יתומים מבטן

משפחה חברה ומדינה
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

"ודבריי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם". הרצון להמשכיות אשר טבע בנו בורא עולם בא לידי מימוש בתשוקה החזקה שלנו לילדים. פלאי הטכנולוגיה הרפואית קידמו את האנושות ליכולות מדהימות ביחס לאפשרויות הפריון של נשים וגברים שבעבר לא יכלו לזכות לפרי בטן. אך בכל קִדמה יש סכנה. פעמים שתחושת הכוח שביכולת ובשליטה משחיתה. פעמים שהאדם הופך להיות כלי בשירות הקדמה במקום שהקדמה תעמוד לשירותו. בעשרות השנים האחרונות אנו רואים כיצד הרפואה, בסיוע פסיקת בתי המשפט, עברה ממקום של סיוע ועזרה לזוג במצוקה למקום של ייצור ילדים עבור כל מי שרוצה לחוות חוויית הורות. השאלה שעולה היא: האם אכן מדובר בקדמה מבורכת, או שמא מבלי משים חצינו גבולות מוסריים המובילים להרס המשפחה?
אקדים ואומר, איני שופט אף איש או אישה שלא זכו לזוגיות ומשפחה. אין לי ספק שרצונם להביא ילדים לעולם כדי שיהיה להם רק טוב הוא כן וראוי להקשבה, ועד כמה שניתן - לסיוע. יחד עם זאת, אי אפשר בגלל מצוקה פרטית, גדולה ככל שתהיה, לנהוג בדרך שיש בה נזק לכלל החברה. לא אכנס לדיון האם מותר הלכתית לבצע הפריה מלאכותית ובאילו תנאים; לצורך הדיון אניח שהכול מותר מבחינה הלכתית. יחד עם זאת, ברור שמבחינת ייחוס הלכתי הילד מתייחס לאביו הביולוגי, הווי אומר בעל הזרע. וביחס לאם, במקרים שבהם יש הפרדה בין האם שלה שייכת הביצית לאם נושאת ההיריון, יש מחלוקת אם הילד מתייחס לאמו הביולוגית בעלת הביצית או לאמו הפיזיולוגית שמרחמה יצא לאוויר העולם. מחמת הספק, באיסורי תורה של עריות יש לראות את הילד כמתייחס לשתיהן, כפי שפסק הרב זלמן נחמיה גולדברג.
המציאות היום במדינת ישראל היא שתהליכי ההפריה החוץ־גופית של זרע וביצית למי שאינם בני זוג נעשים באופן שבו הילד לא ידע לעולם מי הם הוריו מבחינה הלכתית. סעיף 42 בחוק הביציות מנתק את הילד מאמו הביולוגית, בעלת הביצית; סעיף 12 לחוק הסכמים לנשיאת עוברים מנתק את הילד מאמו הפיזיולוגית, בעלת הרחם; וסעיף 24 לנוהל בנק הזרע מנתק את הילד מאביו הביולוגי. המשמעות היא שאנו כחברה ומדינה מונעים מילד זה את הזכות הבסיסית לדעת מי הם הוריו שאת מורשתם הגנטית הוא נושא, ומי הם אחיו ואחיותיו לפחות מבחינה הלכתית. למעשה אנו גוזלים את זהותו. ילד זה לעולם לא יוכל לקיים מצוות כיבוד אב ואם כהלכתה, לא יוכל לזכות בירושה המגיעה לו על פי דין, וייתכן שאף יגלה כי בת זוגו שלה הוא נשוי כדת משה וישראל היא אחותו.
אומנם בכל אחד מהחוקים שהזכרתי מופיע סעיף הקובע ש"אין בצו הורות כדי לפגוע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין", אך זהו מס שפתיים. מדינת ישראל לא עשתה דבר כדי להביא לידי מימוש סעיף זה. להפך: כאשר דרשנו בבג"ץ להפעיל את מאגר בנקי הזרע ולקיים רישום מסודר של ההורים הביולוגיים בכל מקרה של מתן צו הורות כדי לאפשר הגנה מפני נישואי עריות בין הילודים באמצעות הליכי הפריה אלו - התנגדה המדינה בכל תוקף. רק בלחץ העתירות שהגשנו בשם תנועת 'בוחרים במשפחה' וארגון 'בצלמו' נאלצה המדינה להקים מאגר רישום מרכזי של בנקי הזרע, שבשלב זה המענה היחיד שהוא נותן הוא מניעה של גבר אחד למכור את זרעו לכמה בנקי זרע במקביל. אך עדיין אין מגבלה למספר הנשים שיכולות להיות מופרות מזרעו, ואין אפשרות להזהיר מפני נישואי קרובים.
בשו"ע אבן העזר סימן ב' נפסק:
"לא יישא אדם אישה במדינה זו וילך ויישא אישה אחרת במדינה אחרת, שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו".
האם אותם רבנים שהתירו בתחילת הדרך הפריית מבחנה לנשים שלא מבן הזוג הנשוי הביאו בחשבון איסור זה, שבתרגום לזמננו אומר - לא ייתן אדם זרעו למספר נשים, שמא יזדווגו ילדיו זה עם זה? אומנם ידוע שרבנים אלו הנחו את הנשים לקחת זרע של גוי, שמבחינה הלכתית אין לו ייחוס. הנחיה זו אכן פותרת את הבעיה ההלכתית שבנישואי אחים, אך עדיין סביר להניח שאף אחד לא רוצה לגלות יום אחד שבת זוגו היא אחותו. אולם השאלה העיקרית היא: היכן האחריות הציבורית? הרי מרגע שהותרה האפשרות להפריה חוץ־גופית שלא בין בני זוג, הציבור אינו מבדיל בין זרע של גוי לזרע של יהודי.

