בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

מתי אין שליח לדבר עבירה?

שיעור זה דן בשיטת הרמב"ם בתוכן הדין שאין שליח לדבר עבירה, ובתוכן הדין שבשלשה איסורים בתורה יש שליח לדבר עבירה.

undefined

הרה"ג משה דימנטמן

י"ט אלול התשס"ו
6 דק' קריאה 45 דק' צפיה
האם כשאין שליח לדבר עבירה השליחות בטלה?
הגמרא בפרק שני של מסכת קידושין 1 מסיקה שלמרות שבדרך כלל "שלוחו של אדם כמותו" - אם אדם שולח שליח שיעבור עבירה אין שליח לדבר עבירה, משום ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". לכלל זה יש שלשה איסורים יוצאי דופן: מעילה, שליחות יד וטביחה ומכירה, בהן יש ריבוי מיוחד בפסוקים שאדם חייב גם אם עשה את המעשה על ידי שלוחו.

נחלקו הראשונים מהו תוכן הכלל 'אין שליח לדבר עבירה'. האם גם בדבר עבירה השליחות חלה ומעשה השליח מתייחס למשלח, ורק האחריות על העונש מוטלת על השליח כי "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", או שכיון שאיו שאין שליח לדבר עבירה אז השליחות כלל אינה חלה, ומעשה השליח כלל אינו מיוחס למשלח.

שתי אפשרויות אלו מתבארות בשני תירוצי התוספות בבבא מציעא 2 . בגמרא שם נחלקו אמוראים האם כאשר כהן שולח ישראל שיקדש לו אשה גרושה נאמר שיש שליח לדבר עבירה מפני שהעבירה לקדש אשה אינה שייכת לגבי הישראל ובכל מקרה שהשליח אינו מחוייב בדבר יש שליח לדבר עבירה, או שגם באופן כזה אין שליח לדבר עבירה כי סוף סוף יש לשליח בחירה חופשית. שואלים שם התוספות, איזו נפקותא יש בין שתי הדעות, הרי לדעת רבא גם כהן שמקדש בעצמו אשה גרושה אינו לוקה על הקידושין אלא רק על הביאה, ונמצא שגם אם יש שליח לדבר עבירה - סוף סוף הכהן לא ילקה? והתוספות מתרצים שני תירוצים:
ויש לומר דכי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין, כדמוכח בריש תמורה. אי נמי יש לומר דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין.

בתירוצו הראשון כותבים התוספות שאם יש שליח לדבר עבירה אז הכהן ילקה אף על הקידושין אם אחר כך יבעל, ובתירוצו השני הוא כותב שאם יש שליח לדבר עבירה אז הקידושין יחולו, בעוד שאם אין שליח לדבר עבירה הקידושין כלל לא יחולו. נמצא שלפי התירוץ הראשון - גם אם נניח שאין שליח לדבר עבירה הקידושין יחולו, ואם כן שני התירוצים נחלקו בשאלה ששאלנו למעלה, האם הכלל אין שליח לדבר עבירה מתייחס רק לעונש אבל השליחות ודאי חלה, כפי שסברו התוספות בתירוצם הראשון, או שהשליחות כלל אינה חלה, כפי שסברו התוספות בתירוצם השני.

יש לציין שרבי עקיבא איגר כתב שגם התירוץ השני מסכים שבדרך כלל השליחות חלה, אולם בשיטה מקובצת במקום מפורש שלפי התירוץ השני - בכל מקום שבו אין שליח לדבר עבירה השליחות בטלה לגמרי. ודאי שכך עולה גם לפי הסמ"ע, שכתב שטעם הכלל שאין שליח לדבר עבירה הוא שהמשלח אינו סומך דעתו שהשליח יבצע את תפקידו ואין גמירות דעת לשליחות, ואם כן יוצא לפיו שכל השליחות בטלה.

שיטת הרמב"ם בגדר הדין שאין שליח לדבר עבירה
נוכיח כיצד סובר הרמב"ם בשאלה זו. כך כתב הרמב"ם בהלכות מעילה 3 :
במה דברים אמורים (שיש שליח לדבר עבירה במעילה, והמשלח מועל) כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית, אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל (השליח) בלבד, שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה (קדשי מזבח), ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר.

