ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עומק המדרגה של פורים ;">

בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר עניני החג Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ז' באדר תשס"ו

עומק המדרגה של פורים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר בר' יחזקאל שרגא ברכפלד ז"ל

גאולת אדר כגאולת ניסן
חז"ל אומרים שגאולת אדר נסמכה לניסן, "מיסמך גאולה לגאולה עדיף". ניתן לומר שכשם שגאולת ניסן היא לא דבר לשעתו אלא יציאת מצרים הרי היא יסוד לכל התורה כולה, יסוד לכל מציאות עם ישראל בעולם, והמגמה והשליחות, שעם ישראל צועד בה בעולם עד לאחרית הימים כולם, מקופלות ביציאת מצרים, כך במובן מסוים גם גאולת פורים, גאולת אדר, אין לה רק ערך מקומי, למה שאנו מודים בכל שנה על הישועה שהיתה, - אנו נפגשים לא רק עם מימד שהיה לשעתו, חשוב מקיף וגדול מאוד, אלא עם מימד שמתלווה דרך קבע למציאות החיים הישראלית.

צורת הישועה בפורים
על פניו יש לנו דבר הפוך קצת ממה שפגשנו ביציאת מצרים, שם כל הגאולה היתה באותות ומופתים, "אני ולא מלאך אני ולא שרף", "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", הקדוש ברוך הוא מחולל את הכל לא דווקא דרכנו, בצורה של נסים מאוד מקיפים את כל מערכות המציאות, ממכת דם, המים, ועד גרמי השמים, החושך וכדו'. היתה כאן הופעה מאוד מקיפה של יכולת הקדוש ברוך הוא לשנות את הטבע, כשבתוך זה צפון גם ערך רוחני, שאנו תופסים שלמעשה האלוקות וכל הרוחניות וכל התורה כולה הם ערכים נשגבים מכל דבר טבעי, מרוממים מכל המציאות, וזה יסוד שמלווה אותנו בכל התורה כולה בעצם. לעומת זאת, בסדר הגאולה בפורים הכל לכאורה הפוך. כל הנס הוא נסתר, נס בטבע, "ואנוכי אסתר אסתיר", הסתרה בתוך הסתרה, חושך בתוך חושך. לא רק חושך הגלות, אלא אפילו בתוך המסגרת הזו, שבה 127 מדינות נשלטות על ידי איזה שהוא שליט שמשתה היין מזיז את החלטותיו מקצה אל קצה, כל המציאות הישראלית קבורה תחת משתאות היין ומהלכי הטיפשות האלה, אז גם בהינף יד אפשר לגזור גזרה, לשלוח אגרות ולהטיל הו"א של כליה לכל המציאות של עם ישראל. היה איזה מין חושך של חוסר דעת שהוא נורא. - בתוך זה גם הישועה מאוד נסתרת, "אסתר אסתיר". הגאולה בעצמה לא נעשית בצורה שגלוי בה ריבונו של עולם לגמרי. אפי' לא מוזכר בסיפור המגילה שם שמים. הדברים הכי עצמיים שלנו נשכחים. לכאורה יש פה סוג אחר של ישועה. היינו אומרים שהוא בא ללמד אותנו שאע"פ שהמציאות לכאורה ריקה וחסרה מהמציאות האלוקית - אין דבר כזה, גם הטבע מושגח בהשגחה אלוקית, הקדוש ברוך הוא לא עוזב אותנו, "כי אשב בחושך ה' אור לי". זו התמצית הפשוטה של נס ההצלה של פורים.

אע"פ שברגע התרחשותו של הנס הכל היה מהיר ברצף אירועים מיוחד, יש גם מבט אחר, שהתאריכים לא כל כך מהירים. בסופו של דבר עברו כמה שנים מהריגת ושתי עד ללקיחת אסתר לבית המלך ומאז עד לגזרה וכו'. והשנים האלה הם שנים שבהם הכל לא מובן, "ומרדכי מתהלך בשער המלך" יום יום, לא רק כדי לשמור על אסתר אלא כדי לצפות ולראות על מה ולמה קרה הדבר הזה, שצדקת כל כך גדולה נכנסת לכזה מצב. והוא שומר את הדבר, לא מתייאש וכוסף את הגאולה השלמה, שאכן באה בסוף.

