בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

מסכת שבועות - דף מא' ע"א

היפוך שבועה

ביאור מחלוקת הראשונים בדין היפוך שבועה ומחלוקות נוספות, לאור הבנת תפקידה וגדרה של השבועה בבית הדין.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח בסיוון תשס"ה
8 דק' קריאה 47 דק' צפיה
מקורות:
שבועות מא. ובתוס' שם ד"ה ולמר בר רב אשי וכו'
ר"ן על הרי"ף שם ד"ה איכא בינייהו מיפך שבועה.
תשובות הרא"ש כלל יח סי' ג.
ש"ך חו"מ סי' עה סע"ק נא.
ראש פ"ק ב"מ סי' ג ד"ה יש מקשים.
טור חו"מ סי לד דברי ר' יקר שם והב"י מביא רשב"א שחולק.
ב"מ פרק שני בראש סי' יג וסימן רעא.
שם בנימוקי יוסף שחולק ע"ש.
שו"ע חו"מ סי' פז סע' יא ובש"ך ס"ק לו ובקצות ס"ק יד.

מחלוקת הראשונים בדין מיפך שבועה
הגמרא 1 עוסקת בדין "מיפך שבועה". מוסכם על הכל, שאדם שמתחייב להישבע שבועה דרבנן, רשאי להפוך את השבועה למי שכנגדו: למשל, אם ראובן תובע את שמעון ושמעון כופר בכל, הרי שמעון מחוייב להישבע שבועת היסת, ויש לו אפשרות לומר לראובן התובע שהוא אינו רוצה להישבע, אך הוא נותן את לו את האפשרות להישבע וליטול. ונחלקו האמוראים – ובעקבותיהם הגאונים והראשונים, כמובא בדברי התוספות במקום - האם גם אדם שהתחייב שבועת התורה רשאי להופכה על התובע, או שיש לחלק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן.

הסבר ראשון למחלוקת – האם חיוב שבועה הוא חיוב ממון או שבועה?
באופן פשוט, ההבדל בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן נובע מכך, שבשבועה דאורייתא חל הכלל שמי שאינו נשבע – חייב לשלם; ויש לדון לאור זאת בגדר חיוב שבועה בתורה. אפשר לומר שחיוב שבועה בתורה הוא חיוב לשלם ממון, אלא שהתורה נתנה לאדם אפשרות להישבע ולהיפטר מלשלם, ואפשר לומר שהחיוב המקורי הוא חיוב השבועה, אלא שאין אפשרות להיפטר מחיוב זה, ולכן אם הנתבע אינו נשבע - מתחדש עליו חיוב ממון. ובפשטות, בסברא זו נחלקו הראשונים.

גלגול שבועה כאשר הנתבע משלם ואינו נשבע
בדרך כלל, כאשר אדם מתחייב שבועה רשאי התובע לגלגל עליו שבועות נוספות. והנה הרא"ש כתב בתשובה, שכאשר אדם מתחייב שבועת התורה והוא אינו נשבע אלא משלם, אין אפשרות לגלגל עליו שבועות אחרות: "לא ידעתי שום הטיית דעת לגלגל, כי לא נתחייב שבועה מעולם אלא תשלומין חייב מן התורה, דמקרא ילפינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא מן היורשים, ואם כן לא שייך הכא שום גלגול". כלומר, כיון שבפועל אינו נשבע אלא משלם - ממילא אי אפשר להגדירו כמחוייב שבועה, ולכן אי אפשר לגלגל עליו שבועות נוספות. אולם הש"ך 2 מביא שהרמב"ן חולק וסובר שאפשר לגלגל עליו עוד שבועות. ההסבר הפשוט למחלוקת הוא, שלדעת הרא"ש אדם המחוייב שבועה מחוייב למעשה ממון, אלא שיש לו אפשרות להישבע ולהיפטר, ולדעת הרמב"ן – מלכתחילה החיוב הוא חיוב שבועה, וחיוב התשלום הוא רק מפני שאינו יכול לישבע.

