ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא ראש השנה

מצוות השופר – תקיעה או שמיעה?

הרב יאיר וסרטילחשוון תשפ"א
6
לחץ להקדשת שיעור זה
התורה (במדבר כט, א) מצווה אותנו "יום תרועה יהיה לכם", אולם לא ביארה לנו האם המצווה היא התקיעה בשופר או שמיעת התקיעה. ישנם מקורות רבים בגמרא ובפוסקים הנוגעים לשאלה זו, ויש לעיין בהם ולנסות לדלות מהם הוכחות לשאלתנו או ללמוד מהם על השלכות למעשה הנובעות ממנה. ישנם מקורות מהם מוכח לכאורה שהמצווה היא רק על השמיעה, יש שמהם מוכח לכל הפחות שיש מצווה גם על השמיעה, ויש שמהם מוכח בפשטות שיש מצווה גם על התקיעה.

נוסח הברכה
הראשונים נחלקו מהו הנוסח שיש לברך על מצוות השופר. הראבי"ה (מובא ברא"ש פ"ד סוף סי' י) כותב בשם הירושלמי שהנוסח הוא "לשמוע קול שופר", וכן פסקו בעל הלכות גדולות (ברא"ש שם) והרמב"ם (שופר א, א). הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' נא) ובה"ג כתבו במפורש שהטעם לכך הוא שהמצווה היא בשמיעה.
לעומתם, ר"ת (ברא"ש) והסמ"ג (עשין מב) כותבים שהנוסח הוא "על תקיעת שופר", ומשמע שלדעתם עיקר המצווה הוא התקיעה. אולם יש להתבונן בפסקם של הב"ח (סי' תקפה) והמגן אברהם (ס"ק ב) שבדיעבד אם בירך לתקוע יצא וצריך להבין מדוע, הרי אם אנו פוסקים שהמצווה היא בשמיעה כיצד יצא אם בירך על התקיעה. אפשר לענות שהואיל וסוף סוף הזכיר את "קול השופר" די בכך ואין לדקדק בדיעבד מעבר לכך, אך אולי צריך לדקדק אף בדיעבד והתשובה לכך היא שונה - גם אם המצווה היא בשמיעה אפשר לברך על התקיעה משום שהביצוע המעשי של המצווה הוא על התקיעה. לפי זה נוכל לומר שגם לפי ר"ת והסמ"ג עיקר המצווה הוא השמיעה אלא שהם סברו שלכתחילה נוסח הברכה צריך להיקבע על פי "מעשה המצווה" ולא על פי "קיום המצווה".
סיוע לכך יש להביא מדברי הברכי יוסף (או"ח סי' יט) שהשוכר דירה שכבר יש בה מזוזה אינו מברך עליה למרות שהוא מקיים מצווה, משום שהוא לא נתעסק במזוזה ולא עשה כלום. בדומה לכך דן רבי עקיבא איגר בתשובה (סי' ט) באדם שהלך מביתו לעסקיו בשוק לשעות רבות או נסע מעירו לכמהה ימים. בתחילה כתב שלכאורה הדין שכשחוזר לביתו יברך על המצווה אך לבסוף כתב שלפי דברי הברכי יוסף לא יברך, ונשאר בצריך עיון לדינא. וכן מצאנו שרוב האחרונים לא קיבלו את פסקו של המגן אברהם (או"ח יט ס"ק א) שאם קבע את המזוזה לפני שנכנס לדור בבית, כאשר ייכנס יברך "לדור בבית שיש בו מזוזה" 1 . על פי זה יש לומר שכמו שאין מברכים על קיום מצווה אלא כאשר יש מעשה מצווה, כך גם כשיש מעשה מצווה ומברכים, יש לקבוע את הנוסח על המעשה ולא על הקיום, גם אם עצם המצווה אינו גוף המעשה.

