בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הכוונה בתפילה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן רחל

מן השפה ולפנים

במשנתו של הרב קוק התפילה איננה ניסיון להשיג מהבורא את צרכינו, אלא הוצאה של ערכים יסודיים שטמונים ברבדים נסתרים בתוכנו אל הדיבור והתודעה הגלויה. לכבוד יום פטירתו שיחול השבוע.

undefined

הרב חגי לונדין

אלול תשפ
5 דק' קריאה
ג’ באלול הוא זמן טוב להאיר זווית פחות ידועה במשנתו של הרואה הגדול: תפילה. תפילה היא תחום כאוב במיוחד לאדם מאמין במאה ה־21. מצד אחד, זוהי פעולה רוחנית שמבחינה כמותית אנו נפגשים עימה יותר מאשר כל פעולה רוחנית אחרת. גבר יהודי מקדיש נתח אדיר מזמנו לתפילה - כ־90 דקות ביום בממוצע (שחרית, מנחה וערבית, ברכות, ושבתות וחגים שמעלים את הממוצע), כפול 365 ימים בשנה, כפול 90 שנה; בסך הכול 2,956,500 דקות, שהן 49,275 שעות מחיינו, מוקדשות לתפילות.
מצד שני - וכאן מגיע הכאב - עם יד על הלב, אנו מודעים לכך שרוב תפילותינו הן ללא כוונה. כאשר אדם מוצא עצמו מתפלל יום אחרי יום ללא כוונה, הוא מפתח סוג של אדישות ביחס אל התפילה; אנו לא באמת מאמינים שהתפילה משפיעה במציאות.
ישבתי לפני מספר שנים בגן משחקים, ולידי התיישבו זוג הורים דתיים עם בתם בת החמש, כמדומני. הילדה שאלה אותם: "האם ניסע לסבתא מחר?", וההורים ענו: "בעזרת ה'". הילדה, באינסטינקט של ילדות שכבר שמעו מהוריהן את צמד המילים הזה, התריסה בטרוניה: "לא! לא בעזרת ה'! באמת ניסע?". גם היא קלטה שכאשר המבוגרים אומרים "בעזרת ה'", הם מתכוונים שכנראה זה כבר לא יקרה.

