בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

משה רועה נאמן אף לחוטאים

undefined

הרב דוד דב לבנון

טבת תשפ"ג
17 דק' קריאה
משה נותן עיניו ולבו עליהם
פרק ב פסוק יא: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
רש"י "ויגדל משה - והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו".
למרות שגדל בבית מלך מצרים, ולא עוד אלא שמינה אותו על ביתו, משה נמשך לאחיו "וירא בסבלתם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". ביטוי שנמצא אחר כך על הקב"ה: רש"י פרק ב פסוק כה "וידע א-להים - נתן עליהם לב ולא העלים עיניו".
1 "וירא בסבלותם, מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן, ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה, אמר הקדוש ברוך הוא אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הה"ד וירא ה' כי סר לראות, ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".
הקב"ה בוחר במנהיג שרואה בצערן של ישראל, ונותן עיניו ולבו עליהם, כפי שהקב"ה נותן לבו ולא מעלים עיניו מהם.
ד"א וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח".
משה רבינו מנחיל להם את יום השבת, כי בזכות השבת יגאלו ממצרים, כפי שנאמר בדברות שניות, דברים פרק ה פסוק טו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". ומיד עם יציאתם ממצרים מצווה עליהם על השבת במרה, כי בזכות השבת יקבלו תורה, שנתנה ביום השבת.
וירא כי אין איש
"וירא כי אין איש", "ר' יהודה אומר כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו", כלומר ראה שהעם כל כך כנוע ושפל כעבדים נרצעים, שנותנים גוום למכים ואין מושיע להם. ואין איש שירומם את רוחם למרוד בעבדות ולהיגאל, ויש להניח שמעשה זה של משה להכות את המצרי עורר גלים של התעוררות לגאולה, גם אם התעוררות זו עדין לא הייתה מורגשת בחוץ, כפי שעולה מן המדרש שמות רבה פרשה א סימן לו: "וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים ... ורבנן אמרי וירא א-להים שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, דכתיב (שיר /השירים/ ב) התאנה חנטה פגיה, וידע א-להים, שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון לבו ועושין תשובה, ואף על פי שעשו תשובה לא יצאו משם אלמלא זכות האבות".
אולם מאידך היו שני אנשים עברים ניצים שקנטרו את משה, שחז"ל מזהים אותם שהם דתן ואבירם, שכנראה לא היו יחידים שדברו נגד משה, ובזה הראו שאינם רוצים להיגאל, "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" פרש"י "ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:"
הלשון הרע שלהם לא היה מכוון רק כלפי פרעה, אלא גם כלפי משה שלא יתערב בשעבודם, ושאינו ראוי לנהוג כשופט ביניהם, כי הוא רק מזיק להם ומביא להחמרת השעבוד.
משה ראה בכך חוסר נכונות להיגאל, ודאג שמא אינם ראויים להיגאל.
משה מושיע את בנות יתרו
חז"ל מסבירים מדוע יתרו שולח את בנותיו להיות רועי צאן? ומדוע הרועים מגרשים אותן? בגלל שיתרו חזר בתשובה והוציא עבודה זרה מביתו. "אמרו רבותינו: יתרו כומר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש וביסר עליה והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה וקרא לבני עירו ואמר להם עד עכשיו הייתי משמש אתכם מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל, עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו ובקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו לפיכך הוציא בנותיו".
וכאן אנו רואים גדלות נפש של משה רבינו שלא חשש להושיע את בנות יתרו למרות היותו נרדף ונמצא בסכנה, ולמרות שהיה נראה כמתעבר על ריב לא לו, לא חשש להצילן. ואפשר שהתכוון גם להושיע בכך את יתרו, שעשה מעשה גבורה לחזור בתשובה וזרוק ע"ז מביתו, למרות שנרדף ע"י אנשי עירו.
איש מצרי הצילנו
חז"ל עומדים על כך שמשה הזדהה כמצרי, והלא היה עברי: "ד"א, איש מצרי, משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג".
לפי הפשט במדרש, משה בענוותנותו אינו רוצה שיחזיקו לו טובה על מסירות נפשו להציל בנות יתרו, אלא תולה זאת בהשגחה עליונה שהביאה אותו אליהן.
