- מדורים
- רביבים
- שבת ומועדים
- חיוב ההודאה על נס
המצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשית בו תשועה
מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה קבעו חכמים את פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו בקל וחומר - מה ביציאת מצרים, כשניצלנו מעבדות לחירות, נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה - קל וחומר בפורים, כשניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, ריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים ולהדליק נרות בחנוכה (פניני הלכה זמנים ד, ה, 4).
קביעת יום טוב ביום העצמאות
רביבים (743)
הרב אליעזר מלמד
731 - סיפורי נחמה בתום השבעה
732 - הלל בברכה ביום העצמאות
733 - מצוות השירות הצבאי מול לימוד התורה
טען עוד
חובת אמירת הלל ביום העצמאות
כמו כן, מצווה וחובה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר - צרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזרות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה. וכפי שתיקנו חכמים לומר הלל בכל ימי החנוכה, כמובא בברייתא (מגילת תענית פרק ט): "ומה ראו לגמור בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח, וכך הוא אומר בספר עזרא (ג, יא): 'וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לה' כִּי טוֹב וגו'". וכן בתלמוד (פסחים קיז, א): "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין - אומרים אותו על גאולתן" (וכן בירושלמי פסחים פרק י הלכה ו).
הדילמה אם לקבוע הלל עם ברכה
אולם בעת הקמת המדינה היו רבנים שחששו לומר הלל עם ברכה, מפני שעוד לא היה ברור כל כך אם המדינה תחזיק מעמד. ובמיוחד שכמה רבנים מהחוג החרדי פקפקו בגודל הישועה, והעריכו שהמדינה לא תחזיק מעמד יותר משנים אחדות. בעקבות זאת העלו הרבנים כמה טענות שלפיהן אין לברך על אמירת ההלל:
א) לפי דעת החיד"א, על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו כ־650 אלף יהודים בלבד.
ב) יש להודות רק על הצלה שלמה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב.
ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה, שאף הוא מסכן את קיום האומה.
ד) יש לחוש שמא יש לומר הלל רק על נס גלוי דוגמת נס פך השמן, ואילו בהקמת המדינה הנס היה בדרך הטבע.
ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות, או אולי ביום סיום מלחמת השחרור, או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, שהוא ט"ז בכסלו (כ"ט בנובמבר).
רוב הטענות נטענו על ידי רבנים מהחוג החרדי, אולם היו גם מגדולי הרבנים הציונים שחששו לקבוע הלל עם ברכה, וכפי שסבר הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (ישכיל עבדי חלק ו אורח חיים י).
החלטת הרבנים שלא לקבוע כחובה לומר הלל עם ברכה
למרות שעמדתם של רוב רבני הארץ הייתה שראוי לקבוע כחובה לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה, וכפי שכתב הגאון הרב משולם ראטה (קול מבשר חלק א כא), וכן הייתה גם עמדת הרבנים הראשיים, הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (תר"מ-תשי"ג) והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תרמ"ט-תשי"ט). אולם כשנמסרה לרבנים הראשיים התנגדותם התקיפה של כמה רבנים חרדים, כמו החזון איש והרב מבריסק, לא רצו להרבות במחלוקת, ונמנעו מלקבוע לאומרו בברכה. היו רבנים שהצטערו על כך מאוד. הרב שלמה יוסף זוין אמר שזו בכייה לדורות, שבגלל התערבות מבחוץ, של רבנים שאינם שותפים בהנהגת הציבור ובמועצת הרבנות הראשית, לא פסקו מיד בעת קום המדינה לומר הלל עם ברכה ('הרבנות הראשית לישראל' חלק ב עמ' 890 הערה 6).
אולם בסופו של דבר, רוב הרבנים קיבלו את החלטת הרבנים הראשיים, ונמנעו מלומר הלל עם ברכה. וכן סיפר הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל, רבה של חיפה, על אביו הרב דוד כהן 'הנזיר', מראשי ישיבת מרכז הרב, שסבר שיש לומר הלל בברכה, אולם כשנוכח שדעתו לא התקבלה - לא בירך, והסביר: "חסר לי את ה'וציוונו' של הרבנות הראשית" (פניני הלכה זמנים ד, 7).
ביאור הרב צבי יהודה להחלטת הרבנות
גם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, טרח להסביר את החלטת הרבנים הראשיים, וכך סיפר: "פנה אליי אדם חשוב אחד ושאלני, מדוע לא יתירו לנו רבותינו לברך על ההלל ביום העצמאות? השיבותי לו, כי הוראת הרבנות הראשית שקולה וצודקת היא. תקנות הרבנות הראשית באות לכל הציבור כולו, וכיוון שלצערנו ולחרפתנו חלק גדול מהציבור שלנו [כוונתו לציבור החרדי] איננו מאמין בגודל מעשה ה' המתגלה לנו בכוננות מלכות ישראל, ובהיותו מחוסר אמונה הריהו מחוסר שמחה, הרי אי אפשר לחייבו בברכה. דוגמת הרואה את חברו ושמח בראייתו החייב לברך, שאם הוא שמח מברך, ואם איננו שמח אינו מברך".
