ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה יסודות בדיני ממונות

לא הגיעו לטיול – תביעות הדדיות

פסיונרים, חברי כולל בוקר מסויים ביקשו לצאת בצוותא לטיול מאורגן. שכרו במשותף אוטובוס והזמינו אתרים מעניינים והסעדה. חברי הכולל שהיו מעוניינים - נרשמו לטיול, ושילמו מראש על יום זה (לא פחות משני שליש מהעלות). ביום הטיול התברר ששני חברים נגרעים מההשתתפות, והטיול החל בלעדיהם. לאחר הטיול – שני הצדדים העלו טענות.
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה:
פסיונרים, חברי כולל בוקר מסויים ביקשו לצאת בצוותא לטיול מאורגן. שכרו במשותף אוטובוס והזמינו אתרים מעניינים והסעדה. חברי הכולל שהיו מעוניינים - נרשמו לטיול, ושילמו מראש על יום זה (לא פחות משני שליש מהעלות). ביום הטיול התברר ששני חברים נגרעים מההשתתפות, והטיול החל בלעדיהם. לאחר הטיול – שני הצדדים העלו טענות;
טענת החברים שנעדרו: לא נהננו מהטיול, לא נסענו באטובוס ואף לא אכלנו ונהננו מהארוחה הנכבדה שאורגנה – ומבקשים את כספנו בחזרה. לטענת אחד מהם, הוא אף ניסה להתקשר ככל המוקדם שבידו, להודיע למארגן על
ביטול הגעתו, והותיר הודעה טלפונית.
טענת גזבר החבורה: על סמך אישור הגעה והזמנת מקום לטיול, נוצרו התחייבויות וסיכומים עם נותני השירות השונים. בעצם רישומם הם היו חלק מהעיסקה הכוללת, וכעת אינם יכולים לקבל כספם, הגם שלא נהנו בפועל מהטיול. אדרבה, חייבים השלים את יתר התשלום בשל השירותים שהוזמנו לקבוצה כולה.
ביה"ד ביקש לברר מהמבטלים לסיבת ביטול הגעתם, והבין שהביטול לא היה ממניע של אילוץ ואונס.
ממארגני הטיול ביקשו לברר אם בשל רישומם לטיול 'תפסו' מקום לאחרים, או שלא היה ביקוש נוסף. וכן אם ניסו להזמין חבר אחר תחתם, על בסיס מקומם שהתפנה.

תשובה
המבטל תור וההשתתפות ונתבע ע"י המארגנים לשלם על תורו, אם לא עשה כן בשל אונס, יהא חייב לשלם רק אם נפסד בעל המלאכה מחמתו (כשנמנע מלקבל לקוחות אחרים בשל תורו, וכשידע מהביטול לא מצא לקוח תחתיו), מלבד האיסור שכרוך בכך (מדין 'מחוסרי אמנה', עפ"י גדריו). כשלא ארע כל הפסד ממוני, אין אפשרות לחייב את המבטל לשלם לבעל המלאכה כפועל בטל, אף לו נותן השירות כבר הלך למקום עבודתו (בשל כמה ספיקות אם נוהג דין זה בנידון דידן).
אמנם כשנהוג לשלם על כך, יהא חייב לשלם על פי הנהוג, ומוטב שתהיה התראה תחילה לנוהלים אלו.
מארגני הטיול, יצרו קשרים ורקמו עיסקאות נופש בשל מספר המשתתפים, ועל סמך דבריהם ורישומם, ניהלו את פרטי הטיול. ובאם לא יכלו למצוא חלופה תחת המבטלים, ולא יכלו לגרוע ממספר המנות שביקשו – אזי יהיו המבטלים חייבים באשר נעשה למענם, אף שלא נהנו מכך (הם לא ביקשו לתבוע את החברים שאכלו יותר – את 'המנה שלהם').

נימוקי הדין
פסק השו"ע בסי' שלג סעי' א עפ"י הגמ' בב"מ בדף עה:: 'השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת'. כל זאת כל עוד לא התחיל הפועל את פעולתו, כפי שהמשיך השו"ע שם: 'בד"א, בשלא הלכו. אבל הלכו... נותן להם שכרן כפועל בטל'.
הרמ"א הוסיף: 'ויש אומרים, דאם משך בע"ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן'. כלומר, קניין מועיל שלא יוכלו לחזור בהם.
אולם ישנם שני סייגים לכל זאת, כפי שכתב השו"ע בסעי' ב: 'בד"א שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו, דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה, אבל אם היו נשכרים אמש (בעת שסיכם איתם) ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל (אף שלא התחילו ללכת)'.
כן הוסיף השו"ע, שאין לחייב את בעה"ב לשלם לפועל אם חזר בו בשל אילוץ ואונס, שלא היה מודע לו בעת ששכר וסיכם עם הפועל: 'אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אנוס, ונפטר'.