אולם ביתר עומק, משה מסביר להן מנין נובעת הרגישות שיש לו לצער הזולת, להצילו מיד עושקו, ואומר להן שזה בא לו מהאיש המצרי שהכה איש עברי מאחיו, וזה זעזע אותו עד עמקי נשמתו, ומשם נשא על לבו את צער העשוקים והנדכאים על לא עוול בכפיהם, וכשראה את בנות יתרו סובלות ומגורשות ע"י הרועים קם והושיען. וזהו "איש מצרי הצילנו" האירוע עם האיש המצרי המכה, עורר אותו להיות רגיש לצער הזולת, ובזכות זה קם והושיען.
ה' צדיק יבחן
"ה' צדיק יבחן, [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' (תהלים עח) ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח) ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (שיח קטן) כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה".
הקב"ה בוחן את הצדיק בדבר קטן, כיצד הוא רועה את צאנו רחוק מעיני בני אדם, ורגיש לכל צרכיהם, ללא פניה של כבוד או תמורה, ואם כלפי הצאן כך כלפי בני עמו עאכו"כ.
המדרש מתאר את משה רודף אחרי גדי קטן ומגיע ל"חסית" שיח קטן, ונראה שזהו הסנה שבו התגלה אליו הא-להים, וחז"ל רוצים לקשור את רחמי הרועה על צאנו לבחירתו להיות רועה ישראל בהתגלות שבסנה.
"ויאמר משה אסורה נא ואראה, רבי יוחנן אמר: ה' פסיעות פסע משה באותה שעה שנאמר אסורה נא ואראה, ר"ש בן לקיש אמר: הפך פניו והביט שנאמר וירא ה' כי סר לראות, כיון שהביט בו הקדוש ברוך הוא אמר נאה זה לרעות את ישראל, א"ר יצחק: מהו כי סר לראות אמר הקדוש ברוך הוא סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן מיד ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה".
"מהו 'אליו' מלמד שהיו אנשים עמו ולא ראו אלא משה בלבד, כשם שכתוב בדניאל (דניאל י) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה".
המדרש מסביר שאין זה מובן מאליו שיראה את הסנה, היו שם עוד אנשים ואף אחד מהם לא ראה את המראה הזה של הסנה, ונדרש ממשה שימת לב מיוחדת, לפסוע במיוחד לקראתו, או אפילו להפוך פניו, וזה מוכיח כי נאה הוא להיות רועה ישראל. זאת ועוד, חז"ל מדייקים בלשון "סר לראות" שהיה משה "סר וזעף מצערן של ישראל" למרות המרחק שלו מאחיו, ולמרות שכבר עברו שנים רבות מאז שעזב אותם, משה לא הסיח דעתו מהם.
ויואל משה - לשון שבועה
"ויואל משה, ר"י אומר שנשבע לו ואין ויואל אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א יד) ויואל שאול את העם, ולמה השביעו אמר לו יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נטלן והלך לו חוץ מדעתו שמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך, מיד נשבע לו ונתן לו את צפורה".
"ולא נשבע למרמה - זה משה, כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקדוש ברוך הוא הלך אצל יתרו והתיר שבועתו, הה"ד וישב אל יתר חותנו".
לכאורה קשה, הרי משה הולך לגאול את ישראל מיד מצרים, והקב"ה בחר בו מפני שראה אותו כמי שראוי להיות גואלן, ומשכנע אותו שבעה ימים לקבל על עצמו את השליחות, האם כל זה איננו גובר על הבטחתו ליתרו, האם אין בשליחותו פקוח נפש שדוחה כל חיוב אחר, ואיך אפשר שהשבועה ליתרו תגבר על הצורך של משה לקבל את השליחות ולרדת למצרים לגאול את ישראל?
לפי חז"ל משה מסביר את עצמו מדוע אינו יכול לעזוב את יתרו בלי רשותו: "ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו. וכן אתה מוצא באליהו בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה מת בנה התחיל מתחנן ואומר (מלכים א יז) הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה, וכתיב (שם /מלכים א' י"ז/) וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד, ולא עוד אלא שכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו, אתה מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע וזכה ליטול פי שנים ברוחו, כמה דתימא (שם /מלכים/ ב ב) ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, היה לו לילך אצל אביו ואמו להחיותם כמו שהחיה בן אכסניא שלו, וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו כמו בן הצרפית אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו, לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא קבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו".