עומק מדרגת פורים

בתוך גאולת הטבע הזו יש מסר עמוק יותר. מה שנראה לכאורה שזה קצת בקצה, מציאות ש"גם זה גאולה", מדרגה נמוכה יותר, שזהו רק חג דרבנן, כל מדרגת הפורים כביכול נמוכה יותר, אנו למדים שאדרבה פה טמון אור נשגב מיוחד, שאי אפשר לצמצמם אותו אך ורק בתוך מסגרת הפורים, אלא צריך להבין שהוא עומק כל השנה כולה.

לגבי מה שאומרים חז"ל "מודעא רבה לאורייתא בכפיית הר כגיגית... הדר קיבלוה בימי אחשורוש", יש שני פירושים המשלימים זה את זה. בעין איה שבת הרב מסביר ש"מודעא רבה לאורייתא" זו המדרגה היותר עליונה. דהיינו, זה שישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע", שהסכמנו לקבל את התורה, זה יפה מאוד, אבל עצם נתינת התורה לישראל היא בהכרח, כפי שמסביר המהר"ל שזו דרגת נשמה, למעלה מהדעת. שום גבולות של שכל לא יכולים להסביר ולהגדיר את משמעות נתינת התורה לישראל. אין זו מדרגה שיש בה חיסרון. "מודעא" - אדם נותן לפני שהוא עושה עיסקה, לומר שמה שנעשה כביכול ברצונו אין זה באמת ברצונו. כביכול מתן תורה היה באמת לא בהסכמה, שהיא קטנה מדי לעומת גודל הדבר הזה. "הדר קיבלוה בימי אחשורוש" - חזרנו להסכמה. אז המדרגה הסגולית, המדרגה האלוקית של עם ישראל נסתרה יותר, אז יש גילוי של קבלת התורה במדרגה של בחירה, של רצון הכרתי הסכמתי. ראיה לכך, שזה היה הפתיחה לסדר הפגישה עם הקדוש ברוך הוא בימי בית שני, מדרגה של "העמידו תלמידים הרבה", תורה גלויה שיותר אפשר לתפוס אותה במושגים שלנו.
לעומת זאת, המהר"ל ב"אור חדש" וב"תפארת" מדבר על כך שפורים הוא במדרגה גבוהה יותר. באמת כפיית הר כגיגית היתה משום שצריך לקבל את התורה במדרגה של נשמה. "מודעה רבא" היא משום שלא היינו ברי הכי לקלוט את זה בצורה כזו שהתורה ניתנת לנו במדרגה נשמתית, כפנימיות חיים, כנטיעת נשמה למעלה מכל דעת. זו המודעא. זה כביכול כותל המדרגה שלנו מלהקיף את כל מה שבתורה. "הדור קיבלוה" - כן נפגשנו עם המדרגה הכוללת הזו, עם כפיית ההר כגיגית.

אז צריך להגיד ששני הכיוונים האלה הם שתי מדרגות להתבונן על פורים. וזו צריכה להיות הגישה שלנו להתבוננות על החג. מצד אחד באמת אנו לא מסתירים את זה שפורים הוא דבר שיש בו הודעה של רבותא, "שבשפלנו זכר לנו", שגם במצבי גלות השכינה לא סרה ממנו, וזה סימן לכך ש"לא יטוש ה' עמו", שגם מצבי הגלות הם נדבכים לבניין של גאולה, אם כי היא עדיין לא שלמה, וגם המגילה מסתיימת במלכות אחשורוש, "אכתי עבדי אחשורוש אנן". יש כאן מצב של כביכול ישועה לשעתו, שלא נראה שממנה היה המשך, ומאז היו עוד כמה מצבים של מעמיד עליהם מלך כהמן. המציאות הזו חזרה על עצמה בצורות כאלה ואחרות. במובן הזה ישועת פורים יש לה ערך מקומי כסימן וחיוב הודאה על כל דבר ודבר. זה צריך למלא אותנו בחיוב הודאה גדול. זהו עניין חינוכי חשוב. זוהי מדרגה שאסור לשכוח אותה, מה שתיקנו לנו חז"ל ב"על הנסים". אדם צריך להיות מודה לקדוש ברוך הוא בכל יום. יש לפתח את הצד של הכרת טובה, ולא להתרגל מהר למצבים שיש להודות עליהם. זהו ערך חשוב כשלעצמו, ערך פשוט אך יסודי ועמוק.

