^ 1.לאור הבנתו הוא מכריע שקניין לזמן מועיל, שכן אם הרצון יוצר את הקניין, אדם שמראש ברצונו נותן רק לזמן ורוצה שמיד בתום הזמן יחזור אליו, הרי זה מועיל.
^ 2.ואולם הציונים לתורה מביא מקור מגמרא נוספת, מבבא בתרא קו ע"ב. שם נאמר שאחים שחלקו על פי גורל, כיוון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם "בההוא הנאה דצייתי אהדדי", ושם מדובר על הקנאה, אולם גם משם יש לחלק שמדובר בשותפים ולכן יש לדמות להתחייבות ולא להקנאה, ואפילו לסוברים שאין ברירה וחלוקת שותפות כהקנאה מחודשת, בכל אופן אין כאן אחד שמקנה לשני אלא כולם מקבלים חלק מן השדה ולכן יש מקום לדמות להתחייבות.
^ 3.זו לשונו: "הכא נמי מתוך שטרח ליתן לו בשטר גמר ומקנה דדוקא מטלטלין המיוחדין אינן נקנים אלא במסירה אבל שעבוד חוב מקנה בשטר".
^ 4.אמנם צריך עיון כי התוס' ואפילו התוס' רא"ש עצמו הביאו ראיה לכך שדי בגמירות דעת גם מדברי רבי יוחנן בבבא מציעא מט ע"א שבמתנה מועטת יש סמיכות דעת גם ללא מעשה קניין, ושם לא מדובר בהתחייבות אלא במתנה, אלא שעצם הוכחתם משם אינה מובנת כפי שכבר הקשה הרש"ש שם, שהרי רבי יוחנן רק אמר שנחשב מחוסר אמנה ולא שהמתנה חלה.
^ 5.קודם לכן העלה אפשרות נוספת, שכלל אין כוונתם שיכול להקנות החצר לרועה ללא קניין אלא החצר נשארת ברשות הבעלים ובכל זאת יכול לקנות על ידה לרועה מדין זכין, ואף שמדין זכין צריך להקנות על ידי אדם שלישי והמקנה עצמו אינו יכול לבצע את מעשה הקניין עבור הקונה, כאן מדובר במתנות כהונה שאין לבעלים אלא טובת הנאה, ואפשר לומר שבמקרה כזה נחשב כאדם שלישי ויכול לזכות על ידי חצרו עבור הרועה. אך לבסוף דחה שלא משמע כן מלשון התוס'.
^ 6.עוד ניתן לומר שסבר כדברי המהרי"ט אלגזי (על הלכות בכורות לרמב"ן פרק ב הלכה כב אות ג), שביאר שבסוגיא שם הבעלים רוצה להקנות דווקא על ידי קניין חצר ולא על ידי שהכהן ימשוך את הבכור, משום שהסוגיא עוסקת בספק בין שתי בהמות מיהו הבכור מביניהם, ולכן נח לבעלים להקנות על ידי חצר כי אז יזכה ממה נפשך את הבכור האמיתי, אך אם יתן לו אחת מהן במשיכה יתכן שאין זה הבכור.
^ 7.אולם לכאורה דבריו מחודשים יותר, כי גם לפי המנחת אשר, אף שגמירות הדעת אינה הגורם המחיל מכל מקום היא נצרכת כתנאי עבור החלת החלות, ולפי הנודע ביהודה הקניין פועל כאן אפילו ללא גמירות הדעת, אך ודאי גם הנודע ביהודה מודה שגמירות הדעת הינה תנאי, שהרי הדבר מפורש בסוגיות רבות, וזו הסיבה שאסמכתא לא קניא ועוד, ואם כן יש להבין כיצד כאן חל הקניין למרות שידוע שלא הייתה גמירות דעת. ונראה שסבר שכאשר יש מעשה קניין בין שני אנשים הכרחי שפרטי ההסכם יהיו "על השולחן" ידועים לשני הצדדים, והרחבנו בכך בסוגיית "דברים שבלב אינם דברים" במסכת קידושין, ולפיכך גם אם אדם יידע שני עדים שאין בכוונתו להקנות, סוף סוף הואיל ואין הצד השני יודע (וכן אין אלו "דברים שבליבו ובלב כל אדם" שאז גם כן הצד השני יודע) אין להתייחס לכך, והרי זו מעין "תקנה" הכרחית מהתורה בדיני מקח וממכר. לפי זה לכאורה אין הכרח בדברינו שהנודע ביהודה צעד בדרכו של המנחת אשר אלא יש מקום לומר שסובר כחזון איש שגמירות הדעת היא המחילה ובכל זאת כאן מועיל ללא גמירות דעת משום שזו כעין תקנה. אך עדיין דבריו יהיו מיושבים יותר לפי דרכו של המנחת אשר.