יש לבחון את המקרה שלנו לאור פסק השו"ע, כדלהלן;
החברים שמזמינים בצוותא הינם מוגדרים כבעלי הבית, שמזמינים את מספקי השירות (אוטובוס, מדריך, אתרים, הסעדה) להיות פועל עבורם וליתן להם שירות. כל עוד לא התחיל בעל המאכה את מלאכתו, אין לחייב את המבטל בכך שחזר בו, אם לא ניזוק בעל המאכה מכך שבשל הזמנתו זו נמנע מלקבוע תור לאחר ולקבל לקוח אחר, או לחלופין שכעת יכול למצוא (גם אם כרוך במאמץ של הבעל-מקצוע ומזכירתו) לקוח ומטייל אחר שיכנס תחתיו. אולם אם התחיל בעל המלאכה במלאכתו של המזמין, לא יוכל לחזור בו הלקוח, ויהא חייב לשלם לבעלי המלאכה דמי מלאכתו בפועל בטל. וזאת בתנאי שלא ביטל המזמין את תורו בשל אונס לא צפוי.
גדר הדין שאין לו אלא תרעומת
כשלא ניזק הפועל כתוצאה מחזרת בעה"ב, אמרו שאין לפועל לחייב את בעה"ב חיוב ממון, אלא רק תרעומת. רש"י בב"מ בדף עו: בד"ה 'אין להן': 'תביעת ממון ליכא, דהא דברים בעלמא נינהו'. ובתפארת ישראל ב"מ פ"ו סק"ג כתב שאף חיוב בדיני שמים אין עליו. אלא שבמסכת כלה רבתי פ"ה ה"כ נאמר: 'והוצא עצמך מן התרעומת', ובחידושי תלמיד הרשב"א ב"מ שם נאמר שממידת חסידות ראוי שישלם. ובחידושי החת"ס ב"מ בדף עו. ובחזון יחזקאל על תוספתא ב"מ פ"ז ה"א באר שכשיש תרעומת מותר להתרעם עליו.
אולם הש"ך סי' שלג סק"א עפ"י סיעת ראשונים הבדיל בין תרעומת של הפועל בשל חזרת בעה"ב, שזוהי עובדה שמצריכה אותו לחפש לקוח אחר, לבין פועל שחוזר בו מהעבודה ומצריך את בעה"ב לחפש פועל אחר: 'דוקא בע"ה על הפועלים (יש תרעומת) משום שאין דרך בע"ה לטרוח ולהשכיר פועלים אחרים, אף שמוצא לשכור. אבל אם פועלים מוצאין בע"ה אחר להשתכר, אין להן עליו אפי' תרעומת'. אך הביא מה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א והשו"ע בסעי' ב, שגם לפועלים יש תרעומת על בעה"ב. הרי שתלה את התרעומת בטירחה במציאת חלופה כביאור הטור שם, ומשום כן סבר שלא יהא תרעומת כשמצא חלופה ללא טורח רב.
ברם הריטב"א בב"מ עה: סבר שהתרעומת אינה בגין הטירחה, אלא משום הגנאי והתדמית שנפגעו, או שנאלצים להחליף סגנון התנהלות בעבודה מול לקוח חדש: 'משום דמיחזי כחוכא, או משום דקפדי על שינוי דעתא כשנשכרין לאחרים... או משום לזות שפתים, שסבורין העולם דעילה מצאו זה בזה'. להבנה זו גם בלא נזק ממוני תהיה תרעומת, ואף לפועל תהיה תרעומת על חזרת בעה"ב, אך יותר מסתבר שלא יהא כרוך בכך חיוב ממוני. נפק"מ לטעמי הדין תהיה במקרה שלנו, שטרם התחיל לעבוד ואין עדיין הרגלי עבודה ושינוי דעתא, שלא יהא לו אפי' תרעומת.
יש לציין שמלבד הפן הממוני הכרוך בחזרת צד אחד לאחר שסוכם על השכירות, ישנו פן איסורי, כמבואר בשו"ע בסי' רד סעי' ז עפ"י הגמ' בב"מ בדף מח.: 'הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו'. אומנם רש"י שם באר: 'אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם... ואין לנו קללה אחרת, אלא אינו הגון בעיני חכמים'. בפירוש הר"ש במשנה שביעית פ"י מ"ט כתב שאין במעשה זה איסור, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ובשטמ"ק ב"מ מט. ד"ה 'עוד' כתב בשם הראב"ד שאינו נעשה רשע בכך. אך הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא את דברי הב"י שם בשם הריב"ם: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע'. ובמשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו ויביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה, ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
הדברים אמורים כשחוזר בו בלא סיבה מיוחדת, אלא שמעדיף פועל אחר, אך ישנם מצבים שמותר לחזור בו מהסיכום עם הפועל, למשל כשלא נצרך עוד למלאכה, ואף אם צריך מלאכה אך נוכח שיכול לעשותה לבדו או בסיוע שלא כרוך בהוצאה ממונית (הסמ"ע בסי' שלג סק"א תמה שמלשון הטור נראה שהתיר לחזור לכתחילה 'איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו', ובאר שדבריו נסבו על אופנים אלה שציינו).