משה כל כך מכיר טובה ליתרו שפתח לו את ביתו, שמרגיש שאת נפשו הוא חייב לו, ולכאורה יתרו לא הטיב עם משה ללא תמורה, ובודאי שהוא לא הפסיד מכך, כי משה הציל את בנותיו מיד הרועים, נשא את בתו לאשה, ורעה את צאנו, ואעפ"כ משה מרגיש חייב לו עד כדי מסירות נפשו "ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו חייב לו".
מידה זו של הכרת הטוב על כדי "נפשו חייב לו", מחייבת כ"כ, שהיא נותנת כח להתפלל עד כלות הנפש ותפילה כזאת יכולה אף להחיות מתים, כמו שאליהו החיה מתים מכוח הכרת הטוב 2 , משה בטוח שהקב"ה יסייע לו שלא תהיה סתירה בין הבטחתו ליתרו לבין ביצוע שליחותו. זאת ועוד, משה רבינו מרגיש שבשביל לגאול את ישראל צריך שתהיה בו הרגישות הזאת של הכרת הטוב, ולכן הקב"ה מקבל את טענה הזאת של משה, ומאפשר לו לבקש רשות מיתרו, לצאת מביתו לשליחות זו. יצוין בזה, שלפי חז"ל הקב"ה התיר לו את הנדר בפני יתרו, ויתרו נתן לו רשות לצאת. 3
משה נשבע ליתרו שבן ראשון יהיה לעבודה זרה
יש פירוש אחר לשבועה שנשבע משה ליתרו, כפי שמובא במכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא וישמע פרשה א: "שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו השבע לי, וישבע לו, שנ' ויואל משה. אין אלה אלא לשון שבועה, שנאמר שמואל א' יד כד) ויואל שאול את העם לאמר, וכתיב מלכים ב' ה כג: ויאמר נעמן הואל וקח ככרים. לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה וגו' וירף וגו'."
לפי הפירוש הזה, עולה שמשה נמנע מלמול את הבן הבכור גרשם בגלל השבועה שנשבע ליתרו 4 . ולפי זה מובן מדוע ה' בקש להמית את משה במלון, שכן העובדה שהבן גרשם לא נימול בגלל השבועה היא קטרוג גדול על משה שקבל עליו בשבועה שיהיה לו בן עובד ע"ז, וזה פוגע בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים, ולכן ה' בקש להמיתו.
אולם מדרש זה תמוה מאד, איך משה רבינו נשבע ליתרו דבר שכזה שבן הראשון יהיה לעבודה זרה, דבר שנוגד את כל אמונתו? זאת ועוד, קשה מדוע יתרו דרש זאת, הרי הוא עצמו כפר בעבודה זרה ולמה יבקש זאת ממשה?
ראיתי מספר תשובות לשאלה זו 5 , רבי צדוק הכהן מלובלין אומר ח"ו שישבע שיהיה לו בן לעבודה זרה, אלא שיתרו רצה שיהיה לו בן שיחנך אותו לעבוד לפרנסתו ולא להזדקק לבריות, וזאת אע"פ שיצטרך לעבוד בעבודה בזויה שהיא כעין "עבודה זרה" עבודה שהיא זרה לו. האמת שדבר זה היה קרוב גם ללבו של משה שלא נהנה מישראל, וכך אמר להם (במדבר פרק טז פסוק טו): "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" וההסבר הזה מתאים למה שמובא בירושלמי (שיובא להלן): "כיון שעמד דוד המלך שלח והביאו אמר ליה את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה. אמר ליה כך אני מקובל מבית אבי אבא מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה חס ושלום לא אמר כן אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות".
פירוש נוסף ראיתי בשם חידושי הרי"ם שיתרו רצה שיהיה לו בן שיבחר בעצמו את אמונתו לאחר שיגדל ויחקור ויגיע לכך מתוך הבנתו ורצונו. נראה שגישה כזאת מתאימה מאד ליתרו שהיה פילוסוף שהכיר עבודה זרה וכפר בה והגיע לאמונת הייחוד בבורא בכוחות עצמו.
ועדין קשה מדוע משה רבינו הסכים לשבועה זו? נראה שמשה האמין שכוחו של אדם להגיע לאמת אם ירצה בכך, וכמו שיתרו הגיע לאמת בכוחות עצמו, וכפי שהוא עצמו בחר לעזוב את בית פרעה ולדבוק באהבת אחיו, וכך בטח שגם בנו יגיע לאמונת האמת בלא ספק.
