ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שיעורים נוספים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בהגדה של פסח מובאת מימרה זו בשינוי קל, וכך גם הגירסה ברא"ש (פסחים סימן ל'): "מצה על שום מה? על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר 'ויאפו את הבצק וגו''.
לכאורה הגירסה שברא"ש מובנת יותר מאשר הגרסה שלפנינו. מדוע אנו אוכלים מצה? משום שלא הספיק בצקם להחמיץ. מה הקשר בין המצה לבין גאולת אבותינו ממצרים? במה היא מסמלת את הגאולה?
אמנם המהרש"א מקשה על גרסתו של הרא"ש שתי קושיות: אם המצה שאנו אוכלים בליל הסדר היא זכר למצה שאפו בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, אם כן, היה צריך לאכול את המצה רק לאחר חצות, לאחר שהיתה מכת בכורות ואמר להם פרעה "קומו צאו מתוך עמי"?
שאלה נוספת: הרי גם בפסח מצרים נצטוו בני ישראל לאכול את קרבן הפסח "על מצות ומרורים", ומדוע אכלו מצה עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ? הרי לא מסתבר לומר שנצטוו לאכול מצה על שם העתיד?
שלושת השאלות הללו מובילות אותנו להבנה שאכן יש משהו יסודי ומשמעותי יותר באכילת המצה, ואין היא רק זכר לכך שארע מקרה וביציאת מצרים הבצק לא הספיק להחמיץ, אלא סימן ממשי לגאולת ישראל. אך מהו הסימן שבמצה?
המהרש"א מחלק בין שני דינים הנוגעים לחמץ ולמצה בפסח. רק בלילה הראשון יש מצווה לאכול מצה. בכל שאר ימי הפסח אין בדבר מצוה, אלא שאם רוצים לאכול לחם – יש לאכול מצה ולא חמץ. אמנם, בכל שבעת ימי החג יש איסור לאכול חמץ. האיסור לאכול חמץ הוא זכר לכך שבצקם של ישראל לא החמיץ בזמן יציאת מצרים, אך המצווה לאכול מצה בליל הסדר היא זכר לגאולה.
גם המנחות שמקריבים בכל השנה בבית המקדש אסורות בהחמצה ויש להביא אותן מצות, כמו שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו". מובא במסכת ברכות (י"ז ע"א) שר' אלכסנדרי היה מסיים את תפילתו ואומר: "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד גלויות". השאור והחימוץ רומזים ליצר הרע. את המנחות צריך לאכול "במקום קדוש", כלומר מתוך הקדושה ולא מצד הטומאה. לכן, אסור לעשות אותן חמץ. בליל פסח נעשו כל ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ישראל נבדלו מן המצרים ונעשו כולם ככהן האוכל מנחות, ולכן נצטוו לאכול את קרבן הפסח "על מצות", על מנת שידבקו בקדושה ויתרחקו מטומאת מצרים. מסיבה זו נקרא ליל הסדר "ליל שימורים, לילה המשומר ובא מן המזיקים". בלילה זה אנו מתקרבים ונדבקים לצד הקדושה ואין בו שליטה לטומאה.
את ההבדל שבין החמץ למצה ניתן למצוא גם בדרך כתיבתן. בשתי המלים יש מ' וצ', אלא שבחמץ יש ח' ובמצה יש ה'. את המ' וצ' מצאנו גם במלה מצוה. מ"צ באתב"ש אלו הן י"ה, שהן תחילתו של שם ה', וסוף המילה מצוה אלו אותיות ו"ה שהן סופו של שם ה', אך הפעם בגלוי ולא בהסתרה כמו תחילת השם. יש בכך רמז ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", ושעיקר המצוה נמצא בסופה.
בחמץ ובמצה יש גם כן אותיות מ"צ המרמזות לי"ה באתב"ש. הח' של החמץ היא אחת מחמש האותיות השייכות לסיטרא דשמאלא, והה' של המצה היא אחת מחמש האותיות שייכות לסיטרא דימינא. המהרש"א מבאר במסכת יומא (ב.) שעשרת האותיות הראשונות בא' ב' נחלקו לשתי קבוצות – חצי שייכות לצד הקדושה וחצי שייכות לצד הטומאה. אותיות אהו"י, הנמצאות בשם ה' שייכות לקדושה, יחד עם האות ז' המורה על הקדושה שבטבע (שבת, שמיטה, יובל וכדו') ואותיות בג"ד ח"ט שייכות לטומאה.
הה' מורה על תשובה, כמו שאומרת הגמרא במנחות (כט:), שהה' בנויה כמין אכסדרה ויש לה פתח יציאה מלמטה, שכן הבא ליטמא פותחין לו. אך עדיין מי שרוצה לשוב בתשובה פותחים לו את הפתח שנמצא בין הגג של הה' לבין הקו שלה מלמטה כדי שיוכל לחזור, וזה משום שגם הבא ליטהר מסייעין בידו. אך החוטא שאינו שב בתשובה דומה עליו העולם כמין ח'. כלומר, יש אכסדרה עם פתח שדרכו הוא יוצא ומאבד את עצמו מן העולם, אך הוא לא פתח שום פתח לשוב חזרה.