ואם מוצא פועל בזול יותר (בגר"א בסי' רד ס"ק יח מבואר כשמדובר בהפרש של שתות ביניהם), נחלקו הראשונים בדבר.
אמנם בקבלן אפי' שימצא עבודה אחרת, יהא חייב בעה"ב לשלם לו, שכן סיכם עימו.

כשהיה קניין עם הפועל – בעה"ב אינו רשאי לחזור בו
אם עשו קניין עם הפועל על מלאכתו, חייב בעה"ב לשלם שכרו, אף אם לא היה לו אפשרות למצוא עבודה בשעה שהזמינו, אומנם מחוייב הפועל למצוא כעת עבודה אחרת, אך אם לא ימצא או שימצא בזול יותר – חייב בעה"ב להשלים את חסרונו כפי שסיכם עימו מתחילה. ונבאר מהם קנייני הפועל;
קניין כסף: אם הקדים ונתן לו שכרו קנאו (ש"ך סי' שלג ס"ק כה, והנתיה"מ שם סק"א באר שאף שחכמים הפקיעוהו את קניין המעות, לא ביטלוהו במקום שאין חשש שיאמרו נשרפו חיטיך בעליה, והפועל הלא יברח כשתהיה שריפה, ועוד שפועל הוקש לקרקע שנקנית בכסף. וכ"כ במחנה אפרים סי' ג, וכן הוכיח המהרש"ם ח"ב סי' כט מדברי הריטב"א בע"ז עא. והשטמ"ק בב"ק צט: בשם הרמ"ה, וכ"כ הלחם משנה מכירה פ"ג ה"א והחכמת שלמה בסי' שלג סעי' ג). ואומנם החכמת שלמה בסי' שלג סעי' ג הצריך שיתן הכסף בשעת השכירות ובכך מורה שנועד לקניין. והערך שי בסי' קצב סעי' יג סבר שכיון שהתחיל במלאכתו התחייב לו שכרו, והוי כנתן לו כסף לפועל, ואינו יכול לחזור, וכ"כ החזו"א בסי' כא ס"ק לב שהתחלת מלאכה היא מדין קנין כסף.
קניין שטר: כתבו הצדדים חוזה עבודה וחתמו עליו, מהווה קניין (הש"ך ונתיה"מ דלעיל, שכן פועל כקרקע. וראה רמ"א בסי' שכ סעי' ב לגבי מקבל שדה מחבירו לעבדה: 'ואין כותבין שטר ביניהם, אלא מדעת שניהם, שמשנכתב השטר אינן יכולין לחזור בו', ובפת"ש שם ובסי' שלג סק"ב הביא מהנוב"י סי' ל סק"ח שדי בשטר זה ללא קניין נוסף).
קניין חזקה: כעבד נקנה אף הפועל בחזקה (ש"ך סי' שלג ס"ק כה. ראה רמב"ם הל' מכירה פ"א הט"ו שאכילת פירות מהני לקנין קרקע, ודין פועל כקרקע כדחזינן בדיני הונאה, והינו נקנה גם בחזקה, וכן הבין בנחל יצחק סי' לט סעי' יז שהתחלת מלאכתו קונה כחזקה. וכ"כ האור שמח בהל' שכירות פ"ט ה"ד). אך באגר"מ חו"מ ח"א סי' פא ענף ג שלל זאת והבין שפועל אינו נקנה בחזקה, וכן סבר החזו"א ב"ק סי' כג סק"ז בסוגריים המרובעות.
קניין סיטומתא: אם נהגו בעיר לקנות פעולה בדרך כלשהי, מהווה כקניין של הפועל.
קניין סודר וחליפין: אם עשה בעה"ב קנין סודר עם הפועל הוי קנין (הב"י בסי' שלג הביא תשובת ריטב"א שכל שעשו קניין לאפושי הוא, שלא יוכל לחזור בו, והש"ך בסי' שלג סק"ד הביא שכן הוא בהגה' אשרי. וכ"כ בנחל יצחק סי' לט סעי' יז. החזו"א ב"ק סי' כג ס"ק כח כתב שאמנם קנין סודר אינו קונה גופו של פועל וקבלן כשם שאינו קונה עבד, אך מתפרש הקנין סודר שישנו שיעבוד נכסים להשלמת המלאכה. יש לציין שבפועל קטן לא יועיל סודר, שהתמעט מקניין זה). אולם יש שסברו שלא מהני לקנות פועל כך (הש"ך שם הבין שהוי קנין דברים ולא מועיל קניין).
משיכת כלי אומנות: אם משך בעה"ב כלי אומנות של הפועל, קונה בכך את שכירות הפועל רמ"א בסעי' א. אומנם הנתיה"מ בסי' שלג סק"ב חולק וס"ל שלא נקנה פועל כך.