תכונה זו של אמון בבני אדם שיוכלו להתקרב לאמת הייתה חדורה במשה, ומכוחה של אותה אמונה הוא בקש לגאול את כולם גם כאלה שאינם ראויים לכך כמו הערב רב, שיצאו ממצרים בזכותו, והם שגרמו לישראל לחטא בחטא העגל.
וכך מובא בשמות רבה מב סימן ו: "לך רד כי שחת עמך - העם אין כתיב כאן אלא עמך, אמר משה רבון העולם: מנין הם עמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הם שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים. ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא, ראה מה כתיב אלה אלהינו אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך, לכך הקדוש ברוך הוא אמר למשה לך רד כי שחת עמך".
וכן מצאנו שמשה רבינו רחם על תינוקות מישראל שהושלכו בבנין, כאשר לא הספיקו לעשות את מתכונת הלבנים היומית, למרות שהקב"ה אמר לו שהם יהיו רשעים, וכך מובא רש"י (מסכת סנהדרין דף קא עמוד ב): "(מיכה) נתמכמך בבנין - של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבנה, כדמפרש באגדה, שאמר לו משה להקדוש ברוך הוא: אתה הרעות לעם הזה - שעכשיו אם אין להם לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין, אמר לו הקדוש ברוך הוא: קוצים הם מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים [גמורים], ואם תרצה, תנסה והוציא אחד מהן, הלך והוציא את מיכה" 6 .
כמה קשה היה מיכה זה לישראל, לפי חז"ל (סנהדרין דף קג עמוד ב): "ועבר בים צרה והכה בים גלים - אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה". ובמדרש במדבר רבה (פרשת שלח) פרשה טז סימן כו, מבאר מדוע הקב"ה רחם עליהם, וקרע להם את הים למרות פסל מיכה, משום שהם היו אז בבחינת תינוק שמתרפק על אבן מוקצה, שמותר לאמו לטלטל את התינוק עם האבן בשבת. "הלכה תינוק שיש בידו אבן בשבת, מהו לטלטלו? שנו רבותינו נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה ואבן בתוכה, מדור המדבר את למד, שהיה הקדוש ברוך הוא נושאם במדבר כביכול כאשר ישא איש את בנו, והיתה עבודת כוכבים בידם, שנא' (שמות לב) כי עשו עגל מסכה, וכן את מוצא כשעברו בים צלמו של מיכה עבר עמהם, שנא' (זכריה י) ועבר בים צרה, ובכל כך לא הניחן הקדוש ברוך הוא, ואמר למשה קרעתי להם את הים והכעיסוני שנא' (תהלים עח) כמה ימרוהו, ואף כאן הוציאו על הארץ שם רע ואיני יכול לסבול, עד מתי אהיה סובל להם עד מתי לעדה הרעה".
מיכה גם היה לו חלק גדול בעשית העגל במדבר, רש"י שמות (פרשת כי תשא) פרק לב פסוק ד: "ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
וכן היה למיכה חלק במרידה במלכות דוד, (סנהדרין דף קא עמוד ב): "תנא: הוא נבט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי. נבט - שניבט ולא ראה, מיכה - שנתמכמך בבנין". חז"ל משווים את מיכה לנבט אביו של ירבעם, שהחטיא את ישראל בעגלי הזהב, אחד מהם שם בדן ואפשר שזה היה פסל מיכה. ולשבע בן בכרי שמרד במלכות דוד. כי פסל מיכה מסמל את העובדה שאין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה.
יהונתן בן גרשם בן מנשה
יהונתן בן גרשם בן מנשה, הנער הלוי שנעשה כהן לפסל מיכה, היה נכד של משה רבינו, כך מובא (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב) "רבי חונא שמעון קמטריא בשם רבי שמואל בר נחמן [שופטים יח ל] ויהונתן בן גרשום בן מנשה נון תלוי. אם זכה בן משה ואם לאו בן מנשה". ובדברי הימים א פרק כו פסוק כד נקרא שבואל "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת" ואם כן סבו היה משה, אלא שהכתוב העלים את שזהותו של משה מפני כבודו.
וכך מובא במסכת בבא בתרא דף קט עמוד ב: "אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו - יצא ממנו יהונתן אהרן שנשא בת עמינדב - יצא ממנו פנחס."