כלומר, מה שאמרה הגמרא שבמעילה יש שליח לדבר עבירה היינו דוקא כשאין איסור נוסף במעשה, אבל אם נתערב איסור נוסף עם איסור המעילה באופן שבאיסור הנוסף אין שליח לדבר עבירה, כגון שאמר לשליח לך תאכל בשר עולה, אז המשלח אינו מתחייב גם על איסור המעילה. והנה, אם נאמר שהכלל 'אין שליח לדבר עבירה' מתייחס רק לעונש אבל השליחות קיימת - דברי הרמב"ם אינם מובנים, מדוע העובדה שהמשלח אינו מתחייב על אכילת העולה גורמת לכך שהוא לא יתחייב גם על המעילה? היינו צריכים לומר שעל המעילה יעבור המשלח, ובאיסור האחר השליח! רק אם נאמר שתוכן הכלל 'אין שליח לדבר עבירה' הוא שכיון שזו עבירה אז כל השליחות בטלה מובנים דברי הרמב"ם, שכיון שהשליחות בטלה בעקבות האיסור האחר אז ממילא אין שליחות גם לגבי המעילה. נמצא שהרמב"ם סובר כמו התירוץ השני של התוספות.

מה בין השולח לאכול בשר עולה לבין השולח לטבוח בשבת?
על דברי הרמב"ם הללו הקשה המשנה למלך מגמרא מפורשת 4 . כאמור, בטביחה יש שליח לדבר עבירה, ולכן אם אדם שלח שליח שישחט וימכור בשבילו את הבהמה שגנב אז המשלח חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אולם, הגמרא 5 אומרת שאם השליח שחט בשבת - המשלח חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, והשליח חייב על חילול השבת. וקשה, מדוע לא נאמר אף כאן שכיון שבטלה השליחות לגבי חילול שבת היא בטלה גם לגבי הטביחה והמכירה? במה זה שונה ממה שכתב הרמב"ם שכיון שבטלה השליחות לגבי אכילת עולה היא בטלה גם לגבי המעילה?

על שאלה זו השיב הקצות, שהגמרא עוסקת דוקא באופן שהשליח החליט על דעת עצמו לשחוט בשבת, וכיון שהוא כלל לא נשלח לשחוט בשבת דוקא לא שייך לומר שהשליחות לגבי חילול שבת בטלה. אולם, המשנה למלך עצמו העיר שבדברי הטור מפורש לא כך, שכתב שמדובר באופן ששלח שליח לטבוח בשבת, ואם כן חוזרת השאלה על דברי הרמב"ם.

האם שייכת שליחות בחילול שבת?
היה אפשר לבאר את דברי הרמב"ם לפי דברי ה'בית מאיר' והחתם סופר, שכתבו שבחילול שבת כלל לא שייכת שליחות. התורה אומרת שאיסור עשיית מלאכה בשבת הוא 'למען ינוח', וממילא לא שייכת כאן שליחות, שהרי גם אם השליח עושה מלאכה - סוף סוף המשלח נח! היעלה על הדעת לומר שכיון השליח לא נח אז גם המשלח לא נח? כך מתרץ הבית מאיר את השאלה מדוע הוצרכו חכמים לתקן איסור אמירה לגוי בשבת, הרי לשיטת רש"י ממילא יש שליחות לגוי לחומרא. מעתה ניתן ליישב גם את דברי הרמב"ם, שכיון שבשבת כלל לא שייכת שליחות אז השליחות כלל לא בטלה לגבי חילול שבת, ועל כן היא לא בטלה גם לגבי הטביחה והמכירה.

אולם, כבר דייקו האחרונים מדברי הראשונים כנגד חידושו של הבית מאיר, ולמשל מדברי הנימוקי יוסף במסכת בבא קמא 6 . בגמרא שם נחלקו אמוראים אם חיוב אדם על נזקי אשו הוא משום שהאש נחשבת ממונו, או שהיא נחשבת כחץ שהוא שולח. ושאל הנימוקי יוסף, אם אשו משום חיציו - איך אפשר להדליק נר בערב שבת, ואיך אפשר להניח צ'ולנט על האש, הרי האש הדולקת בשבת מתייחסת לאדם שהדליק והרי זה כאילו הוא הדליק בשבת! והנה, לפי הבית מאיר השאלה כלל אינה מתחילה, שהרי סוף סוף האדם נח.