כשהמילים יוצאות
הרב קוק, בספרו 'אורות התפילה' (בעריכת הרב משה צבי נריה זצ"ל), מבאר כי הסיבה המרכזית לחוסר ריכוז בתפילה היא הערפול בנוגע לשאלה כיצד היא פועלת. ההבנה הפשטנית ביחס לתפילה גורסת שזוהי דרך מתוחכמת לשכנע את אלוקים שייענה לגחמותינו. תפילה מעין זו נמאסת בשלב מסוים, לא רק מצד הסתירה הלוגית ביחס לאל הזקוק להתחנפות, אלא מפני הקטנוניות והאינטרסנטיות שעומדות ביסודה.
המילה תפילה, מסביר הרב, היא מהשורש פל"ל, שמשמעותו פה ממלל - הוצאת מילים בפה. כאשר מוציאים מילים בפה (ומכוונים בהן), מתרחש תהליך מופלא. לכל אחד ואחת מאיתנו ישנם רצונות, מחשבות, תקוות וחלומות; אולם כל אלה מצויים עמוק עמוק בליבנו. כאשר אנו מבטאים בהגייה ברורה את שאיפותינו הפנימיות - אנו מזדהים עימן באופן חד ובהיר יותר. הרצון להירפא, לדוגמה, הוא רצון עמום, אולם כאשר אנו אומרים את המילים "רפאנו ה' ונירפא" - החלום שהעולם יהיה טוב יותר מבחינה רפואית הופך למשמעותי. הוא כעת חלק מחיינו, אנו מעוניינים יותר ברפואה בעולם. במילים אחרות, התפילה איננה משנה את הבורא, אלא משנה אותנו.
יתרה מזאת, התפילה לא רק מחזקת ומעצימה את הרצון שלנו, אלא מעדנת אותו. לפני התפילה רצינו להיות בריאים כי פשוט כאב לנו, אולם לאחר שאמרנו בכוונה את המילים "רפאנו ה' ונירפא... כי תהילתנו אתה" - הרמנו את עצמנו למצב שבו אנו מעוניינים להבריא כדי שתהילת ה' תופיע בעולם.
אנו לא תמימים. ברור שבשלב ראשון לא באמת מעניינת אותנו תהילת ה'. אבל, על משקל מאמרו של ספר החינוך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ניתן אף לומר: "אחרי הדיבורים נמשכים הלבבות" - אם במשך שנים אנו מבטאים, ולו גם באופן מלאכותי ומאולץ בשלב ראשון, שאיפות וחלומות לדברים אציליים, אזי הם הופכים אט אט להיות חלק מחיינו.
האדם שלפני התפילה והאדם שלאחר התפילה איננו אותו אדם. ומכיוון שהוא השתנה - המציאות יכולה להשתנות. לפני התפילה לא היה 'כלי' להכלת הטוב האלוקי. בתפילה פתחנו את עצמנו - ואת המציאות כולה, הקשורה אלינו בקשר אורגני - לשפע ברכתו של הבורא.
חשוב מאוד לא להתבלבל: אנו לא מתפללים אל עצמנו. התפילה אינה סוג של אוטוסוגסטיה (שכנוע עצמי) או מדיטציה. אנו פונים לבורא, לגודל האלוקי שמעלינו, לאבינו שבשמיים; אולם הפנייה אליו איננה כדי לשנות אותו, אלא כדי לפתוח את עצמנו אליו.

