ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- שיעורים נוספים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בהגדה של פסח מובאת מימרה זו בשינוי קל, וכך גם הגירסה ברא"ש (פסחים סימן ל'): "מצה על שום מה? על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר 'ויאפו את הבצק וגו''.
לכאורה הגירסה שברא"ש מובנת יותר מאשר הגרסה שלפנינו. מדוע אנו אוכלים מצה? משום שלא הספיק בצקם להחמיץ. מה הקשר בין המצה לבין גאולת אבותינו ממצרים? במה היא מסמלת את הגאולה?
אמנם המהרש"א מקשה על גרסתו של הרא"ש שתי קושיות: אם המצה שאנו אוכלים בליל הסדר היא זכר למצה שאפו בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, אם כן, היה צריך לאכול את המצה רק לאחר חצות, לאחר שהיתה מכת בכורות ואמר להם פרעה "קומו צאו מתוך עמי"?
שאלה נוספת: הרי גם בפסח מצרים נצטוו בני ישראל לאכול את קרבן הפסח "על מצות ומרורים", ומדוע אכלו מצה עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ? הרי לא מסתבר לומר שנצטוו לאכול מצה על שם העתיד?
שלושת השאלות הללו מובילות אותנו להבנה שאכן יש משהו יסודי ומשמעותי יותר באכילת המצה, ואין היא רק זכר לכך שארע מקרה וביציאת מצרים הבצק לא הספיק להחמיץ, אלא סימן ממשי לגאולת ישראל. אך מהו הסימן שבמצה?
המהרש"א מחלק בין שני דינים הנוגעים לחמץ ולמצה בפסח. רק בלילה הראשון יש מצווה לאכול מצה. בכל שאר ימי הפסח אין בדבר מצוה, אלא שאם רוצים לאכול לחם – יש לאכול מצה ולא חמץ. אמנם, בכל שבעת ימי החג יש איסור לאכול חמץ. האיסור לאכול חמץ הוא זכר לכך שבצקם של ישראל לא החמיץ בזמן יציאת מצרים, אך המצווה לאכול מצה בליל הסדר היא זכר לגאולה.
גם המנחות שמקריבים בכל השנה בבית המקדש אסורות בהחמצה ויש להביא אותן מצות, כמו שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו". מובא במסכת ברכות (י"ז ע"א) שר' אלכסנדרי היה מסיים את תפילתו ואומר: "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד גלויות". השאור והחימוץ רומזים ליצר הרע. את המנחות צריך לאכול "במקום קדוש", כלומר מתוך הקדושה ולא מצד הטומאה. לכן, אסור לעשות אותן חמץ. בליל פסח נעשו כל ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ישראל נבדלו מן המצרים ונעשו כולם ככהן האוכל מנחות, ולכן נצטוו לאכול את קרבן הפסח "על מצות", על מנת שידבקו בקדושה ויתרחקו מטומאת מצרים. מסיבה זו נקרא ליל הסדר "ליל שימורים, לילה המשומר ובא מן המזיקים". בלילה זה אנו מתקרבים ונדבקים לצד הקדושה ואין בו שליטה לטומאה.
את ההבדל שבין החמץ למצה ניתן למצוא גם בדרך כתיבתן. בשתי המלים יש מ' וצ', אלא שבחמץ יש ח' ובמצה יש ה'. את המ' וצ' מצאנו גם במלה מצוה. מ"צ באתב"ש אלו הן י"ה, שהן תחילתו של שם ה', וסוף המילה מצוה אלו אותיות ו"ה שהן סופו של שם ה', אך הפעם בגלוי ולא בהסתרה כמו תחילת השם. יש בכך רמז ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", ושעיקר המצוה נמצא בסופה.
בחמץ ובמצה יש גם כן אותיות מ"צ המרמזות לי"ה באתב"ש. הח' של החמץ היא אחת מחמש האותיות השייכות לסיטרא דשמאלא, והה' של המצה היא אחת מחמש האותיות שייכות לסיטרא דימינא. המהרש"א מבאר במסכת יומא (ב.) שעשרת האותיות הראשונות בא' ב' נחלקו לשתי קבוצות – חצי שייכות לצד הקדושה וחצי שייכות לצד הטומאה. אותיות אהו"י, הנמצאות בשם ה' שייכות לקדושה, יחד עם האות ז' המורה על הקדושה שבטבע (שבת, שמיטה, יובל וכדו') ואותיות בג"ד ח"ט שייכות לטומאה.
הה' מורה על תשובה, כמו שאומרת הגמרא במנחות (כט:), שהה' בנויה כמין אכסדרה ויש לה פתח יציאה מלמטה, שכן הבא ליטמא פותחין לו. אך עדיין מי שרוצה לשוב בתשובה פותחים לו את הפתח שנמצא בין הגג של הה' לבין הקו שלה מלמטה כדי שיוכל לחזור, וזה משום שגם הבא ליטהר מסייעין בידו. אך החוטא שאינו שב בתשובה דומה עליו העולם כמין ח'. כלומר, יש אכסדרה עם פתח שדרכו הוא יוצא ומאבד את עצמו מן העולם, אך הוא לא פתח שום פתח לשוב חזרה.