אומנם ישנן מציאויות שכלל אין צריך קניין; אם נשכר הפועל ע"י רבים, אף בלא קניין אינו יכול עוד לחזור בו. (הב"י בסוסי' שלד הביא מרדכי ב"מ רמז תנז, וכ"כ נתיה"מ בסי' שלג סק"א. ובטעם הדין כתב המרדכי: א. כל הנעשה ברבים א"צ לקניין. ב. חשיב לרבים כמתנה מועטת שא"א לחזור בו מכך (ולפי"ז הוי רק מחוסרי אמנה ולא קניין). ג. כששכרוהו רבים הוי כהעמידו ערב, וערב משתעבד ללא קניין). רעק"א תניינא סי' טז צידד שכשם שהרבים אינם יכולים לחזור כן הפועל אינו יכול לחזור בו.
כששוכר פועל עני, בעה"ב אינו יכול לחזור בו אף שלא עשה קניין, כנדרי צדקה (קצוה"ח בסי' רסד סק"ד ובסי' פא סק"ג. וראה פת"ש יו"ד סי' רנח ס"ק יג). אומנם יש שחלקו וסברו שרק נדרי צדקה זוכה העני ללא קניין שכן ניתן בנדבה, אך תשלום לפועל על מעשי פעולתו אינו נדבה ונתינה ובעיא קניין (שו"ת צמח צדק חו"מ סי' לט וראה כן במנחת יצחק ח"ב סי' לט סק"ב שאין הבטחה ליתן למוסד בעבור שילמדו וידליקו נר לעילוי נשמתו בתורת נדבה, אלא הוי שכירות על פעולתם).
הגיע האוטובוס כבר, נחשב כתחילת מלאכה
הגמ' בב"מ בדף עו: אמרה שאם הלכו פועלים מכבר למקום עבודם, נחשב הדבר כתחילת קניינם, ובעה"ב לא יוכל לחזור בו אף לו יכלו למצוא לקוח אחר (אך ישלם לו רק כפועל בטל). וצריך לבאר מדוע הליכתו מהווה כקניין. תינח אם נימא שהווה כקניין כסף, או חזקה או חליפין (כנתבאר לעיל), אך יש שבארו כי כשהתחיל לילך השתעבד לו.
הרמב"ן שם באר בטעם הדין שאם הלכו אינם יכולים לחזור: 'הלכו דוקא קתני, שאע"פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן... כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן... כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה... וכבר נשתעבד לו בעה"ב בהתחלת מלאכה'. וכ"כ הרשב"א שם: 'כיון שהתחילו במלאכתם נתקיים השכירות, ונשתעבד להם בעה"ב... והליכת פועלים למלאכתן היא היא התחלת מלאכתן'. וכ"כ הריטב"א שם: 'ואם התחילו במלאכה ואפי' התחלת הליכה'.
הריטב"א בב"מ צט. בדין שואל קרדום ובקע בו קנאו, הקשה כיצד קנה במלאכתו זו. והשיב: 'וי"ל דהא תקנתא דרבנן היא מפני תיקון העולם, שלא יהא אדם משאיל או משכיר כליו לחברו, ואחר שיתחיל במלאכתו שיחזור בו, ויניח מלאכתו מותחלת'. וכן חזר על יסוד זה בקידושין בדף מז:: 'והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם, שלא יחזור בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו, כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה'. הביאם הנחל יצחק בסי' לט סעי' יז. ובערך שי בסי' רנט סעי' ז דן עפי"ז שבפועל גוי לא תיקנו חכמים כן.
יש לדון במציאות שנהג האוטובוס שיוצא מביתו לעבודתו אם נחשב כהתחלת מלאכה לכל המזמינים. אמנם וודאי שלא נהוג כיום לשלם לעובד משעה שיצא מביתו, אך היציאה מהבית לעבודה נחשבת כתחילת עיסוק במלאכת בעה"ב. ועל כן הבין הש"ך ס"ק יד בשם הריב"ש בסי' קעו שאין חילוק בין שכיר יום לקבלן והליכתו מהווה כקניין. אך האבני נזר חו"מ בסי' נב מחודש ד סבר שהדין אמור רק בפועל שיציאתו משל בעה"ב (ב"מ בדף פג:) וההליכה נכללת בשכרו (שו"ע סי' שלא), אך קבלן מקבל שכרו רק על שנטל על עצמו לבצע, ואין להליכתו לעבודה זיקה למעסיקו. ולדבריו, כיון שהתשלום לבעל מקצוע אינו כולל את הזמן הגעתו לעבודה, לא יהא נכון להחשיב את הליכתו לעבודה כתחילת מלאכה, אף אם הוא פועל ולא קבלן. ובמשפטי החושן עמ' עו הסתפק, שכיון שמדינא יציאות הליכת פועל הינה על בעה"ב אף שלמעשה נהגו היום לא ליטלו ולא לשלם על כך, מ"מ נחשב שעובד עבור בעה"ב, וחזר הדין להחשיבו כתחילת מלאכה עבורו. וצ"ע.