יחד עם זה, המדרגה העמוקה יותר של פורים היא מדרגה מיוחדת של הביסום, "עד דלא ידע", מדרגת הנצח שיש בפורים, מה שאנחנו בעצם נפגשים פה עם האמירה היותר עמוקה של כנסת ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא, דרגת החיים השלמה שלנו. זהו עיצומו של יום. "חייב איניש לבסומי בפוריא". העיקר בכל המהלך המיוחד של היום הזה הוא שאנו רומזים על גילוי פנימי, על עומק חיים מיוחד. אנו רגילים לשלשל כך וכך מטבעות מקודם, לצאת ידי חובת מתנות לעניים, וגם משלוח מנות כך בצורה פשוטה. נראה לכאורה שזה לא דבר כל כך מיוחד. מן הסתם מי שנותן בד"כ גם מקבל, ועל כן לא חושבים על עומק הכוונה, שהוא לתת תחושת אחדות, תחושת חיבור מיוחדת בין כל יהודי לחברו. להרגיש את ה"יחדיו" העמוק המיוחד הסגולי, על ידי טשטוש כל ההבחנות בין עשירים לעניים, בין כל יהודי ויהודי. הסעודה משותפת.
ההכרה שכאן כל נס הפורים בא מתוך גזרה שהקיפה את כל עם ישראל כולו ללא הבחנה, מביאה לבירור של סגולת עם ישראל. כפי שהאיום בא מצד עמלק, שהוא בעצם לוחם בעצמות מציאותו כנגד כל כוח סגולת ישראל, כל הישראליות בעצמותה, כך גם ההתגברות מולידה עלינו מחדש את כל הצד העצמותי החי העמוק שלנו, שמתעורר להאיר לנו בפורים במדרגות מאוד מיוחדות, שהן בחינות עתיד, למעלה מהתפיסה המורגלת של כל המועדות. על כן ניתנו כל הפירושים לכך שפורים לא עתיד להתבטל כשאר המועדות. ודאי שהרעיון הוא שפורים שייך לעומק החיים הישראלי שהוא למעלה ממצוות, שהוא מתלווה אלינו כעצמות חיים שאין לנתק אותה מאיתנו. אל המדרגה הזו אנו מוזמנים להיכנס בכל נס ההצלה הזה.

"ונהפוך הוא"
הגישה צריכה להיות כך שהצד הטבעי שבנס כאן לא היה רק מצב כזה של גזרה נוראה שהקדוש ברוך הוא המית עלינו ואז אנו מתעשתים ומתעוררים ושבים בתשובה והקדוש ברוך הוא מציל אותנו, אלא זה שפה היה מצב שכביכול בחינות שמלכתחילה מיועדות לשמש לרע הן עצמן נהפכו לטוב, "ונהפוך הוא", כל הנס היה בהתהפכות, היום אשר שברו האויבים לשלוט בנו - אנו שלטנו בהם, העץ הפך ונהיה של המן, הסוס נהיה הסוס של מרדכי - כל המגילה מקפלת בתוכה סדרה של דברים שנראו כמפלה, כאסון, ולבסוף הצמיחו בעצמם את הישועה. עומק הדבר הוא שכשיש איום על עם ישראל, כשהמציאות הישראלית נמצאת בסכנה, כל ההוויה כולה מתעוררת להעלות ולהציל את הלב, את הפנים. עם ישראל הוא לב המציאות כולה, על הצדדים הטובים וגם על הצדדים הרעים. כביכול כל מה שיש במציאות נרתם ומשמש בקודש להעלאת החיים שלנו אל שלמותם, אל מדרגתם השלמה. ההארה המיוחדת שאנו רואים כאן בפורים, רואים איך הכל חרוז בצורה כל כך מיוחדת, שכל אירוע מקושר עם האחר בצורה כזו שהכל מתגלגל והטוב מואר מכל המציאות כולה כפי שהיא מתגלגלת להופיע את עצמה.