הה' של המצה מורה שלמרות שתחילתו של שם ה' מכוסה (באותיות מ"צ), על ידי התשובה של האות ה' הוא מתקן הכל ונדבק בקדושה. אך הח' מורה שהוא השאיר את שם ה' מכוסה ולא עשה תיקון ולא דבק בקודש, זהו החמץ.
המהר"ל בגבורות ה' (פרק נ"א) ממשיך ומבאר את עניינה הרוחני של המצה. המצה קרויה לחם עוני. המשמעות של העוני היא שלעני אין ממון אלא רק את עצמו וגופו. יש כאן משהו שעומד לעצמו, בלי שום תוספות. גם העיסה של המצה עומדת היא לבדה – רק המים והקמח היוצרים את העיסה, ללא שום תוספות ושום תבלינים. אין אפילו אפשרות להשתמש במיץ או יין, ההופכים את המצה למצה עשירה. יש רק חומרי יסוד בסיסיים – קמח ומים. הפשטות הזו ללא תרכובת וללא תוספות היא המורה על הגאולה ועל החירות. אדם משועבד תלוי בדברים אחרים, חיצוניים לו. הוא משועבד להם והם משפיעים עליו. אדם בן חורין תלוי אך ורק בעצמו. נתן שרנסקי סיפר איך בכלא הרוסי שללו ממנו את חירותו, אך הוא המשיך להרגיש בן חורין. כל עוד גופו ונשמתו היו ברשותו, הוא היה בן חורין ואחראי עליהם ולא ניתן היה לגזול ממנו את חירותו.
רק כאשר אנו עומדים לעצמנו, ללא שום השפעות זרות, אנו יכולים להבין את המשמעות של הדבר, להיות בן חורין, להיגאל. החיים שלנו מלאים השפעות מהסביבה, מהרצונות השליליים שלנו, מהשאיפות למעמד, לכסף, להישגיות וכדו'. בגאולה יש הסתלקות מכל ההשפעות החיצוניות ואנו מסוגלים לעמוד לבד מול עצמנו ולא להיות תלויים בשום דבר חיצוני לנו. השאור בא ומנפח את העיסה. הוא מתפיח אותה. העיסה מצד עצמה היא לא כזו גבוהה ושמנה, אך השאור בא וגורם לה להתנפח ו"להחשיב" את עצמה יותר מכפי שהיא.
בנוסף, מבאר המהר"ל שככל שדבר יותר מורכב כך הוא יותר גשמי. המציאות הרוחנית היא מציאות אחדותית, בדומה לרבונו של עולם. ככל שנוסיף יותר הרכבות ויותר חומרים לעיסה, ניצור כאן דבר שהוא רחוק יותר מן המציאות הרוחנית. מסיבה זו הכהן הגדול משמש תמיד בבגדי זהב, אך ביום הכיפורים כאשר הוא נכנס אל קודש הקודשים, הוא פושט את בגדי הזהב, השייכים למציאות העולם הזה, ולובש בגדי לבן. עובר למשהו פשוט יותר, אך טהור יותר ורוחני יותר. ככל שהדבר "פחות" בעולם הזה, כך הוא יותר יכול לקבל מקום בעולם העליון. זוהי הפשטות של המצה.
לכן נאמר במשנה שאכילת המצה היא על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. זה מה שמבטאת המצה. חז"ל גם אומרים (פסחים קט"ז.) שהמצה נקראה לחם עוני משום שעונים עליו דברים הרבה. והרי היה ניתן לומר שאומרים הרבה דברים גם על הפסח או על המרור? אלא שעיקר הכל תלוי ביציאה ממצרים. המצה מבטאת את הגאולה ואת היציאה וזה העיקר. השעבוד שמבטא המרור הוא לא עיקר הגאולה וגם הפסיחה על בתי ישראל נמשכת מהצורך להוציא את ישראל ממצרים, אבל העיקר זו היציאה עצמה, ואת זה מבטאת המצה. כעת מובן מדוע נצטוו ישראל עוד קודם ליציאה, כבר בפסח מצרים לאכול את הקרבן עם מצה.
הרב קוק זצ"ל מבאר באורות הקודש ג' (החוק והחופש העליון, כ"ח) שביציאת מצרים עם ישראל קיבל במלואה את הבחירה החופשית. זוהי החירות המוחלטת, ללא שעבודים כלשהם. יש לו חירות מוחלטת לבחור ולהבדיל בין הטוב לרע. המצה היא לחם חירות ויש סגולה במצה לתת לאדם האוכל אותה חירות של קדושה, יכולת לבחור בטוב ואף לשוב ולתקן את הרע, כמו שראינו בדברי המהרש"א.
בכל שנה מחדש בליל הסדר יש התחדשות של הנשמה בחירות הזו של יציאת מצרים. החמץ מבטא את ההיפך הגמור מן החירות הזו, הוא מבטא את השעבוד, ולכן מי שאוכל חמץ בזמן הזה שבו הנשמה שלו והנשמה של כל עם ישראל מתחדשת בחירות, הוא נוטל את חייו ומנתק את עצמו מהרגע המיוחד הזה. לכן העונש על האוכל חמץ בפסח הוא כרת. כריתה של הנפש ממקור חייה. אך המצה היא נהמא דאסותא, לחם שמרפא ומשחרר לגאולה שלמה. במהרה בימינו אמן.
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך ללמוד גמרא?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
האם מותר לפנות למקובלים?
דיני קדימה בברכות
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה זה אומר בחזקת בשרי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