עד המסייע לאדם שאינו יכול להישבע
ולאור הסבר זה במחלוקת הרא"ש והרמב"ן מובנת גם מחלוקת נוספת ביניהם. הרא"ש 3 מסכים עם דברי רבו המהר"ם מרוטנבורג, שעד המסייע פוטר משבועה, כלומר אם אדם חייב שבועת מודה במקצת, ויש לו עד אחד שמסייע לדבריו ומעיד שהוא אכן חייב רק מקצת, העד פוטר אותו מהשבועה. המהר"ם למד זאת מקל וחומר, שהרי אם עד אחד מחייב שבועה קל וחומר שהוא יכול לפטור ממנה, כי קל יותר לפטור מאשר לחייב. על כך מקשה הרמב"ן, הרי שומר שמסר לשומר ואינו יודע מה קרה לבהמה כשהיתה אצל השומר השני – חייב לשלם, ולפי דברי המהר"ם, מדוע לא יוכל השומר השני להעיד לטובת השומר הראשון שהפרה מתה כדרכה? הרא"ש מכנה קושיא זו קושיית הבל, כי שומר שאינו יכול לישבע הריהו חייב ממון, ורק שני עדים יכולים לפטור מממון! ובפשטות דברי הרא"ש מתאימים לדבריו שהבאנו למעלה, שלדעתו כל מחוייב שבועה הריהו מחוייב למעשה ממון אלא שהשבועה יכולה לפטור מהממון, וממילא עד אינו יכול לפטור מחיוב ממון. הרמב"ן מקשה לשיטתו שהשומר חייב רק שבועה, וממילא העד יוכל לפטור ממנה, וכך השומר לא יתחייב גם ממון; ואילו הרא"ש מתרץ לשיטתו שהחיוב המקורי הוא חיוב הממון, ולכן העד אינו יכול לפטור ממנו.
ואפשר לומר שבשאלה זו תלויה גם המחלוקת בדין מיפך שבועה. אם המחויב שבועה מחוייב בעצם ממון, והוא רק יכול להיפטר ממנו על ידי שבועה, כיצד יתכן שהוא יוכל להעביר את השבועה לתובע? אבל אם התורה חייבה רק שבועה, יש מקום לומר שאפשר להעביר את חיוב השבועה.

הסבר שני למחלוקת – האם השבועה היא בירור או חיוב?
יתכן שמחלוקת הראשונים נובעת משאלה אחרת – מהו תפקיד השבועה בבית הדין? (כמובן, יתכן ששאלות אלו תלויות זו בזו). אפשר לומר שתפקיד השבועה הוא לברר את האמת, שכיון שהתעורר ספק - אנו רוצים שהנתבע ישבע כדי לברר את הספק. ואפשר שאין לשבועה תפקיד של בירור, אלא היא חיוב המוטל על הנתבע כתוצאה מכך שיש 'ריעותא' לדבריו. השבועה היא מעין תשלום, שכיון שטענת התובע היא טענה חזקה גם הנתבע נדרש להשיב טענה חזקה. מהות השבועה היא זכות של התובע להפעיל לחץ על הנתבע, ואם הוא עומד בלחץ – הריהו פטור. ונראה שבשאלה זו נחלקו הראשונים.

פסילת אדם שנשבע על ידי העד ובעל הדין
הטור 4 מביא את דברי רבינו יקר, שאם בא עד אחד וחייב שבועה את הנתבע שכופר בכל, ולאחר שהנשבע נתבע שהוא דובר אמת בא בעל הדין ואומר שהוא שקרן, הרי הוא יכול להצטרף עם העד כדי לפסול את הנתבע לעדות, כדין הנשבע לשקר. ומביא הבית יוסף במקום שהרמב"ן חולק על כך, שכן אחרי שהנתבע נשבע – הרי התורה האמינה לו, ולא יכן לפסלו. יתכן מאוד שנקודת המחלוקת בין הרשב"א לבין רבינו יקר היא בשאלה שהעלינו, לפי רבינו יקר השבועה אינה מבררת דבר ולכן מובן שגם לאחר שהאדם נשבע ניתן לפסלו.

האם תיתכן שבועה שאין לה תוצאה ממונית?
הרב ישראלי הביא בשיעור מחלוקת ראשונים נוספת, שאפשר לתלות בשאלה זו. הגמרא 5 אומרת ביחס למציאה, שאם ראובן מביא סימנים ואף שמעון מביא סימנים, הדין הוא "יהא מונח עד שיבוא אליהו". וכתב הרא"ש במקום, שאם לראובן יש עד אחד המעיד כדבריו – אנו משביעים את שמעון, כדין כל אדם שמעיד נגדו עד אחד, אך לאחר ששמעון ישבע חוזר הדין "יהא מונח", שהרי אי אפשר להוציא ממון על ידי שבועה. אולם, הנימוקי יוסף חולק ואומר שכיון שהשבועה אינה מועילה לנשבע – לא יתכן להשביעו. כיון שגם בלעדי השבועה יש לכל אחד סימנים המחזקים את דבריו, גם השבועה לא תברר יותר, ולכן לא ישבע. דברי הנימוקי יוסף מובנים אם נאמר שתפקיד השבועה הוא לברר, אולם אם השבועה היא חיוב המוטל על הנתבע – היא כלל לא אמורה לפתור את הספק, אלא רק לגרום לכך שנדע שהספק הוא אכן ספק גמור, ומובנת שיטת הרא"ש.