"עד דלא ידע"
"עד דלא ידע" המיוחד שיש בפורים הוא שייך כמובן למדרגות מיוחדות של חיי קודש. באמת הערפל הזה שבו הכל מתנהל בפורים, שמצד אחד ישנה הסתרה, שריבונו של עולם כביכול מתחפש, שהאמת כל כך מסתתרת בכלים של שקר, והם מסדרים חזרה את עצמם, כמו אותם אגרות המשנות חזרה הכל, אותו שרביט שמגלגל גם את הישועה, ויחד עם זה מצד שני אנו חוזרים יותר מכל מקום אחר בתורה ואומרים ש"המלך" נזכר בכל מקום במגילה. - הדבר הזה בעצם מגלה מערכות חיבור שאין דוגמתן בכל כתבי הקודש. מה שכביכול המציאות המורגלת, הרדודה והפשוטה, מקפלת בתוכה את ההשגחה האלוקית היותר גדולה ונפלאה, כל זה יוצר חיבור כזה שאין בחיים שום דבר שהוא מחוץ לקודש, מחוץ לדבקות החיים בריבונו של עולם, הליכה באור תורה בצורה מקפת וגמורה.

"נכנס יין יצא סוד". המציאות הזו היא עבודת ה' שלמה, עבודה גמורה. הרב בעין איה מסביר באופן מופלא את מה שר' עקיבא היה מוזג יין לפני התלמידים, והיה אומר "חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידיהון". הרב מסביר זאת בצורה מיוחדת ומפתיעה. ה"חמרא" שייך דווקא לשמחה המתמדת של עצם החיים, שמחה שמקדימה את החיים, שתלמידי חכמים גדולים שרויים בה כל הזמן, שהם שייכים לשמחת ה' במעשיו, לשמחת ההויה, לעצם ה"עבדו את ה' בשמחה" באופן מתמיד, "טוב לב משתה תמיד". זוהי מציאות קביעא וקיימא אצל רבנן. זו גולת הכותרת לכל העשייה שלהם. החיים אצלם הם תולדה של השמחה הזו. לכן "חמרא וחיי לפום רבנן" - קודם "חמרא" ואחר כך "חיי", השמחה מקדימה את החיים. אחר כך יש מדרגה נמוכה יותר, שרבנן צריכים להיפגש עם מדרגה נמוכה יותר, עם תלמידיהם, אז זה מנוסח בצורה של "חיי וחמרא", מתוך החיים הם מעלים את התלמידים אל ה"חמרא". ברור שהשמחה הזו, שמחת עצם החיים, שהיא אור החיים, מתאימה מאוד להגדרה הזו של שמחת הפורים. טשטוש הדעת בפורים והעומק שלו הוא עומק של דעת עמוקה, דעת עליונה, דעת של שמחת חיבור עם כל מה שהוא טוב.

פורים מכיל את כל המועדים
פורים צריך להכיל בתוכנו מעין מה שפסח מכיל בקרבו את כל המועדים. כפי שכל חג חושף בחינה אחרת של יציאת מצרים, של גאולה, כך פורים צריך להקיף בתוכנו את כל השנה כולה בשורשיות, במה שכל זה הופך להיות אצלנו כמחרוזת עצמותית של עלייה ושל השתגבות, התחברות, כמו שכל בחינה בעם ישראל מתחברת.
הצדדים החיצוניים של השמחה שיש בפורים, שהם מנהגי ישראל, כמו התחפושות ושאר הדברים, נועדו לפתוח את השערים, שכן קשה לצאת מהאיצטלא של כובד הראש, של הפיקחות. לפעמים צריך הכשר כזה של קצת מילתא דבדיחותא, שהיא פותחת שערי שמחה במובן מסוים. אבל צריך לדעת שתוכן השמחה לא מצטמצם רק בזה. כל מה שזה מחבר יהודי ליהודי זה גם כן עבודה חשובה מאוד, אך יחד עם זה צריך מתוך זה לעלות לשערים גדולים יותר של תורה, של אהבת ישראל, עבודה של העלאה, של התמתקות, של בישום מעין הקטורת של מרדכי, הנקרא "מרא דכיא", שבקטורת יש גם סממן של החלבנה שריחו רע וכלל ישראל מסוגל להעלות גם אותו, גם את הבחינות החשוכות יותר. הכל מסוגל להיות עולה במעלות הקודש ולהתרומם. זו מין הויה שלמה, שקשה להחזיק אותה כל היום. הרצי"ה היה אומר שהרב זצ"ל היה מתבסם קצת קצת כל היום, כדי להחזיק את המוחין האלו. לא כל אחד בר הכי, אבל זה אומר לנו שזו מדרגה שמקיפה את כל היום. התפילה של פורים היא אחרת, עבודת ה' היא של פורים, התורה של פורים. גם האכילה והשתיה הם כעין קרבנות, עוצמות חיים מיוחדות שיש בפורים.