החליפו אלטרואיזם באינדיבידואליזם
מבדיקות שערכנו ומנתונים שקיבלנו ממשרד הבריאות, מסתבר שחיים כיום בישראל למעלה מ־150,000 נערים ונערות שייתכן שיש להם עשרות אחים ואחיות בני שכבות גיל קרובות. סיפורים על מציאת מה שמכונה אחאים בעזרת בדיקת DNA במעבדה בחו"ל היא כבר דבר שבשגרה. החשש שאחים יינשאו הוא ממשי מאוד. בחו"ל התגלו מקרים של זוגות שלאחר שנולדו להם ילדים גילו שבעצם הם עצמם אחים ולמעשה הילדים ממזרים. לדעתי רק מסיבות אלו היה נכון לאסור כל הפריה חוץ־גופית שאינה בין בני זוג נשואים, או לפחות להתנות את קיום ההפריה ברישום גלוי ומוסדר של ההורים הביולוגיים והאם הפיזיולוגית של הילד.
שאלות חמורות אלו מקבלות משנה תוקף בזוגות נשואים, במיוחד בציבור החרדי והדתי, שם מקובלת מאוד הסתרה בתוך הסתרה. לא רק שהילד אינו יודע מי אביו או אמו, הוא גם לא יודע שאחד ממגדליו או שניהם אינם הוריו.
הטענה שמדובר בזרע גוי אינה עומדת במבחן המציאות. לעתירה שהגשנו לבג"ץ בנושא הסרת האנונימיות ממוכרי הזרע הצטרפה אישה דתייה שנולדה כתוצאה מהפריה בבנק הזרע. אמה הופרתה לבקשתה מזרע גוי, והבת טרם נישואיה אף קיבלה אישור לכך מבנק הזרע והציגה אותו ברבנות. כאשר יום אחד הבת ביקשה לקיים בדיקת DNA כדי לגלות אם יש לה אחים, היא גילתה להפתעתה ובצירוף מקרים נדיר שאביה הביולוגי אינו גוי כפי שנרשם בבנק הזרע, אלא יהודי שגר כאן בארץ, ושיש לה כמה אחים ואחיות. אחד מהם היה בסביבה החברתית שלה והיא הייתה עלולה להיפגש איתו ולהינשא לו בלי לדעת שהוא אחיה הביולוגי וההלכתי. צירופי מקרים אלו וההסתברות שיקרו הולכים וגדלים, בעיקר מאחר שאין שום רצון מצד המדינה לפקח על בנק הזרע, שהוא גוף עסקי לכל דבר ועניין.
אולם מעל כל החששות והספקות ההלכתיים, ברצוני לשאול האם כל מי שזכה להיוולד לאב ואם מובחנים, עומד במבחן מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ביחס לילד שהוא מבקש להביא לעולם. האם אישה שמחליטה להביא ילד לעולם עם חור שחור בכל מה שקשור לאביו, ילד שהוא יתום מהולדה, חסר זהות, חסר שורשים ואף חסר מידע רפואי שפעמים יכול להיות קריטי להצלת חיים, או גבר שמגדל ילד שאמו ויתרה עליו תמורת כסף ששילם עליו, רואים את טובת הילד נגד עיניהם? האם לא מדובר בכשל הורי בסיסי? יתר על כן, כיצד הגענו למצב שאנו מאפשרים הסרת אחריות הורית מבעל זרע או בעלת ביצית וממי שנושאת ברחמה ילד רק בגלל שמישהו אחר היה מוכן לשלם עבור זה כסף?
המשפחה היא אבן היסוד של חברה בריאה. היא המעבדה החברתית שבה אנו לומדים מה היא נתינה ומה הוא ויתור, בה אנו מעבירים את הגנים שקיבלנו לדור הבא. באחד הסרטונים על ילדי בנק הזרע אומר ילד לאמו: "את חשבת רק על עצמך כשהבאת אותי לעולם בלי אבא, ולא חשבת עליי". כל התורה כולה בנויה על הקשר הבין־דורי: "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב", "ולימדתם אותם את בניכם", הזיכרון והייעוד העובר מדור לדור - כיצד אנו מוותרים על כך בכזו קלות?
טיפוח משקי בית שבהם הערך המרכזי הוא האינדיבידואליזם ולא האלטרואיזם הוא מתכון להתפוררות החברה, כפי שכבר קורה באירופה. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. השימוש בטכנולוגיה הרפואית חשוב, אך אינו מסיר מאף אדם אחריות הורית על ילדיו. לנו כחברה מוסרית יש תפקיד לדרוש את האחריות ההורית הזו, ובוודאי לא לעודד את ההתחמקות ממנה, גם אם יש מי שלוקח או קונה אותה.
ביתומים אנו מצווים לטפל באהבה גדולה. אין שום היגיון ליצור אותם מבחירה.

מתוך העיתון בשבע

שיעורים נוספים