עד המסייע
ועוד אמר הרב ישראלי שבשאלה זו ניתן לתלות את המחלוקת בדין עד המסייע: כפי שהבאנו למעלה, לדעת הרא"ש עד המסייע לנתבע החייב שבועה הריהו פוטר אותו ממנה, ובפשטות סברתו היא שכל שבועה היא סוג של תשלום, ואם כן - כשם שהעד יכול ליצור חיוב זה, כך הוא יכול לפטור ממנו. הרמב"ן חולק ואומר שעד המסייע אינו פוטר משבועה, כי כל מה שמצאנו הוא שעד יכול ליצור ספק, וממילא חל חיוב שבועה כדי לברר את הספק, אבל אין ללמוד מכך שהעד יוכל גם לפטור מהשבועה.
וכאמור, במחלוקת זו ניתן לתלות גם את דין היפוך שבועה. אם תפקיד השבועה הוא לברר, יכול הנתבע לומר לתובע - אתה תובע ממני שאברר דברי, תישבע אתה ואני סומך עליך. אך אם זהו חיוב המוטל עליו, איזו טענה יש לו כדי להפוך את השבועה על התובע?

חיוב שבועה בתרי ותרי
הש"ך 6 דן במצב של 'תרי ותרי' – הנתבע מודה במקצת, שני עדים מעידים כדבריו שהוא חייב רק קצת, ושני עדים מעידים כדברי התובע שהוא חייב הכל. אילולי שתי כתי העדים היה הנתבע חייב שבועת מודה במקצת, ונשאלת השאלה - האם נאמר שכיון ש"תרי ותרי כמאן דליתא" חיוב השבועה נשאר, או שאין טעם לשבועה, כי ממילא יש שני עדים לכל צד? הש"ך מביא שנחלקו בשאלה זו הראשונים, ובפשטות נקודת המחלוקת היא ביחס לתפקיד השבועה. אם מטרת השבועה היא לברר, היא לא שייכת כאשר גם בלעדיה יש שני עדים לכל צד 7 . לעומת זאת, אם חיוב השבועה הוא חוב המוטל על הנתבע – עליו להישבע.

היפוך שבועה בשבועת הנוטלים
בסוגיית היפוך שבועה דנים הראשונים בשאלה נוספת - האם מהפכים שבועה בשבועת הנוטלים? הר"ן בסוגייתנו מביא את דברי הרי"ף, שרק נתבע המחוייב שבועה יכול להופכה על התובע, אבל תובע שמתחייב שבועה אינו יכול לומר לנתבע שישבע ויפטר. הנתבע יכול לומר לו – אין לי שום תביעה עליך, אם אתה רוצה תישבע ותיטול., ואילו דעת התוספות היא שגם תובע החייב שבועה יכול להופכה על הנתבע. הר"ן מדקדק מדברי רש"י שהוא מבדיל בין שני סוגים של שבועת הנוטלים: אדם שמוציא שטר כנגד חבירו, חבירו טוען שפרע הכל, והתובע אומר שרק חלק מהסכום כבר נפרע ('פוגם שטרו'), או שיש עד אחד המעיד שהשטר נפרע. מעיקר הדין הנתבע חייב לשלם הכל, שהרי יש כנגדו שטר, ואין מהתורה חיוב שבועה על תובע אלא רק על נתבע; אולם חכמים חייבו את התובע להישבע לפני שיטול, שכיון שהודה שנפרע באופן חלקי התעורר ספק, בדומה לספק המתעורר כאשר הנתבע הוא זה שמודה במקצת. סוג נוסף של שבועת הנוטלים הוא כאשר מהתורה התובע אינו יכול ליטול כלום, ובכל זאת חכמים אמרו שישבע ויטול – כמו בדין 'נחבל' המובא במשנה 8 "היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע ונוטל". ומדקדק הר"ן מדברי רש"י, שכאשר מעיקר הדין הנתבע חייב – יכול התובע לומר לנתבע שישבע ויפטר; אך כאשר מעיקר הדין הנתבע פטור לגמרי, ורק חכמים נתנו זכות לתובע להישבע וליטול – אין הוא יכול להעביר את השבועה לנתבע.