עוד יש לדון אם הליכה בדווקא מהווה כהתחלת מלאכה, או שמא גם שאר הכנות שנדרשו לפעולתו, כגון שהיה צריך לקנות חומרים ומוצרים לקבוצה זו (בדברי מלכיאל ח"ה סי' רכט צידד שרכישת מכונה לעבודתו לא נחשבת כתחילת מלאכה, אא"כ נעשה על פיו וחייב כמוציא מעות עפ"י דברו), או שהכין את החדר עבורם. הנה לאבנ"ז דלעיל, רק פעולות שעליהן נוטל שכר מבעה"ב נחשבות כהתחלת מלאכה. וכן להבנות שתחילת מלאכה הוי כחזקה, חליפין או קנין כסף שאין לראות בהכנות אלו כקנין, כיון שהמבטל אינו חייב לו דבר בשל כך. וביביע אומר ח"ה סי' כה סק"ח דן בדברי ערוך השולחן או"ח סי' שו אם הכנתו של החזן בחול מספקת בכדי ליטול עליה שכר, וימנע בכך משכר שבת, וסבר שאין להתיר מטעם זה שכן שכרו ניתן רק על שיתפלל ויתקע בציבור.
תשלום על שירות כשנפסד מחמת הזמנה שבוטלה
נותר לן לברר, משום מה יש לחייב את בעה"ב בתשלום 1 כשחזר בו, כשיש לפועל הפסד. ומצאנו ג' ביאורים ביסוד דין זה;
א. יש לשלם על הפסד זמן עבודה של העובד – דין שבת
התוס' בב"מ בדף עו: ד"ה 'אין' והרא"ש בסי' ב הבינו שיש לשלם לפועל מדינא דגרמי על הפסד עבודת הפועל ובכך נמנע ממנו להרוויח את לחמו. המשנה בב"ק בריש פרק החובל מגדירה את נזק ביטול זמן עבודה של חבירו כ'שבת', ששובת ובטל ממלאכתו, וכך אמרה הגמ' שם בדף פה:: 'שבת, דהדקיה באינדרונא (רש"י: 'סגרו במסגר') ובטליה'. הרי שמצאנו, שיש לחייב אדם על ביטול זמן מלאכתו של חבירו שנטל ממנו, והתוס' בב"ק שם בדף פה: בד"ה 'רואין' והרא"ש חילקו בגובה התשלומין שזכאי לו מחמת גרמת השבתתו לפי סוגי המלאכות והמומחיות של הנפגע, וכן כתב הרמ"א חו"מ סי' תכ סעי יז אמנם בשו"ע לא חילק כן. ולדברים אלו, רופא שהפסיד לקוח בשל כך הזמנת תור ע"י המטופל, היה צריך להיות זכאי לפיצוי אם אכן נגרם לו נזק מחמת כן, כלומר שהיה לו ביקוש לבצע טיפול לאחר, ומשום ששמר את הזמן לראשון לא קיבל אחר כלל (למעט, שקיבל את הלקוח בזמן אחר, שאז לא נחשב שהפסיד לקוח), וכן שכעת לא יוכל למצוא לקוח אחר אף שכרוך במאמץ לא מבוטל .
אלא שיש להקשות על דין זה מכמה סוגיות בהם מבואר שאין לחייב ממון על כך שמנע רווח לחבירו.
הב"ח בסי' שסג וקצוה"ח בסי' שלג סק"ב הקשו מדוע חייב על שגרם 'שבת' לחברו, והלא גרמא בנזיקין פטור, והנועל ביתו של חבירו ומפסידו את הרווח הצפוי פטור (כשלא נהנה מכך, ב"ק כ. ושו"ע סי' שסג. מלבד שיטת הרמ"ה שהביא הנמוקי יוסף בב"ק בדף ח: בדפי הרי"ף ד"ה וחצר דקימא לאגרא שחייב אף בהכי מדין מזיק: 'דכשדר בה חייב, מידי דהוה אכל נזקים דעלמא... וכל היכא דקיימא לאגרא, וגרם לאפסודיה, כגון דגזלה מינה, אף על גב דלא דר בה - חייב, ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי, וכל שכן למאן דדאין'), וכן המבטל כיסו של חבירו פטור 2 ואין לו אלא תרעומת (תוספתא בירושלמי ב"ק ט, ג, הובא בתוס' ב"ק נח. ורא"ש פ"ב סי' ו). וכן היה צריך להיות הדין בדיננו, שהנרשם לטיול הזמין מקום ומנע בכך מאחרים להזמין מקום, הזיק בגרמא את נותני השירות מלעבוד ולהרויח, וגרמא בנזקין פטור בדיני אדם. ואכן באר קצוה"ח כי מטעם זה בארו הראשונים טעם אחר לחייב את בעה"ב על הפסד הפועל. והביא מהר"ם מרוטנבורג שפטר לדינא את בעה"ב אם חזר בו קודם התחלת מלאכה, אף שהפסידו פועל ממון באופן וודאי, שכן הוי רק מניעת רווח (הקצוה"ח סבר שהפועל אינו יכול להוציא מבעה"ב כנגד דעת המהר"ם. ובתהלה לדוד תמה שחש לדעה יחידאה, והנתיה"מ בדיני תפיסה בעדים קיצור כללי דיני תפיסה סק"כ כתב משמיה דהחוות יאיר: 'דבמקום שסתמו המחבר והר"ב בהג"ה ולא חלקו עליהם הסמ"ע והש"ך, אינו יכול לומר קים לי כפוסק אחר', ולפי"ז אין להכריע כלל כמהר"ם).