אומנם הרב צבי יהודה הצדיק את אלה ששמחים ומברכים: "הרב מימון, שכולו היה קודש לבניין עמו ונחלתו של הקב"ה, היה מלא שמחה של אמונה, ולכן קבע שבבית הכנסת שלו יאמרו הלל בברכה. הוא הדין למקומות דומים נוספים - צבא ישראל והקיבוצים הדתיים... אולם הרבנות הכוללת והראשית, היא אינה יכולה לתקן ברכה כהוראה כוללת לכל הציבור, כשזה איננו מוכן לה. בישיבתנו המרכזית נהגנו כפסק הרבנות, כי אין אנו 'קלויז' של חוג מיוחד - שייכים אנו לעניינו של כלל ישראל המרוכז בירושלים, ומכיוון שבכללו של הציבור יש לעת עתה, לצערנו ולבושתנו, עיכובים בשלמות האמונה והשמחה... נכון שננהג אף אנו כהוראת הרבנות לכלל כולו" (לנתיבות ישראל חלק ב עמ' שנט-שס).
אחר מלחמת ששת הימים
19 שנה לאחר מכן, כאשר מדינת ישראל כבר קלטה למעלה ממיליון עולים נוספים, ומספר היהודים בארץ הגיע קרוב לשניים וחצי מיליון, ומדינת ישראל יצאה בניצחון גדול על אויביה, ושחררנו את המקומות הקדושים בירושלים, ביהודה ובשומרון - היה כבר ברור שחובה להודות לה' בהלל עם ברכה. ואף הרב צבי יהודה הצטער מאוד על שהרבנות הראשית מתעכבת מלקבוע זאת.
בשנת תשל"ג נבחר הרב שלמה גורן זצ"ל לרב הראשי, ובכ"ה בניסן תשל"ד קבע דיון במועצת הרבנות הראשית על אמירת הלל ביום העצמאות. עמיתו, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה בעל עמדות חרדיות במקצת, סבר שאומנם ראוי לומר הלל, אבל התנגד בתקיפות לאמירתו בברכה, וכיוון שידע שרוב הרבנים יתמכו בעמדת הרב גורן, בחר שלא להשתתף בישיבה. מועצת הרבנות החליטה ברוב דעות לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם עם ברכה. מו"ר הרב צבי יהודה היה מרוצה מאוד מההחלטה, ומאז הנהיג לומר הלל בברכה בישיבת מרכז הרב, וכן נוהגים תלמידיו.
מנהג גדולי רבני הספרדים
בעקבות עמדתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל שלא לברך על ההלל ביום העצמאות, יש סוברים שכך הוא מנהג הספרדים, ושכביכול יש בעניין זה מחלוקת בין ספרדים לאשכנזים. אולם האמת היא שרבים מגדולי הרבנים הספרדים הורו לומר הלל עם ברכה עוד לפני שהרבנות הראשית החליטה על כך. נזכיר מקצתם: הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב ומחבר 'מקור חיים' ו'עשה לך רב' ועוד; הרב עמרם אבורביע, רבה של פתח תקווה ובעל 'נתיבי עם'; רבה של פתח תקווה אחריו, הרב משה מלכה; הרב יוסף משאש, מגדולי המשיבים בדורות האחרונים. וכן הורה קרובו, הרב הגדול הרב שלום משאש, רבה של קזבלנקה ומרוקו ואחר כך רבה של ירושלים. וכך נהגו כל שאר הרבנים בקזבלנקה, שבה חיו בשנת תשט"ז כ־100 אלף יהודים. בין הרבנים שאמרו הלל עם ברכה (אף בלילה): הרב חיים שושנה, הרב יצחק חזן, הרב רחמים בן עמארה, הרב שלום ישראל, הרב חיים דוד בן סוסאן, חכם שלמה אדהאן, הרב אלמקייס. וכן נהגו לברך על ההלל ביום: הרב יהודה אשכנזי (מניטו), חברו הרב אברהם חזן, ורב הכותל, המקובל הרב מאיר יהודה גץ.
להתחזק באמירת הלל עם ברכה
אמרו חכמים על חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח ולהביא גאולה לישראל, אולם מפני שלא אמר שירה, כלומר הלל - אבדה השעה ובית המקדש נחרב, וישראל ירדו לגלות (סנהדרין צד, א). לפיכך, עלינו להתחזק מאוד באמירת הלל עם ברכה. במשך הזמן התברר שהרבנים שסוברים שמצווה וחובה לשרת בצבא, רובם ככולם סוברים שחובה לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות. ועלינו להתחזק בדרך הקודש, לומר הלל עם ברכה, ומתוך כך נזכה לעוד ישועות והצלחות בביטחון ישראל וביישוב הארץ.
מתוך העיתון 'בשבע'
מי אתה עם ישראל?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
דיני קדימה בברכות
בריאת העולם בפרשת לך לך
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך ללמוד אמונה?