מקורות מהן משמע שיש מצווה בשמיעה
כתוב במשנה (כז ע"ב) שהתוקע לתוך הבור אם קול הברה שמע לא יצא. הוכיח מכך בה"ג (הובא ברא"ש) שהמצווה היא בשמיעה, ולכן גם התוקע עצמו לא יוצא כאשר אינו שומע. השלכה נוספת מהלכה זו היא שחרש אינו יוצא ידי חובה בתקיעתו גם אם אינו אילם, שאז אינו מוגדר כשוטה, ומטעם כך פסק הרשב"ץ (מובא בבית יוסף סי' תקפט) שגם אינו יכול להוציא אחרים למרות שהם שומעים, משום שהוא לא נחשב בר חיובא.
ממקורות אלו מוכח רק שהשמיעה היא ודאי חלק מן הנדרש לקיום המצווה, אך עדיין אפשר לומר שגם התקיעה היא חלק מן המצווה. לעומת מקורות אלו יש מקורות מהן משמע שרק השמיעה היא המצווה.

מקורות מהן משמע שהמצווה היא רק בשמיעה
הרמב"ם בפאר הדור מוכיח שהמצווה היא בשמיעה מכך שלא כל אדם צריך לתקוע בעצמו אלא כמבואר במשניות אדם יכול לצאת גם בשמיעת תקיעה של חברו.
במשנה תורה (שופר א, ג) מביא הלכה שמקורה בירושלמי, שיוצאים ידי חובה גם בשופר הגזול. הרמב"ם מנמק שיוצא בגלל שהמצווה היא בשמיעה ואין גזל בקול.

מקורות מהן משמע שיש מצווה בתקיעה
המשנה בדף כט ע"א אומרת שאי אפשר לצאת ידי חובה בתקיעת חרש, שוטה וקטן. היום תרועה (כט ע"א ד"ה חש"ו) והשאגת אריה (סי' ו, במילים "מ"מ נ"ל כיון") מביאים מכאן ראיה לכך שיש מצווה גם בתקיעה כי אם כל המצווה היא רק בשמיעה מדוע לא יוכל לצאת בתקיעת שוטה, הרי סוף סוף המחוייב שומע.
הוכחה דומה מביא השאגת אריה מהדין במשנה בדף לב ע"ב, שהשומע מן המתעסק לא יצא. הרי שגם אם השומע מתכוון לצאת הוא לא יצא בגלל שהיה חיסרון מצד התוקע, ועל כרחך שגם התקיעה היא חלק מן המצווה.
כעין זה מוכיח השאגת אריה גם מחידושו של רב נחמן בדף כט ע"א, שמי שחציו עבד חציו בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו אלא צריך שאחר יוציא אותו. גם מכאן רואים כדברי המשנה שצריך שהתקיעה תיעשה על ידי בר חיובא. אולם דווקא ממקור זה מוכיח היום תרועה להפך, שהמצווה היא רק בשמיעה, כי אילו התקיעה הייתה חלק מן המצווה והוא עצמו אינו יוצא בתקיעה של עצמו כיצד יכול לעשות שליח על התקיעה, הרי אין אדם יכול לעשות שליח על דבר שהוא עצמו אינו יכול לעשותו, אלא על כרחך שכל המצווה היא רק השמיעה ואם כן גם כששומע תקיעה מאדם אחר אין צורך בשליחות.
בדף כח ע"ב מסופר שרבי זירא אמר לשמשו שיתכוון ויתקע עבורו, וכן פסק הרמב"ם (שופר ב, ה), שהתוקע צריך לכוון להוציא את השומע והשומע צריך להתכוון לצאת. ההר צבי (או"ח ח"ב סי' פה) מוכיח מכך שהתקיעה היא חלק מגוף המצווה, ותמה על האחרונים שהביאו הוכחות אחרות שניתן לדחותן ולא הוכחה זו שהיא הוכחה ניצחת.