הה' של המצה מורה שלמרות שתחילתו של שם ה' מכוסה (באותיות מ"צ), על ידי התשובה של האות ה' הוא מתקן הכל ונדבק בקדושה. אך הח' מורה שהוא השאיר את שם ה' מכוסה ולא עשה תיקון ולא דבק בקודש, זהו החמץ.
המהר"ל בגבורות ה' (פרק נ"א) ממשיך ומבאר את עניינה הרוחני של המצה. המצה קרויה לחם עוני. המשמעות של העוני היא שלעני אין ממון אלא רק את עצמו וגופו. יש כאן משהו שעומד לעצמו, בלי שום תוספות. גם העיסה של המצה עומדת היא לבדה – רק המים והקמח היוצרים את העיסה, ללא שום תוספות ושום תבלינים. אין אפילו אפשרות להשתמש במיץ או יין, ההופכים את המצה למצה עשירה. יש רק חומרי יסוד בסיסיים – קמח ומים. הפשטות הזו ללא תרכובת וללא תוספות היא המורה על הגאולה ועל החירות. אדם משועבד תלוי בדברים אחרים, חיצוניים לו. הוא משועבד להם והם משפיעים עליו. אדם בן חורין תלוי אך ורק בעצמו. נתן שרנסקי סיפר איך בכלא הרוסי שללו ממנו את חירותו, אך הוא המשיך להרגיש בן חורין. כל עוד גופו ונשמתו היו ברשותו, הוא היה בן חורין ואחראי עליהם ולא ניתן היה לגזול ממנו את חירותו.
רק כאשר אנו עומדים לעצמנו, ללא שום השפעות זרות, אנו יכולים להבין את המשמעות של הדבר, להיות בן חורין, להיגאל. החיים שלנו מלאים השפעות מהסביבה, מהרצונות השליליים שלנו, מהשאיפות למעמד, לכסף, להישגיות וכדו'. בגאולה יש הסתלקות מכל ההשפעות החיצוניות ואנו מסוגלים לעמוד לבד מול עצמנו ולא להיות תלויים בשום דבר חיצוני לנו. השאור בא ומנפח את העיסה. הוא מתפיח אותה. העיסה מצד עצמה היא לא כזו גבוהה ושמנה, אך השאור בא וגורם לה להתנפח ו"להחשיב" את עצמה יותר מכפי שהיא.
בנוסף, מבאר המהר"ל שככל שדבר יותר מורכב כך הוא יותר גשמי. המציאות הרוחנית היא מציאות אחדותית, בדומה לרבונו של עולם. ככל שנוסיף יותר הרכבות ויותר חומרים לעיסה, ניצור כאן דבר שהוא רחוק יותר מן המציאות הרוחנית. מסיבה זו הכהן הגדול משמש תמיד בבגדי זהב, אך ביום הכיפורים כאשר הוא נכנס אל קודש הקודשים, הוא פושט את בגדי הזהב, השייכים למציאות העולם הזה, ולובש בגדי לבן. עובר למשהו פשוט יותר, אך טהור יותר ורוחני יותר. ככל שהדבר "פחות" בעולם הזה, כך הוא יותר יכול לקבל מקום בעולם העליון. זוהי הפשטות של המצה.
לכן נאמר במשנה שאכילת המצה היא על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. זה מה שמבטאת המצה. חז"ל גם אומרים (פסחים קט"ז.) שהמצה נקראה לחם עוני משום שעונים עליו דברים הרבה. והרי היה ניתן לומר שאומרים הרבה דברים גם על הפסח או על המרור? אלא שעיקר הכל תלוי ביציאה ממצרים. המצה מבטאת את הגאולה ואת היציאה וזה העיקר. השעבוד שמבטא המרור הוא לא עיקר הגאולה וגם הפסיחה על בתי ישראל נמשכת מהצורך להוציא את ישראל ממצרים, אבל העיקר זו היציאה עצמה, ואת זה מבטאת המצה. כעת מובן מדוע נצטוו ישראל עוד קודם ליציאה, כבר בפסח מצרים לאכול את הקרבן עם מצה.
הרב קוק זצ"ל מבאר באורות הקודש ג' (החוק והחופש העליון, כ"ח) שביציאת מצרים עם ישראל קיבל במלואה את הבחירה החופשית. זוהי החירות המוחלטת, ללא שעבודים כלשהם. יש לו חירות מוחלטת לבחור ולהבדיל בין הטוב לרע. המצה היא לחם חירות ויש סגולה במצה לתת לאדם האוכל אותה חירות של קדושה, יכולת לבחור בטוב ואף לשוב ולתקן את הרע, כמו שראינו בדברי המהרש"א.
בכל שנה מחדש בליל הסדר יש התחדשות של הנשמה בחירות הזו של יציאת מצרים. החמץ מבטא את ההיפך הגמור מן החירות הזו, הוא מבטא את השעבוד, ולכן מי שאוכל חמץ בזמן הזה שבו הנשמה שלו והנשמה של כל עם ישראל מתחדשת בחירות, הוא נוטל את חייו ומנתק את עצמו מהרגע המיוחד הזה. לכן העונש על האוכל חמץ בפסח הוא כרת. כריתה של הנפש ממקור חייה. אך המצה היא נהמא דאסותא, לחם שמרפא ומשחרר לגאולה שלמה. במהרה בימינו אמן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
