בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

תשלום על תוספות בנייה שבוצעו ללא סיכום על תמורה

undefined

הרב עקיבא כהנא

י' טבת תשפ"א
3 דק' קריאה
ארץ חמדה גזית' קרית גת / מנחם אב תש"ף / תיק 79127
דיינים: הרב ארי סט, הרב דורון אלון, הרב אברהם יצחק שוורץ
המקרה בקצרה:
התובע הוא בעל דירה שהזמין עבודה מהנתבע שבבעלותו חברה קבלנית. הצדדים חתמו על שני חוזים, האחד בנוגע לביצוע השלד והשני בעניין עבודות הפנים. בחוזה סוכם שהנתבע יבנה והחומרים יסופקו על ידי התובע. בין הצדדים כמה מחלוקות.
המחלוקת הראשונה היא שהתובע שילם לנתבע 44,000 ₪ עבור קלקר שהנתבע קנה לצורך הבנייה. כעת הנתבע מבקש סכום הגבוה ב-12,000 ₪ עבור הקלקר והתובע מסרב לשלם.
המחלוקת השנייה היא שבסוף הבנייה טען הנתבע כי הבנייה כללה תוספות מעבר למה שסוכם בתחילה. הצדדים הסכימו על תוספת תשלום בסך 6000 ₪ אולם בהמשך הנתבע חזר בו מהסיכום וכעת הוא מבקש את מלוא העלות של התוספות. התובע טוען שהסיכום מחייב וכן יש תוספות שנעשו ללא תיאום איתו וללא אישור שלו.
לאחר חתימת החוזה ביקש הנתבע מהתובע הלוואה על סך 150,000 ₪, ולכן בזמן הדיון הנתבע החזיק בכספי התובע וסירב להחזיר אותם בטענות האמורות.
פסק הדין: הנתבע ישלם לתובע 15,610 ₪.
נימוקים בקצרה:
א. האם הסיכום לקנות את הקלקר במחיר מסוים היווה התחייבות מצד הנתבע?
הנתבע כתב לתובע שעלות הקלקר תהיה כ-44,000 ₪, אך בסופו של דבר העלות היתה גבוהה ביותר מ-10,000 ₪, בין הצדדים מחלוקת מי צריך לשלם את הסכום הזה. בית הדין ציין שאין מחלוקת בין הצדדים שהסכום שדרש הנתבע שולם בפועל, וכן אין מחלוקת שהמחיר סביר ביחס לשוק. לפיכך, קבע בית הדין שעל התובע לשלם את עלות הקלקר המלאה. התובע היה נפטר מתשלום רק אילו הנתבע היה דורש מחיר הגבוה ממחיר השוק, כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ קפב, ג) שאם שליח שקנה ביוקר עבור מי ששלח אותו, אזי המשלח יכול לבטל את השליחות והמקח.
ב. תשלום עבור תוספות שהקבלן הוסיף מבלי לסכם על תשלום
הנתבע הוסיף כמה עבודות ולאחר מעשה דרש עליהן תשלום, באומרו שהתוספות כרוכות בתשלום. לטענת הנתבע הוא השקיע עבודה וחומרים יקרים יותר, ועל כך על התובע לשלם. לעומת זאת, התובע טען שהוא לא רצה להשקיע כספים נוספים בפרויקט הזה, והוא היה מסכים אך ורק לשינויים מינוריים שאינם כרוכים בתוספת כספית משמעותית.
בפתח הדיון בית הדין העיר שהתנהלות הנתבע אינה מתקבלת על הדעת, משום שהתובע לא ידע במהלך העבודה מהי עלות השינויים, ומה נחשב לשינויים משמעותיים. אולם במקביל לפעמים צריך גמישות ואישורים מהירים לשינויים שעולים תוך כדי תנועה.
למעשה, השאלה בין הצדדים נידונה בסוגיית ה"יורד לשדה חבירו שלא ברשות" (בבא מציעא קא ע"א) ונפסק בשולחן ערוך (חו"מ שעה, ז) שאדם שביצע עבודה ללא שהתבקש בשדה של חברו, המתאימה לעבודה כזו (כגון, בנייה בקרקע המתאימה לכך) – זכאי לתשלום. אולם, בעל הקרקע יכול לומר לבונה שיפרק את מה שבנה ואז בעל הקרקע פטור מתשלום (שם, ו).
ערוך השולחן (חו"מ שעה, יב) הוסיף שעל כל עבודה שבעל הקרקע לא מעוניין בה ולא היה מבצע אותה בעצמו – הוא אינו צריך לשלם ויכול לומר לבונה שיפרק את מה שבנה.
בבית הדין נחלקו הדעות במקרה דנן: לדעת רוב הדיינים - כיון שהתובע היה מאוד מחושב מבחינה כספית במהלך הפרויקט, יש לראות את הסכמתו לתוספת ולשינויים כהסכמה על תנאי שלא יחויב בתשלום נוסף, ולכן הוא פטור מלשלם על התוספות. לדעת המיעוט – כיון שהתובע נהנה מעבודתו של הנתבע, לא יתכן שיהיה פטור מתשלום (אבן האזל שכנים ג, ד). הטענה היחידה שיכולה להתקבל היא שבעל הקרקע יבקש מהבונה לפרק את מה שבנה. אלא שבמקרה זה (כמו במקרים רבים אחרים) לא ניתן להשתמש במה שיפורק. על מקרים כאלה כתב החזון איש (בבא בתרא ב, ו) שאם יש ראיה שבעל הקרקע מרוצה מהעבודה שבוצעה, הוא חייב לשלם עליה. לדעת המיעוט יש להעריך את התוספת שהתובע היה מוסיף לשלם בסך כ-6,000 ₪.
לסיכום: לדעת הרוב אין לחייב את התובע על התוספות שביצע הנתבע.
ג. חזרה מהסכם ללא מעשה קניין
בין הצדדים נערכה פגישת סיכום בו סוכם על תוספת תשלום של 6,000 ₪ לנתבע עבור התוספות. הנתבע חזר בו מהסיכום ודרש תשלום נוסף. בין הצדדים מחלוקת האם ההסכם שנחתם תקף.
השולחן ערוך (חו"מ יב, ז- ח) פסק שאין צורך לבצע מעשה קניין על מנת לתת למחילה על חוב תוקף מחייב. אבל על פשרה צריך לעשות מעשה קניין כדי שהיא תחייב. הש"ך (שם, יב) כתב שדווקא פשרה שנעשית בבית דין צריכה מעשה קניין, אבל פשרה שעושים בעלי הדין בינם לבין עצמם, אינה צריכה מעשה קניין כדי לחייב את הצדדים. במקרה שלנו שני הצדדים הם גם תובע וגם נתבע, ולכן לא ברור שמדובר כאן במחילה שהרי הצדדים לא ידעו בעצמם מי חייב למי, ומי מחל למי. כך יש להסביר את הש"ך שכתב שיש צורך במעשה קניין על פשרה בבית דין (כפי שעולה ממקור דבריו בשו"ת מהר"ם מלובלין, מז). אמנם המהר"י עייאש (שו"ת בית יהודה ב, מב) חלק על כך וכתב שבכל מקרה בו יש דין ודברים בין שני אנשים והם התפשרו מרצונם, הפשרה תקפה גם ללא מעשה קניין.
בית הדין סבר כי במקרה זה יש לפסוק כדעת מהר"י עייאש, כיוון שבזמן הסיכומים לא היו בין הצדדים מחלוקות והיה ברור שהנתבע מוכן להסתפק בתשלום של 6,000 ₪ בלבד, ולכן ההסכמה תקפה גם ללא מעשה קניין.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il