אך האחרונים בארו כמה יישובים בשיטת המחייבים לשלם לפועל מדינא דגרמי.
הפלפולא חריפתא אות ד חילק בין נזק רווח ודאי כפועל שוודאי היה מוצא מי שישכירנו ולכן חייב הבעלים בנזקו, לבין חצר שקיימא לאגרא שיש פעמים הרבה עיכובים בהשכרה, ולא חייב על מניעתו מהבעלים להשכירה. וכן באר המחנה אפרים דיני גזילה סי' יא שבביטול פועל יש ברי הזיקא ולכן חייב, וכ"כ שער המלך בהלכות גזילה פ"ג ה"ט והחוות יאיר סי' קנא הובא בקצוה"ח בסי' שי סק"א. וכן פירש המשאת בנימין סי' כח: 'וכמאן דמנח בכיסיה דמי... ולהכי לאו מניעת הריוח הוא, אלא ממוניה ממש דחסרוהו השותפין ולא דמי למבטל כיס חבירו דלא ברי הזיקא דשמא לא היה מרויח כלום'. אולם הקצוה"ח והנתיה"מ שם לא קיבלו זאת, וכן נראה מהש"ך בסי' רצב ס"ק טו בשם המהרש"ל שפטור אף שמבטל כיס חבירו כשהרווח ברור.
הקצוה"ח הכא ובסי' שסג סק"ג באר שרק בנזקי אדם חידשה תורה שחייב על נזק זמנו שנוטל ממנו, ולא על נזק שגורם שממונו לא יפיק את הרווחים הצפויים. ולכן חייב על שהשבית אדם ממלאכתו ולא על שלא יכול להשכיר ביתו. וכן כשחזר בעה"ב ומנע בכך מהפועל לעבוד ולהרוויח, הוי כנועל את האדם בבית וחייב מדין שבת. ועל כן נקט שאם הזמין פועל עם בהמותיו וחזר בו, חייב על ביטול שכר הפועל ולא ישלם על ביטול הבהמות ממלאכתם. וכן בדיננו, יהא חייב על ביטול הרופא ממלאכתו, אך לא על מיכשור שיכל להשכיר בשעה זו, אך על ששכר הרופא לצורך הטיפול יהא חייב, כדין הוציא הוצאות עפ"י חבירו. אלא שלדעת המחנה אפרים דיני גזילה סי' יא יש לשלם גם על ביטול בהמות הפועל, כיון ששכר את האומן עם כליו, יש להחשיב את כל הרווח כשכר הפועל.
הג"ר שמעון שקופ בחידושיו בב"ק באר באופן שונה, והסביר כי הבית והכסף שבכיס אינם עושים רווחים בטרם שעשו אותם, אלא שטמון בהם פוטנציאל לרווח שניזוק, והוי גרמא בנזקים ופטור בדיני אדם. אך תוצרת של מעשה האדם הגדירה תורה כרווח ממשי שכבר קיים, והוא ניזוק כעת, ועל כך חייבה תורה.
ב. חיוב לשלם על הפסד הפועל הינו מתקנת חכמים, כדבר האבד
הרמב"ן הרשב"א הנימוק"י והר"ן בארו שבעה"ב צריך לשלם לפועל על שנפסד מחמתו, כדין החוזר בו בדבר האבד.
הנתיה"מ בסי' שלג סק"ג סבר שיסוד הדין אינו חיוב מדינא: 'לאו דינא דאורייתא הוא, וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זה לזה להשלים ההיזק עד כדי שכרן. ועל תקנת חכמים ואומדנא שלהן אין להקשות כלל'. והוכיח טעמו: 'תדע דתקנת חכמים היא, דהא ודאי במוכר סחורה ולא קנו מידו וחזר בו הלוקח, אף שהפסיד הסוחר ע"י זה אפ"ה פטור, וכאן חייב. אלא ודאי דתקנת חכמים היא בפועל'. הנתיה"מ צידד שיש להבין כן אף בדעת התוס' הנ"ל, ואינו חיוב גמור מדינא. וכ"כ באולם המשפט סי' שלג סק"א. ועיין באמרי בינה קניינים סי' טו שדן האם נאמרה תקנת חכמים גם בגוי.
