^ 1.יעויין עוד במנחת אשר (במדבר כט ס"ק א) שדן ביסוד זה.
^ 2.נראה שכוונת הדברים כפי שתירץ גם בספר נחלת מים (הרב יוסף מאיר רדנר, ליקוואוד, סי' כו), שלשיטה שמצוות צריכות כוונה – הכוונה היא חלק מהגדרת מעשה המצווה ולכן צריך שהתקיעה תהיה עם כוונה, ומחודש כאן שלא די בכך שתהיה כוונה לשם מצוותו של התוקע אלא צריך שתהיה גם כוונת מצווה עבור השומע. כלומר, אמנם השומע עצמו כבר מכוון לשם מצווה אך הואיל ומעשה המצווה הוא התקיעה צריך שעושה המעשה יכוון עבור המוציא למרות שעצם המצווה היא השמיעה ולא התקיעה. החזון איש הוסיף שצריך שיהיה בתוקע ובשומע כל הדברים הנצרכים בשמיעת קריאה מפי חברו במצוות הדיבור, אולם משמע מדבריו שדין שופר אינו מבוסס על שומע כעונה שהרי כתב שהמצווה היא רק השמיעה, ולכן צריך להסביר שרק דימה בין שני הדינים והבין ששניהם נובעים מאותו היסוד.
^ 3. השאגת אריה מוכיח מדין שופר (מכך שחציו עבד חציו בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו ובכל זאת מחוייב לשמוע מפי אחרים) לגדרי שומע כעונה שמי שיכול לשמוע מפי אחרים נחשב בר חיובא לעניינים שבדיבור ולא אומרים שאינו ראוי לבילה, ולכן אילם חייב לשמוע קריאת שמע מאחרים (ומנמק שבשונה מבילה שרק בדיעבד כשר ללא בילה, כאן לכתחילה אדם רשאי לשמוע מאחרים ולא לומר בעצמו). האבני נזר מוכיח משופר נגד רעק"א הסובר שמי שיצא בקריאת שמע לא יכול להוציא אא"כ יענה השומע אמן, שהרי בשופר הבנוי גם כן על שומע כעונה מי שיצא רשאי להוציא למרות שעל תקיעה לא שייך לענות אמן.
^ 4.האבני נזר הציע בהתחלה ביאור אחר, שהמצווה היא בשמיעה אלא שיש דין שיפעל את השמיעה במעשה (כדין כתיבת ספר תורה, שהיורש לא מקיים אך הקונה מקיים). המעשה יכול להיעשות על ידי שליח כי אין זו מצווה שבגופו (כי המצווה היא השמיעה), אך צריך שיהיה בר שליחות ולכן תקיעת שוטה פסולה. למסקנה הוא דוחה אפשרות זו.
^ 5.הוא מביא את רבנו שמואל שכתב שגם לסוברים שאינן צריכות כוונה אם כיוון לא לצאת לא יצא, והוכיח זאת מכך שנוהגים להבדיל בבית למרות שכבר שמעו הבדלה בבית הכנסת. הר"ן דוחה ששם הואיל ולא מבדיל בעצמו אלא שומע משליח הציבור ושליח הציבור לא נתכוון להוציא אלא את מי שרוצה ולא להוציאם בעל כרחם "שהרי אינו שלוחם". וכן הגרז"ן גולדברג (אור המועדים, שיעור יג) סבור בעקבות דברי הר"ן הללו שדין שומע כעונה מבוסס על דין שליחות.