להתפלל כדי להשתנות
התפילה היא מסע שינוי אדיר שעובר על המתפלל, ומתוך כך - מסע אדיר של שינוי המציאות. כל תפילה היא הבזק של רצון טוב, וכל רצון טוב קשור לרצונות טובים אחרים - של אנשים סביבנו, של הצמחים, בעלי החיים ואפילו של הדומם - וכל אלה הולכים ומתעלים בתגובת שרשרת, ומתחברים יותר ויותר לטוב האינסופי - אלוקים.
לתפיסת התפילה כשינוי אישיותי ישנן נגזרות רבות, שנתעכב רק על שתיים מהן: הראשונה, הבנת המילים. המחשבה המוטעית שתפילה היא ניסיון התחנפות ושכנוע של אלוקים, יכולה גם לרפות מוטיבציה מלכוון במילות התפילה. לכאורה, אם המטרה היא שהבורא 'ירגיש טוב', הרי אין חשיבות גדולה להבנה - ומתוך כך גם לכוונה - של המילים שאנו ממללים. אלוקים קיבל את 'מנת השבחים' שלו, אמרנו את מילות הקסם, וכעת התפילה אמורה לפעול, לא כך?
התשובה היא לא. מטרת התפילה היא לפתוח אותנו לשפע האלוהי. פתיחות זו יכולה להתממש רק באמצעות שינוי אותו אנו עוברים. מכיוון שכך, הבנת המילים היא קריטית ליכולתנו לכוון בהן – ומתוך כך להשתנות מהן. לא ניתן להכחיש כי גם לתפילה ללא הבנה יש ערך מסוים, ולו מצד שאדם הקדיש מזמנו להתפלל, היינו הביע נכונות לשינוי כלשהו. אולם אין להשוות זאת לתפילה בעלת תוכן ומשמעות.
בזמן התפילה עצמה יש להתרכז רגשית (ולכן קבעו חכמים ש'עיון תפילה אסור'), אולם לפני התפילה ראוי להעמיק בפירוש המזמורים, עולם שלם בפני עצמו. בזמן התפילה עצמה נסתפק בהבנת פשט הכתוב. ישנם סידורים שבהם מודפסים בשולי הדף ביאורי מילים, וכדאי להשתמש בהם.
נגזרת שנייה היא ההבנה כי התפילות אינן נענות באופן מיידי. זוהי אולי הנגזרת החשובה ביותר, ולכן גם המטרידה ביותר. למרות שבעולם הדתי נוטים מאוד להדגיש סיפורי מופתים שבהם התפילה פתרה בעיות כאן ועכשיו, עמוק בלב אנו יודעים שאין זה תמיד כך. ליתר דיוק, אם נהיה כנים, נבחין שתשעים אחוז מתפילותינו אינן נענות באופן מיידי - החל מהתפילה לאלוקים ש'אמא תביא לי עוד אחות קטנה', המשך בתחינה שמגפת הקורונה תיעלם מחיינו תכף ומיד, וכלה בעצרת זעקה לשובם בשלום של שלשה נערים שנחטפו מביתם, שהסתיימה בפחי נפש.
מטרת התפילה אינה רק למלא את בקשותינו, אלא בעיקר לרומם את רצוננו. למען האמת, החיסרון או הכאב שאנו חווים הוא הזרז שגורם לנו להתפלל, ומבטא את ההכרח שלא להתקבע במצב הקיים, אלא לשאוף למצב שלם יותר. מכאן אף מובן שהתפילה איננה חייבת להיענות בעולם הזה דווקא עכשיו. בוודאי שבסופו של דבר בקשותינו יענו בחשבון הנצח, אולם כבר כעת, ברגע שהתרוממנו בתפילה - התפילה כבר השיגה את שלה והוגדרה כהצלחה.
במשך דורות יהודים התפלל על שיבה לארץ ישראל - "ותחזינה ענינו בשובך לציון ברחמים", אך הם לא שבו לציון. האם תפילתם הייתה לשווא? חלילה. כל תפילה כזו בנתה עוד 'שיבת ציון' קטנה בליבם של המתפללים, ועל גבי כל התפילות הללו - צאצאיהם אכן שבו לציון לאחר אלפיים שנה.
בעת שבה מיליוני אנשים בעולם מתפללים שמגפת הקורונה תסתלק - מיליוני לבבות פועמים ברצון שעולמנו יהיה טוב יותר, ובכך פעלה התפילה פעולה אדירה שתיחקק לנצח. והקורונה? היא תסתלק בסופו של דבר, בעת שיעלה הרצון מאת הבורא.
המצוקה בדבר תפילות שאינן נענות באופן מיידי גרמה במשך השנים לשלל תשובות שאדם דתי עונה לעצמו, החל בשכנוע ש"לא התפללנו מספיק חזק", וכלה בתשובה הדרמטית ש"אלוקים לא עובד אצלנו", או בגרסה מעודנת יותר - "לאבא מותר גם להגיד לא". יש אמת מסוימת בתשובות הללו, אולם הן עלולות להותיר את האדם בתחושה שאלוקים הוא אל עריץ וגחמתי. ניתן איכשהו לעכל אבא שלעיתים אומר לא, אולם אבא שכמעט תמיד אומר לא - הוא כבר בחזקת הורה מתעלל.
ההבנה של הרב קוק משאירה טעם אחר בפה: כל תפילה נענית, "אין תפילה ששבה ריקם" כדברי חז"ל. כל תפילה משנה זווית מסוימת בנפשנו, ומתוך כך מכה גלים במציאות. המענה המרכזי של התפילה - השינוי הרצוני והאישיותי - נענה כאן ועכשיו (גם אם איננו חשים זאת ברגשותינו). את התוצאה הפיזית, לעומת זאת, נחזה לעיתים רק בחשבון הנצח. אולם כבר כעת אנחנו בתפילה נעשינו טובים יותר, העולם נהיה טוב יותר; וזה העיקר. אבא תמיד אומר כן. התפללו וראו.

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il