המהר"ם שי"ף בב"מ בסוף דף עו: ד"ה בתוס' הביאו קצוה"ח בסי' שלג סק"ב הקשה שמצאנו בדין שהפסידו דבר האבד שאינם חייבים לשלם מכיסם אם לא הטען, ואילו כשבעה"ב חזר בו, אנו מחייבים אותו לשלם מכיסו. ויישב הקצוה"ח שם שתלוי הדבר באומדנת המבטל, וכשנשכרו פועלים לא התחייבו לשלם מכיסם אם ינזק בעה"ב בדבר האבד, לעומת אמדן דעת בעה"ב בכגון דא: 'דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן, ומש"ה בדבר האבוד אפילו לא התחילו במלאכה כיון דקיבלו עליהם לעשות מלאכתן נשתעבדו עד כדי שכרן... אבל אם אינו שוכר עליהן לא בעי שלומי, כיון דלא קיבלו עליהם תשלומין. אבל בעל הבית החוזר בפועלים, עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים... מש"ה בדבר האבוד צריך לקיים תנאו ובעי שלומי. וכי היכי דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי, שהוא לגמור המלאכה ומש"ה שוכר עליהן, וא"כ בעל הבית בפועלים שהוא להיפך, דעיקר תנאו לשלומי, א"כ בדבר האבוד בעי שלומי'.
מעין זה כתב המרדכי ב"ק רמז קטו בשם רבנו יקיר, שאמנם הזיק רק בגרמא, אך קיבל על עצמו לשלם על כך: 'שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב... ומכאן אתה למד לכל הגרמות, אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב, והיינו טעמא נמי... השוכר חמריו ופועליו וגורם להפסיד שכרם במקום אחר, הואיל וקיבל עליו לשלם חייב, דכולם גרמות נינהו, ואי לאו שקיבל עליו היה פטור'. הובאו דבריו במחנ"א בהלכות פועלים סי' ז, שכירות סי' תי, שומרים סי' ח ובדברי חיים חו"מ ח"א סי' כח.
ג. חיוב לשלם על הפסד הפועל מדין ערבות
איתא בגמ' בב"מ בדף עג:: 'אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא (הביא לו מעות שיקנה יין בשער זול), ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט (משלם לו כשער שרצה להרוויח שהיה מוכרו ביום השוק)'.
הריטב"א שם הקשה על דין זה: 'למה חייב לשלם לו כלום, ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא. וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש'. והשיב הריטב"א בתירוץ השני: 'ומורי הרב תירץ, דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו – על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו, משתעבד ליה משום ערב. וזה ענין שכירות פועלים... שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו. וזה דין גדול'. נמצא שכל חיוב תשלום לפועל הוא מדיני ערבות, וכן כתב הריטב"א זאת שוב בהמשך שם בדף עה:.
הנתיה"מ בסי' שו סק"ו הביא את ביאור זה, ופסק כן: 'נראה דמחויבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהיה יכול להרויח... דפעולת פועל בידו הוא, וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהיה יכול להרויח'. כן החת"ס חו"מ בסי' קעח כתב שאין חולק על יסוד זה של הריטב"א, וכל שלא עשה כפי שנשלח חייב לשלם מדין ערב, וכ"כ בחידושי רעק"א בחידושיו לב"מ בדף עו..
אומנם יש הרבה מהראשונים שביארו דין זה של הגמ' חמרא דזולשפט מבוסס על כך שסוכם מראש עם השליח להיות אחראי על המקח וכי התחייב לשלם באם לא יקנה. אך בלא שיקבל על עצמו, אין דין ערב מחייבו לשלם. כ"כ המהרש"ם ח"א סי' עז והביא מראה פנים על ירושלמי שאין דין ערב מחייב ממון. וכן פסק הבית מאיר חדש סי' י, האמרי בינה הלוואה סי' לט והחזו"א בריש סי' כב. והנחלת צבי בסי' רצב סעי' ז כתב שאין להוציא ממון עפ"י סברא זו.
נפק"מ בין השיטות 3 יהא כבנידון דידן, על מי מוטלת חובת ההוכחה אם יכל העובד למצוא קליינט אחר חלף ביטול הראשון.
הערוך השולחן בסי' שלג סעי' ב כתב שכשיש הכחשה בין בעה"ב והפועל אם יכל אתמול למצוא עבודה – על הפועל להביא ראיה: 'כדין מוציא מחבירו, ואם לא הביאו ראיה נשבע הבעה"ב היסת ונפטר'. נראה שהבין שהחיוב הוא מדינא דגרמי, שכן אם חיובו משום דבר האבד או מכח היותו ערב היכא שמסתמא היה יכול למצוא פועל, יתחייב בעה"ב לשלם. במקרה דידן, שההודעה נקלטה נתקבלה ונקלטה אחר שיצא לעבודה, ובבוקר לא היה די שהות לזמן חבר אחר מהקהילה בהתראה כה קצרה.

ביטול תור בהשארת הודעה למזכירה טלפונית
יש לברר אם ניתן לבטל את השכירות רק בידיעת השכיר, וכל עוד לא ידע ההמארגן מביטול המקום, הליכת נותני השירות היתה לטובת כלל המזמינים, או שיש ביד בעלים לחזור בהם מההסכם גם בלא ידיעת הפועל, והתברר למפרע שהליכתו לעבודה לא היתה מכח המבטל, ולא התחייב בכל המלאכה כדין 'אם הלכו' (וישלם רק הוצאות הליכה אם היו ושנגרמו לו בשל הליכתו מחמתו, מדינא דגרמי).
