בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ארציה בת מזל

יחסי ציבור לכתחילה או בדיעבד?

undefined

הרב יוסף כרמל

אלול התשס"ג
3 דק' קריאה
בחלקו הראשון של ספר דברים ציוותה תורה " עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים י"ד כב),
לקראת סופו של הספר אנו מוצאים בפרשתנו את סיכום הנושא "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (שם כ"ו יב).
עם סיום מעגל המעשרות, בערב פסח של השנים הרביעית והשביעית מצווה התורה על כל איש ישראל להכריז: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:...שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי " (שם יג-יד). הכרזה זו בפה מלא, טעונה הסבר שהרי היא עלולה לשדר יומרה ואולי אפילו גאווה. כבר בתקופת הראשונים נתקשו פרשנינו בשאלה זו, וז"ל האברבנאל "מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?" (שם).
בתקופתנו שגורים בפי כל, הביטויים "אמרתי, אז מה" או "הכל דיבורים". אמירות אלה מבטאות זלזול בכוח הדיבור המיוחד והמייחד את האדם משאר בעלי החיים. לא כך קיבלנו מרבותינו ולא כך מבין את העניין בעל ספר החינוך וז"ל "משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, ... ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ..., וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין" (מצווה תרז).
אף על פי כן, אם נחפש פירוש המתאים יותר לדורנו אולי נאמץ את דעתו של האברבנאל וז"ל "...ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה בעת הוידוי בירושלים ובית ד' יתברך, תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו, ויהללוהו בשערים..." (דברים כ"ו יב). אם כך, לפי דעה זו ההכרזה הפומבית מותרת כאן כפרס וכתמריץ לנותני הצדקה. יתכן וזה יכול לשמש כמקור נוסף לדעת הרשב"א (שו"ת ח"א תקפא) שהובאה להלכה גם בידי הרמ"א (יו"ד סי' רמט סי"ג).
הרשב"א נשאל אם הציבור יכול לעכב תורם להרחבת בית כנסת מלציין את תרומתו על גבי הבנין וז"ל " תשובה איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין ולא מן הראוי מכמה צדדין. כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו...ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל (של בית הכנסת). וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קל"ג ב') אמרו ביוסי בן יועזר כשהקדיש עלית' דדינרי וכשמכר מרגלית למקדש בי"ג עליות דדנרי. ונתנו הגזברים שבעה והקדיש ששה הנותרים ועמדו שם וכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת בנו הקדיש שש. מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצות".
גם אחרי דבריו של הרשב"א ניתן לומר שיש כאן התחשבות של התורה בחולשה אנושית. לכן אולי נדייק בלשון הכתוב ונמצא סיבה מיוחדת המתירה את ההכרזה המיוחדת. הפסוק הראשון של הפרשיה מסתיים בביטוי "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ", מי ערב לנו כי מעשר יספיק לא רק לסיפוק צרכיהם הבסיסיים של הנזקקים, אלא גם להביאם לידי שביעה?! אלא על כרחנו שמדובר כאן בנדיבות מיוחדת מעבר לחובת המעשר ועל כן גם ההיתר המיוחד לפרסום עושי המצווה, הנדבנים. נסיים ונאמר כי אכן עם ישראל אימץ נורמה זו בכל הדורות. מימי יעקב אבי האומה המתחייב לתת מעשר מכל "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כ"ח כב), למרות מן התורה החיוב לתת מן הדגן התירוש והיצהר בלבד. עד ימינו אלה כש"שלומי אמוני ישראל" נוהגים לתת מעשר כספים בלי ניכוי מוקדם של הוצאותיהם ההכרחיות. אין זה מן הפלא שעם ישראל, צאצאיו של אברהם אבינו היה תמיד עם של גומלי חסדים.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il