תקופת המגילה
דבר עליון רמוז מאחורי כל המגילה. המגילה היא מין בועה כביכול של זמן בתקופה קריטית של ישראל. המגילה מסתירה את מה שלפני ואחרי, אך בעצם כל אירועי המגילה יושבים בתאריך מאוד קריטי. הכל היה אחרי הצהרת כורש, בית שני התחיל להיבנות, ובעקבות כתב השטנה נפסקה בנייתו. לפי חז"ל, כתב השטנה נכתב על ידי בני המן. אם כן אחשורוש עצמו היה ממפסיקי הבניה, ובעצם כל המגילה סובבת סביב זה.

כל התקופה היתה תקופה של אחרוני הנביאים. הנבואה היתה דבר אוניברסלי, שהעולם היה מכיר בו. כתוב שנבוכדנאצר בסוף ימיו הפך לבהמה, כפי שהתגלה בנבואה, כעונש על חורבן ביהמ"ק. הבבליים הרגישו שהם נתונים תחת שבט העונש הזה, ועל כן אויל מרודך, שמלך אחרי נבוכדנאצר, גרר את עצמות נבוכדנאצר כדי להיות בטוח שהוא לא יקום מקברו. כל ימיו הוא היה בכניעה מפני הדבר הזה. גם דניאל היה שם, בזמן שבלשאצר עשה משתה עם כלי המקדש, להראות את חורבן ביהמ"ק. כל מלכות בבל היתה בצל התחרות עם מלכות ישראל שלא תקום, שהנה ריבונו של עולם הבטיח שהגלות תיארך שבעים שנה ולא התקיים הדבר. והנה יוצאת יד ורושמת "מנא מנא תקל ופרסין", והמלכות עוברת למדי ופרס, בו בלילה שמדמים לחשוב שביהמ"ק לא יתקיים עוד. כשהם חושבים שהם יכולים לשלוט בשליחותם, מיד אובדת מלכותם. כורש חושב שהגיעה המלכות לידו כדי להחזיר את ביהמ"ק, והנה ההזדמנות מוחמצת כי ישראל לא עולים מיד. כך נרמז גם בזכריה. היתה כאן עליה. אך כל זה נפסק אחרי זמן קצר על ידי אחשורוש, שראה את נבוכדנאצר ובלשאצר ולא למד לקח. הוא כן עושה סעודה בכלי ביהמ"ק לפי השבעים שנה שלו, מין גאוה וחוצפה אדירה שאין כדוגמתה כנגד ריבונו של עולם. והנה באים יהודים ומשתתפים בסעודתו, כביכול שותפים בשמחתו שעם ישראל לא יגאל. זהו עומק חשוך של גלות, של התייאשות מהגאולה שאין כדוגמתה. זה הרקע למגילה. ובסיפור המגילה - "עד חצי המלכות" ולא דבר החוצץ למלכות, זה ביהמ"ק. ובסופו של דבר מי שבונה את ביהמ"ק הוא דריוש, שהיה בנם של אחשורוש ואסתר. בתווך מונחת המגילה - בין הפסקת הבנייה והתחדשות הבנייה, אמנם במתכונת שלא שרתה בו שכינה. זו היתה מין נשימה ארוכה לקראת הגלות, כפי שמסביר הרב ב"למהלך האידיאות".

על רקע זה צריך לתפוס כל מה שמתרחש במגילה, עם כל מה שזה בעצם סיפור על הצלת עם ישראל ממות לחיים וישועה של עומק מיוחד, של אור מיוחד, שבו תלויה למעשה מדרגת ההתחדשות של גאולת ישראל בבית שני. זה מה שישב כאן בתוך מסתרי ההשגחה האלוקית. כמו שכל מושג השראת השכינה בישראל שייך למידת ההשתייכות העצמית של הקדוש ברוך הוא עם חיי עם ישראל בעצמם. כך למעשה כל המציאות של פורים היא שאלה בהשראת שכינה, בירור בתוך מציאות החיים העמוקה הפנימית שלנו. הצפיה מתוך פורים, מתוך ימי הפורים אשר "זכרם לא יסוף מזרעם", הנצח של פורים, הוא מדרגה טמונה ונסתרת ששמורה לעתיד, מתוך האירועים של הזמנים האלה. הבירור העמוק שנעשה ערב בנייתו של ביהמ"ק השני הוא עם ציפיה לביהמ"ק האחרון, להשראת השכינה השלמה, למדרגת החיים שתתלוה לבנין המקדש השלישי, למדרגת החיים שהחומר עצמו יתעלה, שקדושת החיים תהיה שרויה בכל. זו מדרגת החיים שנרמזת בפורים, ואנו טועמים כביכול משהו ממנה.

