אחת הקושיות המטרידות כל לומד בפרשיות האחרונות היא מדוע הכעס הגדול על עשיית העגל ולעומת זאת המעלה הגדולה של הכרובים. למעמיקים קשה עוד יותר, שהרי הכרובים והעגל מופיעים יחד במעשה המרכבה המופיע בספר יחזקאל:

התשובה היחידה והפשוטה היא שעל הכרובים ציוה הבורא ואת העגל לא התיר. על רקע זה צריך להבין את החומרה הגדולה שבאיסור הקרבת קרבנות מחוץ למקדש בזמן איסור הבמות.

השנה, פרשת כי תשא היא גם פרשת פרה ולכן ההפטרה שתיקרא לקוחה מספר יחזקאל ועוסקת בטהרתם של ישראל כחלק מתהליך הגאולה. ההפטרה הרגילה של כי תשא עוסקת במעמד בהר הכרמל, בו אליהו מנסה להלחם בנביאי הבעל, עובדי העבודה זרה. תוך כדי מלחמתו עובר אליהו לכאורה על האיסור להקריב בבמה בזמן שבית המקדש קיים והוא לכולי עלמא זמן איסור הקרבה בבמות. המדרש דן בשאלה זו על הפסוק:

ואלו דבריו:

ננסה לעיין במעשיו של אליהו ומתוך כך להבין את פשרם גם בהקשר זה. הכתוב מתאר את מעשיו של אליהו בדרך זו:

אליהו בונה מזבח בתוך שטח מסומן שגודלו "כְּבֵית סָאתַיִם". בית סאה הוא שדה שמידותיו הן חמישים אמה על חמישים אמה. אם כן, ניתן לומר כי אליהו באמצעות התעלה בידד אזור ששטחו בדיוק כשטחה של חצר המשכן שאורכה היה מאה אמה ורוחבה חמישים (שמות ל"ח י-יב). בעל "משך חכמה" (ויקרא י"ז ז) מעיר שאליהו לא שחט ולא זרק את הדם פעולות שנעשות דווקא במשכן. כמו כן, מעיר הוא שאליהו גם לא הקריב את הקרבן שהרי לא הוא הדליק את האש אלא היא ירדה מן השמים. אנו נוסיף כי אליהו חיכה עד "עֲלוֹת הַמִּנְחָה". בעל ה"מצודת דוד" במקום מסביר שהכוונה לזמן הקרבת תמיד של בין הערביים. מה פשר העניין? יתכן ואליהו רצה להראות לכל כי בניית המזבח לכאורה כנגד ההלכה, האוסרת להקריב מחוץ למקדש איננה מכוונת להקמת מקום אלטרנטיבי, אלא היא העתקה חד פעמית "בהוראת שעה" של המקדש - המשכן להר הכרמל ואיננה באה להחליף את המקום. לכן רק כאשר הסתיימה העבודה באותו היום במקדש, לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין ערביים, עברה האש בציווי ובמעשה אלוקי להר הכרמל כדי להוכיח לכל כי "יְקֹוָק הוּא הָאלוקים". אולי זו גם כוונת הירושלמי וז"ל:

אם כך, גם עשיית הכרובים בזמן משה וגם מעשיו של אליהו בהר הכרמל היוו קיום רצון ד' מה שאין כן מעשיהם של עושי העגל.

הבה נתפלל כי נזכה שוב להופעתו של אליהו מבשר הגאולה ובנין המקדש.