יישוב הסוברים שהמצווה רק בשמיעה
ברמב"ם מפורש, כאמור, שהמצווה היא רק בשמיעה.
לגבי הקושיא מתקיעת שוטה, הלבוש (סי' תקפט), ההר צבי (או"ח ח"ב סי' פה) והחזון איש (או"ח סי' כט ס"ק ד) תירצו שגם אם המצווה היא רק בשמיעה, יש תנאי שהתקיעה תהיה קול שופר של מצווה ולכן עליה להיעשות בידי אדם המחוייב במצווה זו. תירוץ זה יפה גם לקושיא ממתעסק ומחציו עבד חציו בן חורין. היום תרועה הציע לתרץ כך והקשה מדוע יהיה דין זה שונה מדין סוכה ששם שנינו שסוכת גנב"ך (גויים, נשים, בהמות וכותים) כשרה, ותירץ שאולי יש לחלק שבשונה מסוכת גנב"ך שהבנייה לא נעשית בשעת קיום המצווה כאן שהתקיעה והשמיעה באותו זמן גנאי הוא שייעשה על ידי חרש, שוטה וקטן. כפי שיבואר, היום תרועה עצמו סבור שיש מצווה גם בתקיעה.
לגבי הקושיא מהדין שהתוקע צריך לכוון להוציא את השומע, החזון איש מתרץ שלא די בכך שהתקיעה תהיה של מצווה אלא צריך שהיא תהיה קול שופר של מצווה עבור השומע 2 .
באופן אחר מתרץ הרב רא"ם הכהן שליט"א בספרו בדי הארון (מועד, כוונת משמיע בשופר, סעיף 4). הוא עומד על כך שהרמב"ם ציין הלכה זו רק בהלכות שופר ולא בהלכות ברכות, ואמנם הבית יוסף (או"ח סי' ריג) למד מכך גם להלכות ברכות שהמברך צריך לכוון להוציא את השומע, אך לכאורה מכך שהרמב"ם לא הזכיר דין כל כך בסיסי בהלכות ברכות מסתבר שסבר שזוהי הלכה מיוחדת בשופר. מתוך כך הוא מתרץ שדווקא בגלל שהמצווה בשופר היא השמיעה, הואיל והשמיעה היא של קול חיצוני הבא מחוץ לשומע מצריכים את השומע שישמע קול שנעשה עבורו, ולכן צריך המשמיע לכוון להוציא את השומע, אולם בברכות הואיל ועיקר הדין הוא בדיבור, והשומע נחשב כאילו ענה ודיבר בעצמו אין צורך בכוונה זו.