המהרי"ל דיסקין פסקים אות רכב דן כשבעה"ב חזר בו וביקש משליח להודיע לפועל, והתרשל השליח ולא הודיע לפועל, וסבר שחייב בעה"ב לשלם לפועל, שכן אמנם נאנס בעה"ב בהודעתו לפועל, אך הפועל עשה עפ"י ציווי בעה"ב ולא יגרע שכרו בשל אונס בעה"ב.
במשפטי החושן עמ' צה למד מדין הפת"ש בסי' קפב בתשובת מים חיים חו"מ סי' יח ששלח למכור לו חפץ, וקדם והקנהו לאחר בקניין סודר. וסבר שהשליח לא מתבטל אם אינו יודע מביטולו. אך הביא מתהלה לדוד סי' קפב שהשיג על הבנה זו וסבר שכל שביטלו בעה"ב אינו שליחו עוד הגם שלא ידע מביטולו, ומכירת המשלח קיימת.
אולם אם הפועל חוזר בו ללא ידיעת בעה"ב, כתב בשו"ת זרע אמת יו"ד סי' צז חזרתו חזרה. אומנם יהא חייב לבעה"ב אם יפסד.




^ 1. נפק"מ יהא לכך אם חוב זה אינו בגדר שכר פועל, אינו כרוך כגדריו לשלם ביומו שכרו, ואין בו איסור 'בל תלין', ויכול לשלם לו חובו בסובין ובמטלטלין ולאו דווקא במעות. אולם החזו"א בסי' כג ס"ק לו סבר כי רק תשלום על התחלת מלאכה הינה מדין פועל ומחוייב לכל דינים אלו.
^ 2.יש הסבורים שאף שפטור מדינא כשמנע מחבירו רווח, מ"מ חייב בדיני שמים, כן כתב הרדב"ז ח"א סי' פד, ושער המשפט סי' שיב סק"ב, אמרי יושר ח"א סי' קמט והאבני נזר יו"ד בסי' קלג סק"ג קלד דן ביכולת לתפוס משום כן שהרי בש"ך ובריב"ש מבואר שלא מהני תפיסה בדיני שמים. והב"ח בסי' לח סעי' יז כתב שעבירה בידו ובכלל גזל את חבירו כשהפסיד ממון חבירו בגרמתו. אך בבית מאיר סי' י הסתפק בכך, שכן משמע ברמב"ן שפטור אף לצאת ביד"ש.
^ 3.ישנם מספר נפק"מ למחלוקת בטעמי הדין כפי שליקט בספר משפטי החושן עמ' פט – צ;
א. כתב רעק"א בחידושיו לב"מ בדף עו. אם יכול הפועל למצוא מעסיק ולוקח אחר, אלא שהשער הוזל מאתמול. אם חיובו הינו מדינא דגרמי ההיזק שהיסב לו, לא יהא חייב לשלם כשמוצאים עבודה אחרת, ומשמיא הפסיד הפועל. ברם אם חיוב התשלום להם בשל דבר האבד בהפסד של שהבטיח להם, אזי יהא חייב לשלם להם כל שהבטיח תחילה. ובספר דבר למשפט סי' ה סק"ח הוסיף שאף לו חזר בו בעה"ב בזמן שיכל למצוא פועל, ולא מצא, לא חייב מדין גרמי, היות ובעה"ב לא היסב לו כל נזק ומזיילהו של הפועל גרם, אך מדין דבר האבד שסמך על דבריו, יהא חייב לו כשלא מצא לבסוף.
ב. עוד כתב רעק"א אם רוב פועלים נשכרים בד' ומיעוט בג', ובעה"ב שכר בד' וכעת אינו יכול למצוא עבודה אחרת. שמדינא דגרמי חייב לשלם רק ג' ולטעון שבין כה לא היו מוצאים עבודה אלא בג', אך מדין דבר האבד הפסידו ד', וישלם כן. ומדין ערב לא יתחייב אא"כ התחייב בפירוש כך.
ג. בעה"ב שגג בחזרתו ולא נהג כן במזיד (שטעה ביום או שכח), לש"ך בסי' שפו סק"א אין לחייב בדינא דגרמי אלא מקנסא ובמזיד ולא בשוגג, אך מדין דבר האבד יש לחייב אף כששגג מלבד באונס.
ד. מת בעה"ב קודם שעמד בדין, אם חייבים היורשים לשלם לפועלים את הפסדם. שכן לש"ך שדינא דגרמי הוא קנס אין לקנוס בנו אחריו ואם החיוב משום דבר האבד, יש לחייב את היורשים ככל חובות האב.
ה. אם גובה הפועל מעידית ככל גבייה ממזיק כפי שצידד הש"ך בסי' שפח ס"ק יב שגרמי גובה מעידית, או מבינונית ככל חוב ממון אם חיובו מטעם ערבות.
ו. שנים ששכרו פועל, לטעם ערבות הוי כשנים שערבו שגובה ממי שירצה, כסי' קלב, ג. אבל אם מחיוב גרמי אינו גובה ממי שירצה.
עוד בנושא יסודות בדיני ממונות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il