פורים דפרזים ופורים דמוקפים
מדרגה זו נרמזת גם בשתי הבחינות של החג - פורים דפרזים ופורים דמוקפים. הרב ב"מדבר שור" מסביר שחודש אדר הוא מצד אחד סוף החודשים, ולא לחינם נפל אז פור המן, כביכול הכי רחוק מניסן, מהישועה השלמה, מהחודש שיש בו לעם ישראל זכויות. ולכן בחודש זה נפטר משה רבנו. אבל מצד שני, למרבה הפלא בחודש זה גם נולד משה רבנו. כלומר, יש בו כוח כפול - מצד אחד הוא אחרון, אך דוקא משום כך מתקבצת בו כל השנה כולה, ובחודש זה יש לנו כבר את הכל ביחד. על כן כשמעברים את השנה, החודש הזה הוא זה שמוכפל. השנה הופכת להיות בעלת שלושה עשר חודשים, בגימטריא "אחד". מה שהיה נראה שהחודש השנים-עשר הוא החודש האחרון הופך להיות החודש המקבץ, הנותן אחדות והרמוניה ושירה אחת לכל השנה כולה. זוהי הכמוסה של חודש אדר, היכולת שלו להתעבר.
אנו יודעים שסוד העיבור הוא עומק הכוח של עם ישראל, היכולת של עם ישראל לשנות את הזמן, כפי שאומר הירושלמי, ש"בתוליה חוזרים", המציאות הטבעית עצמה נגזרת ונשפעת ממה שהחליטו חז"ל. כל מפתחות ההנהגה הטבעית נמסרות לנו. קדושת ישראל בעצם פועלת על הממשות של הזמנים. זה מה שמתגלה בסוד המיוחד של העיבור. ועיבור מוכרח להיות בארץ ישראל, אין מעברים שנים בחו"ל. לפי הרמב"ם (עשה קנ"ג) זה תלוי גם במציאות שלנו - אם לא יהיה יהודים בישראל לא תהיה חלות לכל עיבורי השנים, אף כשיש לנו לוח. ומן המדרגה הזו של אדר באה הישועה, העומק המיוחד של פורים.

הרב אומר שבמידה מסוימת העומק הזה שייך לפורים דמוקפים. פורים דפרזים תוכנו נשען יותר על גודל הישועה שצמחה מתוך הקשר האיום והסכנה וההצלה ממנה, זה יותר הנס שתוכנו בחינת הודאה, כפי שאמרנו קודם. אבל, אומר המהר"ל באור חדש", זה שפורים דמוקפים מגיע להיות נחגג בט"ו בחודש, הרי זהו הזמן של חגי ישראל. פסח וסוכות הם בט"ו בחודש, שאז נשלמת הלבנה. זה ממש שייך לשלמות הכוח של עם ישראל. שבועות אינו בט"ו משום שהוא מנייה של ארבעים יום מפסח. ראש השנה ויום כיפור קשורים למדרגה נסתרת של תחילת השנה. אבל החגים המבטאים את כוחם של ישראל הם בט"ו. פורים הוא בי"ד, אך יש בו קומה נספחת של ט"ו, זה מבטא את מה שלפורים יש כוח להיות קביעא וקיימא מתוך המציאות הזמנית, להאיר את ישראל כבחינה קבועה עליונה.