האם זאת הייתה הסיבה היחידה לכך שיצא ממשה אחד כזה כיהונתן שנעשה כומר לע"ז?
לפי המדרש הנ"ל, נראה שזה היה עונש על השבועה שנשבע משה ליתרו שהבן הראשון שהוא גרשם יהיה לע"ז, שהיה אסור למשה להשבע ליתרו על כך, וכך נולד לו יהונתן שהיה לכומר לע"ז.
אולם יצוין בזה, שפסל מיכה לא היה ע"ז פשוטה, אמו של מיכה, היוזמת של פסל מיכה, אמרה שהיא מקדישה את הכסף לה' לעשות ממנו פסל ומסכה, ונראה שכוונתה לא הייתה לע"ז, אלא כאמצעי לעבוד את ה', וזה מתאים לעגל שעשו ישראל במדבר שלפי המפרשים גם הוא לא היה ע"ז, אלא אמצעי לתקשר עם הקב"ה. וכך משמע גם בירושלמי (שם) שיהונתן באמת לא האמין בע"ז, ולא זאת בלבד אלא שהשפיע על בני אדם לא לעבוד ע"ז ובמקום זה לתת לו את כספם וקרבנותיהם והוא כבר יפייס את הקב"ה שיקבלו מה שהם מבקשים.
"חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים?! אמר לון: על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו. הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה ואמר ליה פייסיה עלי. והוא אמר ליה מה זו מועילה לך. לא רואה ולא שומעת לא אוכלת ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת. אמר ליה חייך ומה נעביד. ואמר ליה אזיל עביד ואייתי לי חד פינך דסולת ואתקין עלוי עשר ביעין ואתקין קומוי והוא אכל מכל מה דאתי ואנא מפייס ליה עלך. מכיון דאזיל ליה הוה אכיל לון. זימנא חדא אתא חד בר פחין אמר ליה כן. אמר ליה אם אין מועילה כלום את מה עביד הכא. אמר ליה בגין חיי".
הגמ' שם מסיימת שדוד המלך החזיר את יהונתן זה בתשובה, "כיון שעמד דוד המלך שלח והביאו אמר ליה את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה. אמר ליה כך אני מקובל מבית אבי אבא מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה חס ושלום לא אמר כן אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון מה עשה העמידו קומוס על תיסבריות שלו. הה"ד [דברי הימים א כו כד] ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות. [דף סה עמוד א] שבואל ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו" 7 .
משה - מנשה
האם יש ללמוד דבר מזה שהכתוב רמז שיהונתן הוא נכד משה, והעלים את שמו בשם מנשה?
נראה שמנשה מסמל דמות שמשה רבינו היה מקרבו. הנה חזקיהו המלך לא רצה לשאת אשה ולהוליד ילדים כיון שידע שיצא ממנו מנשה שחטא והחטיא את הרבים, והקב"ה שלח לו את ישעיהו הנביא לומר לו שבגלל זה מגיע לו מיתה (ברכות דף י עמוד א) "אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד". כלומר עליו להוליד ילדים ולא להתערב בסוד כבשנו של עולם מה יקרה עם מנשה. ואכן חזקיהו נשא אשה והוליד את מנשה שהיה רשע כפי שהתנבא, אולם בסופו של דבר חזר בתשובה, וזכה לחיי העולם הבא: (סנהדרין דף קא עמוד ב) "וכתיב וכהצר לו חלה את פני ה' א-להיו ויכנע מאד מלפני (ה') אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים. הא למדת שחביבין יסורין".
למרות שתשובתו של מנשה הייתה כ"כ נמוכה, הקב"ה קבל אותה, וחתר מחתרת לקבל אותו בתשובה. וכך בדברים רבה (וילנא) (פרשת ואתחנן) פרשה ב סימן כ:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא הא רשע בדין הוא שלא אענה אותך שהכעסת אותי אלא שלא לנעול דלת לפני השבים שלא יהו אומרים הרי מנשה ביקש לעשות תשובה ולא נתקבל לפיכך הריני עונה אותך מנין שנאמר (דברי הימים ב לג) ויתפלל אליו ויעתר לו ויחתר לו מלמד שהיו מלאכי השרת מסתמין את חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו לשמים מה עשה הקדוש ברוך הוא חתר את הרקיע מתחת כסא הכבוד וקיבל את תפלתו וישיבהו ירושלים למלכותו".
