בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

האם יש חוץ שהוא פנים?

מהו חטאם של נדב ואביהוא?

undefined

הרב יוסף כרמל

ניסן תשס"ו
3 דק' קריאה
בפרשתנו מסופר:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִ לִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (ויקרא י א-ד).

ננסה לברר היכן התרחש מאורע נורא זה ולהציע פירוש חדש לטעות שגרמה לו.

לדעת ר' אחא ור' זעירא, המשווים את כניסתו ויציאתו של טיטוס הרשע בשלום לקודש הקודשים, לפגיעה בבני אהרון (ויקרא רבה, פרשה כ אות ה), משמע שהכל התרחש בקודש הקדשים. חיזוק לדעה זו ניתן למצא בסמיכות המופיעה בתחילת פרשת אחרי מות:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן (בתוך קודש הקודשים) וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז א-ב).

לעומת זאת, בפשטות משמע כי הכל התרחש בהיכל - בקודש, ליד מזבח הזהב, שם הוא המקום הטבעי, להקטרת הקטורת. זו דעתם של רבי ישמעאל ורבי יוסי במדרש, המסתמכים על הביטוי הכפול " לִפְנֵי ה' " המופיע בפרשה. אלא שהם נחלקו כיצד יצאו החוצה. וז"ל:
"כיצד יצאו? היה רבי יוסי אומר המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו להן בעזרה שנאמר ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש (שם י' ד) מאת פני ה' לא נאמר אלא מאת פני הקדש. רבי ישמעאל אומר דבר למד מענינו שנאמר וימותו לפני ה' מיתתם לפנים ונפילתם לפנים כיצד יצאו גררום בחכי ברזל" (ספרי במדבר פיסקא מד ד"ה ויהי).

זו גם דעת רשב"ם ורמב"ן במקום.

לעומת שתי דעות אלה, בעלי התוס' (עירובין דף סג עמוד א ד"ה מאי דרוש) ו"אבן עזרא" במקום סוברים שהאסון התרחש ליד מזבח העולה העומד בעזרה. לפי שיטה זו יש קשר מהותי בין האש שירדה על מזבח העולה כהוכחה לירידת השכינה:
"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (שם ט' כד, הפסוק האחרון בפרק ט)

לבין האש שאכלה את נדב ואביהו המופיעה בפסוק הבא אחריו (הפסוק הראשון של פרק י).

רבנו מאיר שמחה הכהן מדוינסק, ב"משך חכמה" (י' א) ממשיך לפתח על סמך דעה זו רעיון מבריק וטוען שלפי זה מוסברת גם הפרשיה הבאה. בפסוקים הבאים של פרק י' משה כועס על אלעזר ואיתמר שני בני אהרון שהכתוב מדגיש שהם לא נענשו עם אחיהם הגדולים נדב ואביהו. וז"ל הכתוב:
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה':הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי" (שם, טז-יח).

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון למצוא פתרון והסבר למה שהתרחש באותו יום שהתחיל בשמחה כה גדולה על השכנת השכינה ונסתיים במותם של שני בני אהרון ובכעסו של משה על שני הבנים הנותרים שטעו בהלכות קדשים.

בפשטות, לשיטתם החטאת הייתה חטאת פנימית ולכן נשרפה ולא נאכלה ומשה תמה הרי היא הייתה חיצונית!!! וקשה כיצד יתכן ונחלקו במחלוקת במציאות שכזאת? מדוע לא נאכלה כיאות? ומה הקשר לחטא נדב ואביהו, שהרי הכתוב מכנה אותם הנותרים?

מסביר ה"משך חכמה" כי, נדב ואביהו חשבו שברגע מיוחד זה של הקמת המשכן והתגלות השכינה הכל נתקדש - עלה במדרגה רוחנית. לכן, המזבח החיצון היה לו, באותו יום, דין של מזבח פנימי, עליו אכן מקטירים את הקטורת. זו אותה הטעות של אלעזר ואיתמר שחשבו שהחטאת היא פנימית למרות שהיא הייתה באמת חיצונית, אף על פי שהוקרבה על המזבח החיצון. הסבר זה מחולל מהפכה בהבנתנו את מושג "קדושת המקום" ומעניק יכולת ניידות גם לו.

זהו גם פשר מאמר חז"ל:
"אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר (ויקרא י' טז) הנותרים אלא שעמד להם זכות אביהם" (יומא דף פז ע"א).

על פי מדרש זה רק זכותו של אהרון היא שעוררה את רחמיו של הקב"ה שהותיר לו שריד, ושני בניו הקטנים יותר לא מתו אף על פי שטעו באותה טעות בדיוק. (בהזדמנות אחרת נסביר בל"נ כיצד חידוש זה משפיע על הבנת כניסתו של הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים, והקשר של עבודת יום הכיפורים למות שני בני אהרון, המודגש בפתיחה לפרשת אחרי מות).

הבה נתפלל כי נחזור לימי ניסן מיוחדים אלה, ימי השכנת השכינה תוך לימוד לקח מטעויות העבר.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il