שם החג - "פורים"
שמו של החג הוא כולו התערבות אלוקית עליונה מיוחדת במינה בסדרי הזמן, מעין יום שצונח ממרומים. המדרש אומר שכשיהושע רצה לדעת מי מעל בחרם, אומר לו הקדוש ברוך הוא "וכי דלטור אני? הפל עליהם גורלות". מסביר ר' צדוק, שהקדוש ברוך הוא אומר - אני לא אגלה לך, הגורל יגלה לך. זהו בירור עמוק יותר מנבואה. מה שאתה יכול להשיג בנבואה זה כביכול דלטוריא, לשון הרע, אבל הגורל הוא בירור בעצם. הגורל הוא משהו "משמי מרומא עילאה". לכן במדרגה העמוקה הזו, ה"גורל"ית העליונה, שם טמון שורש הטוב שיכול להפוך את החושך לאור, שיכול להפוך את המציאות לגלות את הטוב הטמון בעומקה. שורש הטוב משקיף על כל מה שהמציאות מהלכת בחלון הזמן הזה, כערכית אידיאלית, אל הגאולה השלמה הטמונה בתוכה - הכל מצטרף, הכל פועל ישועה, הכל פועל עם א-ל ומגלה את יד ה' במציאות כולה.

פורים מאז ולתמיד
חוט השערה המבדיל והופך בגורל את החושך לטוב, הוא הדבר שבו אנו אוחזים בפורים ומצמיחים ממנו ישועה גדולה. זה אולי צריך לפרנס את המבט שלנו תמיד, להתחבר אל מדרגת הפורים. אנו רגילים להרגיש שאנו נכנסים בפורים לפלנטה אחרת של זמן, גם ההנהגות שונות לגמרי, זה לא דבר שאפשר לאחוז בו כל השנה, כביכול זהו מימד זמן שהכל משתנה ואחר כך הכל נגמר וחוזר לכאורה למציאות הרגילה. ובפורים עצמו השמחה "עד דלא ידע"... אבל לפי מה שאנו צריכים ללמוד ולהתחמש, דוקא פורים צריך להיות, עם כל הקומה העליונה שבו, דבר שכן מפרנס את מהלך השנה כולה, בפרט בעקבתא דמשיחא שאנו מצפים לגאולה בטבע, לגאולה מתוך מחשכים. כשנראה שהכל אבוד למרדכי היהודי, לקחו את אשתו למלך הטמא, עם כל המציאות ההפוכה כל כך, יהודי אחר היה קורע קריעה ובוכה כל ימיו על זה. למרדכי יש מין תקוה, הוא מייחל לראות מה יצפה מזה, מה הקדוש ברוך הוא יחולל מזה. הקדוש ברוך הוא לא ממיט אסונות לחינם, ואף כשהגזרה נגזרת הוא לא מתייאש, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", הוא מלא ציפיה וממלא אמונה את תינוקות של רבנן, הוא מלא כולו באמונה, מחובר וממשיך לפעול, להיות זקוף קומה, "לא יכרע ולא ישתחוה", אמיתי ומוצק ורק מתחזק מתוך כל המשברים. הוא שואב את הכוח הזה מביטחון בישועה האחריתית, דוקא מתוך אחיזה בנצח ישראל. צריך הרבה כוח להבין שכל החרב המאיימת, המלך הקשה כהמן, אינו סוף פסוק. כשאוחזים במה שקשור בסגולת ישראל, וזה הדבר המרכזי בתוכנו, שהקדוש ברוך הוא הקים את כנסת ישראל מעפרא ומחזיר שכינתו לציון, אז "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", סופו יתהפך לישועה. יש מהלך כזה. בזה צריך לאחוז, לא כדי לרפות ידים ולהיות פטורים מעשייה, אלא זה צריך למלא אמונה את כל מה שניתן לעשות, גם לגבי מה שנראה כאילו לא ניתן לעשות.

יש כמה מוטיבים שנלקחים מהמגילה, שמשמשים אצל הרב ביחס לגאולה שלנו. על כן, עם כל מה שהמגילה מפגישה אותנו עם איזו אפיזודה שלא יכולה להתחבר למציאות שלנו, במבט עמוק יותר יש כאן מסרים עמוקים מאוד שמקופלים פה, מיוחדים במינם. אלו המסרים שאנו צריכים לדבוק בהם, ללכת לאורם, לשנות את כל המושגים של התורה ושל אהבת ישראל ושל אמונה בישועה, באמונת "קמעא קמעא", ומה שנראה שכל ההתרחשות במגילה נראית משעשעת, הרי אנו יודעים שבעומק הדברים בנפשות הפועלות הכל היה מאוד מורכב, אך יחד עם זה היה ביטחון לגאולה וישועה. בזה אנו צריכים להצטייד ולהתחמש, ולהמשיך להאיר את גאולת הנצח הזו, ש"לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם", תורה מאירה שבעז"ה נזכה לראותה במלואה במהרה בימינו. אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il