ולפי זה הכתוב רומז לקשר בין משה למנשה. ממנשה למד משה שלא להיכנס לכבשונו של עולם, אם יהיו צדיקים או לאו, אלא להציל את מי שאפשר ולהאמין שבסופו של דבר לא ידח ממנו נדח ויחזרו בתשובה.
יצוין עוד שמנשה טען כנגד ישעיהו סבו שהוא אינו כמשה רבינו, (יבמות דף מט עמוד ב): "וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה. אמר רבא: מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא! משה רבך אמר: מי כה' א-להינו בכל קראנו אליו, ואת אמרת: דרשו ה' בהמצאו!"
היינו שמנשה טען כלפי ישעיהו שמשה רבינו האמין בכוח תשובה יותר מישעיהו, ואכן בסופו של דבר מנשה חזר בתשובה כזאת שאמר משה "בכל קראנו אליו", ודוק.
ולכן משה רבינו לקה כשאמר "והן לא יאמינו לי", ובחטא מי מריבה שלא האמין דיו בישראל, והקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, בגלל שמתאים היה למשה להאמין בהם. וכך (שבת דף צז עמוד א) "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים והאמין בה'. אתה אין סופך להאמין - שנאמר יען לא האמנתם בי וגו'. ממאי דלקה - דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'".
ההספד על משה
בסוף מסכת סוטה דף יד עמוד א הגמ' נותנת כעין הספד על משה רבינו: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה לַמָוֶת נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, לכן אחלק לו ברבים - יכול כאחרונים ולא כראשונים? ת"ל: ואת עצומים יחלק שלל, כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות; תחת אשר הערה למות נפשו - שמסר עצמו למיתה, שנאמר: ואם אין מחני נא וגו'; ואת פושעים נמנה - שנמנה עם מתי מדבר; והוא חטא רבים נשא - שכיפר על מעשה העגל; ולפושעים יפגיע - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".
לא נאמר עליו בהספד זה שהיה איש האלקים ולא נאמר עליו שנתן תורה לישראל, ולא קם נביא כמותו, אלא שהערה נפשו למות למענם והיה מוכן להתחבר לפושעים החוטאים בעגל ובלבד שלא ימותו, והתפלל בעדם תמיד. הרי לנו דמותו של רועה מנאמן גם על הצאן הנדכאות והנחשלות שבעמו ישראל, שהקב"ה אוהבו ובחבר בו לרעות את עמו ישראל ולגאול אותם ממצרים.




^ 1.הציטוטים בכל המאמר שאין מצוין בהם המקור הם מתוך מדרש רבה על הפרשה.
^ 2.רעיון זה שמעתי ממו"ר רבי חיים שמולביץ' זצ"ל ראש ישיבת מיר
^ 3.נדרים דף סה עמוד א: "אמר רב נחמן, דכתיב: ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים, אמר לו: במדין נדרת לך והתר נדרך במדין, דכתיב: ויואל משה, אין אלה אלא שבועה", הקב"ה התיר לו הנדר, אבל בפניו של יתרו שקבל הסכמתו.
^ 4.ולא את הבן הקטן שרק עתה נולד אליעזר ששמו עדין לא נזכר בפרשתנו רק בפרשת יתרו, כפי שהיה נראה לפי הפשט. כי קשה מדוע הגיע למשה מיתה רק בגלל העיכוב במלון, אם לא שזה קשור לשבועה שנשבע ליתרו.
^ 5.הרדב"ז בתשובה אומר שמשה לא נשבע לו אלא הטעהו כאילו נשבע והיה מותר לו להטעות אותו במציאות זו.
^ 6."מהו והצל לא הצלת, ר' ישמעאל אומר והצל לא הצלת ודאי ר' עקיבא אומר יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין, באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין."
^ 7.אומנם יהונתן חזר בתשובה אבל בימי שלמה חזר הפסל הזה למקומו "מתיבין לרבי שמואל בר נחמן והא כתיב [שופטים יח ל] עד יום גלות הארץ. אמר לון כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין שלו. וחזר לקילקולו הראשון. הה"ד [מלכים א יג יא] ונביא אחד זקן יושב בבית אל וגו'. אמרין הוא הוה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il