מה הדין אם המשלח אינו יכול לשלם?
לפני שננסה להשיב על דברי הרמב"ם, נשאל שתי שאלות נוספות. התוספות רי"ד מחדש, שלמרות שבשליחות יד יש שליח לדבר עבירה, והמשלח מתחייב, מכל מקום אם אין למשלח כסף יכול הבעלים לגבות גם מהשליח. אם היינו אומרים שאין שליח לדבר עבירה אז היה אפשר לגבות רק מהשליח, וכיון שיש שליח לדבר עבירה - אפשר לגבות גם מהמשלח. אולם, על דברי התוספות רי"ד קשה מברייתא מפורשת 7 , שכיון שבמעילה יש שליח לדבר עבירה - אם אדם שלח שליח למעול רק המשלח מעל ולא השליח! מה בין מעילה לבין שליחות יד?

אלא במעילה לבדה???
שאלה נוספת נשאלת על דברי הרמב"ם שציטטנו למעלה. הרמב"ם מסיים את ההלכה במילים "ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר". וקשה ביותר, הרי מפורש בגמרא שגם בשליחות יד וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה!

ישוב השאלות לאור ההבדל בין מעילה לבין שליחות יד וטביחה
המסקנה העולה מכל השאלות הללו היא, שיש הבדל עקרוני בין שליחות יד וטביחה לבין מעילה. המקור המובא בגמרא לכך שבמעילה יש שליח לדבר עבירה הוא גזירה שוה 'חטא חטא' מתרומה. ומבואר מלימוד זה, שכשם שבתרומה יש שליחות, כך גם במעילה יש שליחות. אולם, בשליחות יד וטביחה ומכירה לא נאמר בשום מקום בתורה שחיוב המשלח נובע מכך ש"יש שליח לדבר עבירה", אלא החיוב נלמד מריבוי הכתוב 'על כל דבר פשע' ו'תחת - לרבות את השליח', וממילא ניתן להבין שהתורה כלל לא חידשה שיש שליחות, אלא חידוש התורה הוא שאדם מתחייב גם אם הוא לא עשה את המעשה בעצמו אלא רק גרם לו.

מעתה מדוייקים דברי הרמב"ם שרק במעילה יש שליח לדבר עבירה, וכן מובנים דברי התוספות רי"ד, שבשליחות יד וטביחה ומכירה - אם אין למשלח אפשר לגבות מהשליח. זאת משום שגם בהם אין שליחות, ומעשה השליח אינו מתייחס למשלח אלא רק לשליח. הסיבה שהמשלח חייב אינה שמעשה השליח מתייחס אליו, אלא שהמשלח גרם לשליחות היד שנעשתה על ידי השליח. כך גם בטביחה ומכירה, ורק במעילה אומרת הגמרא שרק המשלח חייב משום שבמעילה התורה חידשה שיש בה שליחות. הבנה זו מתבארת גם בדברי המהרי"ט המובאים בקצות 8 .

בתחילת השיעור שאלנו על הרמב"ם, מדוע אם נתערב איסור נוסף מלבד המעילה אין שליח לדבר עבירה, והרי מפורש שבטביחה שנתערב עמה איסור אחר יש שליח לדבר עבירה. מעתה הדברים מובנים היטב: בשליחות יד וטביחה שנתערב עמם איסור אחר לא שייך לומר שכיון שבטלה השליחות לגבי האיסור האחר כך היא תתבטל לגבי שליחות יד וטביחה, שהרי מלכתחילה בשליחות יד וטביחה חיוב המשלח אינו מצד שליחות אלא מצד שהמעשה נעשה בגרמתו. רק במעילה חיוב המשלח הוא מצד שליחות, וכיון שבטלה השליחות מצד האיסור האחר - היא מתבטלת גם לגבי המעילה.


^ 1 מב ע"ב.
^ 2 י ע"ב ד"ה דאמר.
^ 3 פרק ז, הלכה ב.
^ 4 הלכות גניבה פרק ג, הלכה ו.
^ 5 כתובות לג ע"ב.
^ 6 דף י ע"א מדפי הרי"ף.
^ 7 המובאת במסכת קידושין מב ע"ב.
^ 8 חושן משפט סימן רצ"ב, סעיף א. אמנם על הבנה זו קשה, שהרי הגמרא אומרת שמעילה ושליחות יד הם שני כתובים הבאים כאחד, ומכאן נראה שזהו אות דין! בשאלה זו דן הקצות, ורוצה לומר שרק בהוא אמינא רצתה הגמרא לומר כן, ע"ש.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il