נתבע שאינו רוצה להישבע לאחר שהתובע הפך עליו את השבועה
וכאן דנו הפוסקים, לפי השיטות שסוברות שהתובע יכול להפוך את השבועה על הנתבע, והנתבע אינו רוצה להישבע – האם הוא חייב לשלם? הש"ך כותב שלא יורדים לנכסיו, אך לפי הקצות יש לחלק בין סוגי השבועות: בפוגם שטרו יורדים לנכסיו, שהרי הנתבע חייב לשלם מעיקר הדין, ורק חכמים הצריכו את התובע להישבע לפני שיטול, ואפשרו לו גם להעביר את השבועה לנתבע. אם הנתבע אינו רוצה להישבע, חוזר החיוב המקורי. אולם, כאשר מעיקר הדין הנתבע פטור – אין לתובע אפשרות לגבות ללא שבועה. ומחלוקת נוספת שנחלקו בה הש"ך והקצות היא ביחס לתובע שהתחייב שבועת הנוטלים, ותפס מהנתבע את סכום התביעה, האם הוא יכול לומר לנתבע שישבע, כי ''קים לי' כדעה הסוברת שאני יכול להפוך את השבועה, ואם הנתבע לא ישבע – ישאיר התובע את החפץ בידו? הש"ך אומר שהתובע יכול לומר כן ומשאירים את החפץ בידו כל עוד הנתבע לא נשבע, אבל הקצות מחלק בין סוגי השבועות - בפוגם שטרו יכול התובע לומר קים לי כי הנתבע חייב לשלם מעיקר הדין, אבל בנחבל ונגזל, שמעיקר הדין הנתבע פטור – אין התובע יכול לתפוס.
ונראה לבאר את מחלוקת הש"ך והקצות כך: לדעת הש"ך, בכל מקום שבו חכמים חייבו שבועה הם יצרו ספק ממון, והשבועה נועדה לברר אותו. הם הגדירו את הפוגם שטרו כספק חיוב, והספק הזה צריך להתברר על ידי השבועה. התובע יכול לישבע וכך לברר את הספק, והוא גם יכול להפוך את השבועה ולומר לנתבע שישבע ויברר הוא את הספק. אם הנתבע אינו רוצה להישבע, הספק במקומו עומד, ולכן אי אפשר להוציא ממנו את הממון, אלא רק משמתים אותו. וגם בנחבל, שמעיקר הדין אין לו כל זכות גביה – אחרי שחכמים אמרו שישבע ויטול אם יצרו ספק ממון שהשבועה נועדה לברר, ולכן אם התובע תפס את הממון - הוא יכול לומר לנתבע שישבע, ואם לא ישבע הוא לא יחזיר לו, כי מספק משאירים את הממון בידי התופס. אמנם בדרך כלל, אם התובע תופס במצב של ספק את ממון חבירו בלי ראיה אין התפיסה מועילה לו, ולא אומרים שכיון שהוא מחזיק בחפץ אז המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל כאן חכמים תיקנו שיש דרך לברר את הספק על ידי שבועה, ויש ספק (הנובע ממחלוקת הראשונים) מיהו המחוייב בשבועה, וכל עוד שיתכן שתפקיד הנתבע להישבע ולברר את הספק - לא מוציאים מיד התובע. וסברת הקצות היא שחיוב השבועה אינו מברר, אלא זהו חיוב המוטל על הנתבע, וכיון שיש ספק מי צריך להישבע - הולכים אחרי עיקר הדין, אצל מי הממון צריך להיות, דין ספק זה הוא כדין ספק רגיל שתפיסה אינה מועילה בו, כי השבועה לא באה לברר אותו.


^ 1 שבועות מא ע"א.
^ 2 סימן עה, ס"ק נ"א.
^ 3 בבא מציעא פרק א', סימן ד'.
^ 4 חושן משפט, סימן ל"ד.
^ 5 בבא מציעא כז ע"א.
^ 6 סימן פ"ז.
^ 7 כיוצא בזה אומר הקצות בספרו 'שב שמעתתא' כלל בכל מצב שבו יש תרי ותרי: אם לטובת אחד הצדדים יש כוח המבוסס על סברא, כמו מיגו, הוא לא יעזור במקרה זה –כשם ששני העדים אינם יכולים להתגבר על שני העדים האחרים, כך גם המיגו. אולם, אם לטובת אחד הצדדים יש חזקה, שאינה מבוססת על סברא המבררת את הספק אלא היא כלל הכרעה בספיקות, הריהי יכולה להועיל גם במקום תרי ותרי.
^ 8 שבועות, פרק שביעי.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il