בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב).

פרשה זו עוסקת בתרומה שכולה התנדבות, ללא כל חובה, "אשר ידבנו לבו", לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב (רש"י), אם כך, לכאורה היתה התורה צריכה לנקוט בטרמינולוגיה של נתינה חופשית, כגון "ויקבלו תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" או "כל איש אשר ידבנו לבו יתן תרומה לה'", מדוע נוקטת התורה בלשון חובה, "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "אשר תקחו מאתם" (שם, ג)?
והתמיהה גודלת עוד יותר בפרשת שקלים שבראש פרשת כי תשא
(שמות ל, יא-טו), העוסקת במחצית השקל, שהיא חובה על כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר, ושם נוקטת התורה בלשון נתינה "יתן תרומת ה'" (שמות ל, יד) שנשמע יותר כנתינה בהתנדבות ולא כחובה?!
"אמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (ב"ק לח. פז. קידושין לא. ע"ז ג.). מדוע גדול המצווה ועושה? הרי אדם נוטה לעשות מה שמחויב לעשות, ואם הוא יוצא מגדרו, מתגבר על יצריו האנוכיים ומתנדב, עליו לקבל הערכה גדולה הרבה יותר. מי מוערך יותר, אדם שעובד למען שכר, אדם הממלא פקודות שמחויב להן או אדם הנותן את מיטב זמנו, מרצו, כספו וכשרונותיו מרצונו החופשי?
התשובה היא, שהתורה מבינה היטב את נפש האדם, את הפסיכולוגיה האנושית, אדם שמחויב לעשות דבר מה, הדבר הטבעי הוא, שלא יעשה זאת מכל הלב, אלא כמי שכפאו שד, את המינימום האפשרי, כי זה הרי פוגע באגו שלו, בגאוות הלב שלו, הוא הרי לא יקבל על כך לא כבוד ולא הערכה, אבל אם אדם זה מחליט למרות כך, לעשות את הדבר בו הוא מחויב, בשמחה, בשלימות ומכל הלב, הרי הוא בדרגה גבוהה יותר אפילו מזו של מהמתנדב. ומאידך, המתנדב עושה זאת מתוך רצון חופשי, מתוך הרגשה טובה ורצון לכבוד והערכה שיקבל על התנדבותו, הוא איננו צריך להתמודד עם הקושי של המצווה ועושה, ולכן דרגתו פחותה.
לפי זה מובן היטב מדוע נוקטת התורה בטרמינולוגיה של חובה בפרשת תרומה, ובטרמינולוגיה של התנדבות בפרשת שקלים. התורה באה ללמדנו את אמנות הנתינה, את הדרך הראויה לתת בהתנדבות ובחובה, כאשר אתה בא לתת את מחצית השקל שאתה מחויב בה, אל תתן אותה כמי שכפאך שד, מתוך עצבות ומתוך כורח החובה, אלא תן את מחצית השקל מתוך שמחה ורצון, כמי שמתנדב ועושה זאת בלב שלם. ובתרומה, כאשר אתה נותן את תרומת ה' בהתנדבות, אל תתן את התרומה מתוך גאוות הלב שמתנדב עלול להכשל בה, מתוך רצון לכבוד והערכה, אלא תן מתוך תחושת מחויבות, מתוך הבנה שכל מה שיש לך הוא מהקב"ה, ואם הוא נותן לך, הרי שחובה עליך להתנדב ולתת תרומה.
הרי זה דומה לאדם שרשויות המס הטילו עליו שומא על סך חמישים אלף דולר, המדינה מאוד מתוקנת, ותעביר את הסכום הנ"ל לטובת יתומים, אלמנות, וסיוע לנזקקים, למרות זאת הרגשתו רעה, הוא מתוסכל וכועס על רשויות המס שכפו אותו וגבו ממנו סכום כה גבוה. ובמקרה אחר, אותו אדם החליט לתרום סכום זהה על סך חמישים אלף דולר לטובת ארגון צדקה מפורסם שמסייע ליתומים, אלמנות ונזקקים, הוא מוזמן לכנסי הארגון, יושב בראש שולחן המכובדים, ופועלו מועלה על נס קבל עם ועדה, כאן הרגשתו נפלאה, הוא התורם הדגול, המכובד והמוערך שממש מציל את האנושות. מה ההבדל? הרי מדובר באותו סכום, שמגיע בסופו של דבר לאותה מטרה בדיוק? התשובה היא, "גאוות הלב", כאשר כופים על אדם לעשות משהו, הרגשתו שלילית כי זה פוגע בגאוותו, וכאשר הוא מתנדב הרגשתו חיובית כי זה מטפח את גאוותו.
רבנית דגולה עמדה להרצות לפני קבוצת סטודנטיות, הוא פתחה והציגה את עצמה ואת פועלה, היא סיפרה להן שהיא הקימה מוסד מיוחד לילדים עזובים, שהוריהם נטשו אותם, היא נותנת להם בית במלוא מובן המילה, היא דואגת לכל הצרכים שלהם, הפיזיים והנפשיים, לחום, אהבה, למיטה נוחה, אוכל, ביגוד, כביסה, אוזן קשבת, היא פותרת את בעיותיהם, שולחת אותם לבתי הספר הטובים ביותר, שומרת על קשר עם המחנכים, עוזרת להם בשיעורי בית, כשילד לא מרגיש טוב היא לוקחת אותו לרופא, ממש כמו בבית אמיתי המתפקד בצורה הטובה ביותר, הסטודנטיות לא יכלו להסתיר את התפעלותן מהרבנית ומהמוסד המדהים שלה. ואז... הפתיעה אותן הרבנית והכריזה: המוסד הוא הבית שלי, והילדים העזובים הם הילדים שלי אותם אני מגדלת ומטפחת באהבה ובמסירות!!! תגובות האכזבה לא איחרו לבוא: אה, זה הילדים שלך, זה לא כל כך מיוחד, כולם עושים זה, את חייבת לעשות זאת! הרבנית המשיכה, ושאלה אותן, מדוע אנשים מתפעלים כל כך רק כאשר הנתינה היא לילדים עזובים, ואינם מעריכים את הנתינה שאנשים נותנים לילדים שלהם? והתשובה היא, התנדבות! אנשים מכבדים ומוקירים אדם הנותן את מיטב זמנו, מרצו, כספו וכשרונותיו מרצונו החופשי, ואינם מעריכים את האדם הממלא את חובתו, אבל האמת היא, שאדם המכיר בערך המעשה שהוא עושה, ועושה זאת בשמחת הלב כמו המתנדב, ערך המעשה שלו גדול הרבה יותר. כך צריכה הסביבה להעריך את אותן אמהות דגולות המקדישות את חייהן למען ילדיהן, ויותר מכך, כך צריכות האמהות להכיר בערך עצמן, וכאשר הן ממלאות את תפקידן בשמחה ובשלמות, הרי הן גדולות מכל המתנדבות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il