתו עדי אובד", שסופי תיבות של הצדיקים האלה הוא אותיות "מיתה", דהיינו זה סופו של עמלק, עדי אובד. לאחר הדרשה הביע רבי אבנר את התפעלותו מדברי הרב, ולחש לו הרב שאפשר להוסיף למעלה בקודש את ישראל אביהם, ואז יצא ראשי-תיבות "עמלקי" וסוף תיבות "למיתה"! שאל רבי אבנר: ולמה הרב לא דרש חידוש פלא זה בדרשה? ואמר לו הרב: מה זה, דרשת הילולא שלי? זה הילולא של הבן איש חי, מה שהוא חידש נאמר, ולא חידוש שלנו! כעבור חודשיים, בי"ב חשוון, כינס שוב רבי אבנר הילולא לכבוד רבי יהודה צדקה ע"ה, וכמובן מרן מלכא הרב בא לברך ולדרוש. לאחר שדרש הרב כעשר דקות בשבחו של דודו הרב צדקה, עבר לדבר כארבעים דקות בשבחו של רבי בן-ציון חזן ע"ה, תלמידו של הבן איש חי, שגם הוא, יום י"ב חשוון, יום הילולתו. רבי אבנר יושב מן הצד, משתאה ומחריש איך לפני חודשיים הרב אמר לו בהילולת הבן איש חי, רק דברי הבן איש חי. וכאן הרב מאריך הרבה ולא בעניין בעל ההילולא. אחרי הדרשה לא התאפק ושאל זאת את כבוד הרב, והשיב לו הרב: "עוד מעט תבין". בינתיים עברו הקהל הקדוש להתברך מאת הרב. כשאחד מהאנשים עבר, קיבל הרב את פניו בשמחה מיוחדת "ברוך הבא, ברוך הבא", שנים הרב לא ראהו. היהודי התרגש מאוד בפרט מכך שהרב דיבר בדרשה על סבו, עד שממש התחדשו פניו מכך. סיפר הרב לרבי אבנר על אותו יהודי שבצעירותו למד עם הרב בישיבה, עד שנפצע ונחלש ועזב את הישיבה, והנה בא להילולא ומצא הרב הזדמנות לכבדו ולרוממו. ולמד מכאן רבי אבנר מוסר נפלא: על עצמו הרב יוותר ולא יזכיר מילה על חשבון בעל ההילולא, אך לשמח יהודי שבור שצריך חיזוק הרב יצא מגדרו, והאריך והאריך לכבודו ובוודאי שבעל ההילולא שמח בזה, לב נשבר לא תבזה.

יהי ממון חברך חביב
פעם הגיע משווק מנעולים לרב עם מנעול מיוחד לשאול האם מותר להשתמש בו בשבת או שיש בו בעיה של "תוקע". תוך כדי שהרב בחן את המוצר, שאל אותו הרב בחיוך: אם אומר שמותר בשבת, תמכור אותו יותר ביוקר?...
עוד בנושא כי תבוא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il