יישוב הסוברים שהמצווה גם בתקיעה
היום תרועה וכן אחרונים רבים – ביניהם השאגת אריה , האבני נזר וההר צבי – הסיקו בעקבות הקושיות הנזכרות שמצוות השופר מורכבת משני חלקים ויש מצווה גם בשמיעה וגם בתקיעה. אולם נראה שיש הבדלים דקים בין האחרונים כיצד להגדיר בדיוק את שני החלקים. היום תרועה (כט ע"א ד"ה חש"ו) מתקשה לשיטתו מדוע אי אפשר לעשות כל חלק בנפרד כגון שיתקע בבור ויצא ידי חובת חלק התקיעה ואחר כך יצא ידי חובת חלק השמיעה על ידי שמיעת בתקיעה של שוטה. ומתרץ: "ואפשר ליתן טעם דאף על גב דהכרחנו דיש ב' חלקים מכל מקום אין להוליד מזה דין חדש הנזכר לעיל משום דאנן בעינן שיעשה המצוה של התקיעה והשמיעה בבת אחת". משמע מדבריו שנדחק לתרץ כפי שתירץ, ונראה מכך שהבין שיש כאן ממש שני עניינים במצווה, כעין שתי מצוות (וכדרכם של בית בריסק לבאר במקומות רבים שיש "שני דינים"). לעומת זאת מלשונו של השאגת אריה (סי' ו): "לאו בשמיעה לחוד תליא אלא בעיקר תקיעה נמי תליא" וכן מדימויו "כמו מצות התלוין בדיבור דבקריאת הפה תליא מצותן", משמע שאין כאן כעין שתי מצוות אלא מצווה אחת שיש שני תנאים לקיומה – גם תקיעה וגם שמיעה. לפי זה ודאי לא עולה הווה-אמינא לעשות כל חלק בנפרד. לפי דרך זו יש מקום לומר שעיקר המצווה היא השמיעה אלא שיש תנאי שמקיים המצווה יתקע (ואת התנאי יכול לקיים גם על ידי אחר) אולם מהשאגת אריה משמע ששני החלקים שווים.
הקושי העיקרי לשיטה זו הוא מהדין שאפשר לצאת גם על ידי תקיעת חברו, וכפי שהקשה הרמב"ם שאם המצווה בתקיעה הרי זו מצווה שבגופו כמו לולב וסוכה שלא ניתן לעשותן על ידי שליח.
היום תרועה מתרץ שצריך לומר שכמו שדורשים מהפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" שראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת כך דורשים מהפסוק "יום תרועה יהיה לכם" שראויים כל ישראל לצאת בתקיעה אחת, ולכן למרות שזו מצווה שבגופו, חידשה התורה דין מיוחד בשופר שניתן לצאת בתקיעת חברו.
השאגת אריה (סי' ו) והאבני נזר (או"ח סי' מ) לא התייחסו ישירות לשאלה זו אך רואים מדבריהם שהבינו שהשומע יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, ומתוך כך למדו מהלכות שופר הלכות לדיני שומע כעונה 3 . אם כן, לשיטתם התשובה לקושיא היא שלגבי מצוות התלויות בהשמעת קול יש חידוש מיוחד ששומע כעונה, וכמו שלגבי ברכות, קריאת מגילה וכד' אפשר לצאת ידי חובה על ידי שמיעת ברכה מחברו למרות שגם הברכה היא לכאורה מצווה שבגופו שידבר בפיו, כך לגבי קול השופר 4 .
יתכן ש הרמב"ם מיאן בתירוץ זה כי סבר שדין שומע כעונה נתחדש רק על מצוות של דיבור ולא על שמיעת קולות אחרים כגון של שופר, ובהר צבי (ד"ה ובכלל מסתפקנא) מסתפק בשאלה זו, אם דין שומע כעונה שייך בשופר, ומשמע שנטייתו שלא שייך. עוד יתכן, שהבין שדין שומע כעונה מבוסס על שליחות, וכפי שמשמע מדברי הר"ן (ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה אבל) בסוגיית מצוות צריכות כוונה 5 , ואם כן גם כאן דין זה לא יכול להואיל במצוות שבגופו, אך זהו דוחק, כי כאמור לעיל לכאורה כל מצוות הברכות והדיבור הן גם מצוות שבגופו ובכל זאת דין שומע כעונה מועיל. באבני נזר מפורש שדין שומע כעונה אינו מבוסס על שליחות.
לעיל העלנו אפשרות לומר שעיקר המצווה הוא השמיעה אלא שיש תנאי שמקיים המצווה יתקע. לפי זה אולי אפשר לתרץ באופן נוסף ולומר שדווקא כאשר עיקר המצווה בגופו אי אפשר לקיימה על ידי שליח אך קיום תנאים בעשיית המצווה אפשר לעשות גם על ידי שליח, ולכן חלק התקיעה שאינו עיקר המצווה אלא רק תנאי בעשייתה יכול להיעשות גם על ידי שליח.
לגבי חציו עבד וחציו בן חורין, כתבנו לעיל שבניגוד לשאגת אריה שהוכיח מכך שיש מצווה גם בתקיעה, היום תרועה הוכיח להפך, כי אם יש מצווה גם בתקיעה והוא עצמו לא בר תקיעה כיצד יכול לעשות על כך שליח. ההר צבי מתרץ שמצד התקיעה אין לו חיסרון ויוצא בתקיעת עצמו כמו שיוצא בכל המצוות אלא שמעורב בתקיעה גם קול פסול ולכן דווקא מצד השמיעה אינו יוצא, ולפיכך צד החיוב שבו יכול למנות שליח ואז אין קול פסול מעורב. כאמור, ההר צבי עצמו סבור שהמצווה היא רק בשמיעה.




^ 1.יעויין עוד במנחת אשר (במדבר כט ס"ק א) שדן ביסוד זה.
^ 2.נראה שכוונת הדברים כפי שתירץ גם בספר נחלת מים (הרב יוסף מאיר רדנר, ליקוואוד, סי' כו), שלשיטה שמצוות צריכות כוונה – הכוונה היא חלק מהגדרת מעשה המצווה ולכן צריך שהתקיעה תהיה עם כוונה, ומחודש כאן שלא די בכך שתהיה כוונה לשם מצוותו של התוקע אלא צריך שתהיה גם כוונת מצווה עבור השומע. כלומר, אמנם השומע עצמו כבר מכוון לשם מצווה אך הואיל ומעשה המצווה הוא התקיעה צריך שעושה המעשה יכוון עבור המוציא למרות שעצם המצווה היא השמיעה ולא התקיעה. החזון איש הוסיף שצריך שיהיה בתוקע ובשומע כל הדברים הנצרכים בשמיעת קריאה מפי חברו במצוות הדיבור, אולם משמע מדבריו שדין שופר אינו מבוסס על שומע כעונה שהרי כתב שהמצווה היא רק השמיעה, ולכן צריך להסביר שרק דימה בין שני הדינים והבין ששניהם נובעים מאותו היסוד.
^ 3. השאגת אריה מוכיח מדין שופר (מכך שחציו עבד חציו בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו ובכל זאת מחוייב לשמוע מפי אחרים) לגדרי שומע כעונה שמי שיכול לשמוע מפי אחרים נחשב בר חיובא לעניינים שבדיבור ולא אומרים שאינו ראוי לבילה, ולכן אילם חייב לשמוע קריאת שמע מאחרים (ומנמק שבשונה מבילה שרק בדיעבד כשר ללא בילה, כאן לכתחילה אדם רשאי לשמוע מאחרים ולא לומר בעצמו). האבני נזר מוכיח משופר נגד רעק"א הסובר שמי שיצא בקריאת שמע לא יכול להוציא אא"כ יענה השומע אמן, שהרי בשופר הבנוי גם כן על שומע כעונה מי שיצא רשאי להוציא למרות שעל תקיעה לא שייך לענות אמן.
^ 4.האבני נזר הציע בהתחלה ביאור אחר, שהמצווה היא בשמיעה אלא שיש דין שיפעל את השמיעה במעשה (כדין כתיבת ספר תורה, שהיורש לא מקיים אך הקונה מקיים). המעשה יכול להיעשות על ידי שליח כי אין זו מצווה שבגופו (כי המצווה היא השמיעה), אך צריך שיהיה בר שליחות ולכן תקיעת שוטה פסולה. למסקנה הוא דוחה אפשרות זו.
^ 5.הוא מביא את רבנו שמואל שכתב שגם לסוברים שאינן צריכות כוונה אם כיוון לא לצאת לא יצא, והוכיח זאת מכך שנוהגים להבדיל בבית למרות שכבר שמעו הבדלה בבית הכנסת. הר"ן דוחה ששם הואיל ולא מבדיל בעצמו אלא שומע משליח הציבור ושליח הציבור לא נתכוון להוציא אלא את מי שרוצה ולא להוציאם בעל כרחם "שהרי אינו שלוחם". וכן הגרז"ן גולדברג (אור המועדים, שיעור יג) סבור בעקבות דברי הר"ן הללו שדין שומע כעונה מבוסס על דין שליחות.
עוד בנושא ראש השנה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il