ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
גם הרמב"ן דן בשאלה זו והציע אפשרות נוספת, שיתכן ולא נשאו את הכיור על העגלות אלא בני קהת נשאו אותו על כתפיהם, וז"ל הרמב"ן (שמות לח,כא) "...כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג ל-לא) 'וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ', כי בכיור וכנו ישרתו למזבח".
אמנם יש קושי בפרוש זה, שהרי כאשר התורה אומרת שאהרון ובניו כיסו את המזבח לפני שבני קהת נשאו אותו, יש פירוט גדול כיצד הדבר נעשה (במדבר ד, יג-יד): "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן: וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו", ותמוה, שאם כשיטת הרמב"ן שנתנו גם את הכיור על המזבח מדוע לא מזכירים בפירוש שנתנו גם את הכיור וכנו, שהרי הכיור וכנו הם כלים חשובים שהתורה מאריכה ומספרת שהם נמשחו, ואם התורה מזכירה שנתנו את הַיָּעִים על המזבח בוודאי שהיו ראוי להזכיר שנתנו גם את הכיור. ויתכן שלכן העדיף חזקוני את פירוש אבן עזרא וכתב (חזקוני שמות ל,יח): "לא היו להם בדים והיו נשואים על העגלות".
ר' חיים פלטיאל כתב (במדבר ד,כב) שבני גרשון הם אלו שנשאו אותו על העגלות, ולדעתו זו משמעות הכתוב (במדבר ד,כו): "וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ". אולם גם בפירוש זה יש קושי, אם התורה מפרטת שבני גרשון נשאו על העגלות שלהם גם את המיתרים, וודאי שהיה מן הראוי שתפרט שנשאו עליהם גם את הכיור וכנו.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (79)
הרב מרדכי הוכמן
61 - ה'בכור' של רבי צדוק
62 - מי נשאו את הכיור
63 - רבי שמעון הנשיא (המירוני)
טען עוד
"לפלא גדול היה בעיני למה לא נזכר מי ואיך נשאו את הכיור ואת כנו בנסוע המחנות, ..., אבל בפרשת נשא נמנו הדברים אפילו הקטנים ביותר כמו ויתדתם ומיתריהם של משא בני גרשון ובני מררי, ואין שם זכר לכיור וכנו ומי נשא אותם ואיך נשאו אותם מכיון שגם בדים לא עשו להם, והנה לקמן (לח ח) הבאנו דברי התוספתא (סוכה פ"ג ה"ג) שבארה של מרים שהיתה עולה עם מחנה ישראל להרים ויורדת גבעות מכיון שהיו ישראל שורין ומעמידין את המשכן [היא שורה כנגדן מקום גבוה כנגד פתחו של אהל מועד]. והנה בבית המקדש היתה באר ובה היו משקעין את הכיור בתחילת הלילה כדי שלא יפסלו מי הכיור בלינה, וגם באהל מועד בוודאי היו משקיעים את הכיור במדבר לפנות ערב בבארה של מרים, וכן בשעת סילוק המסעות השקיעו בבארה של מרים כדי שלא יפסלו המים ביוצא וממילא היה נשאים עם המים שבבאר המתגלגלים מתחנה לתחנה, ומכיון שאין לנו תירוץ אחר מסתבר, והאבן עזרא בעצמו כתב על תירוצו אולי, יש לומר כן, יעו"ש".
אך גם תירוץ זה קשה, שהרי ידוע שבעבודות המשכן והמקדש אין סומכים על הנס, ומשתדלים לפעול באורח טבעי ככל האפשר. וכן עולה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכותיו (תמידין ומוספין ה,ב) שהסיבה שהתורה ציוותה לתת קנים של זהב בין החלות של לחם הפנים היא "כדי שתהיה הרוח מנשבת בו". כלומר, התורה הורתה שלא לסמוך על הנס שלחם הפנים לא יתעפש אלא יש לפעול לכך בדרך טבעית באמצעות אוורור. וכן כתב שם ב'מעשה רקח': "כדי שתהיה הרוח מנשבת בו. פי' ולא יתעפש ואף דקי"ל דסילוקו כסידורו, מדכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו, מ"מ לא היו סומכין על הנס ותדע דכמה שולחנות של שיש היו במקדש כדי שלא יסריח הבשר אף דקי"ל לא הסריח בשר הקדש מעולם וכן משמע בירושלמי שהביאו התוס' שם ד"ה אחד של כסף וכו' ".
ואם ה' הורה שלא לסמוך על הנס בענייני המשכן, מתבקש שרצון ה' הוא שלא יסמכו על הנס גם בענין הובלת הכיור בשעת המסעות. ולפיכך, נראה שאולי אפשר להסביר באופן אחר, וכדלקמן.
הרמז של רש"י
מתבקש שגם רש"י התקשה בשאלה מי נשאו את הכיור, ורש"י רמז לדעתו בענין זה. התורה מקדימה ומספרת על תפקיד הלויים בנשיאת המשכן ועל תפקידם בפירוקו ובהרכבתו (במדבר א,נ-נא): "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:". בכתוב הראשון נאמר שתפקיד הלויים הוא לשאת את המשכן ואת כל כליו, ואף לשרת את המשכן בתפקידים שיינתנו להם כגון תפקיד השמירה. ובכתוב השני נאמר שבהגיע העת שהמשכן צריך לנסוע תפקיד הלווים הוא גם לפרק את המשכן ולהרכיבו, ובכתוב הזה נוספה גם אזהרה ועונש מיתה לזר שיעשה את תפקיד הלויים. וביאר שם רש"י:
"יוֹרִידוּ אֹתוֹ - כתרגומו יפרקון, כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו, ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו: וְהַזָּר הַקָּרֵב - לעבודתם זו: יוּמָת - בידי שמים:
רש"י ביאר: "וְהַזָּר הַקָּרֵב - לעבודתם זו". ולשיטתו, האזהרה לזר שלא לעשות את תפקיד הלויים, מתייחסת רק לעבודת פירוק והרכבת המשכן, אך לא לתפקיד נשיאת הכלים שהוזכר בכתוב הקודם. ולשיטתו, הלויים נצטוו אמנם באופן כללי על נשיאת המשכן וכליו, אך יתכן שיש היתר לזר לשאת כלי מסוים. ונראה שרש"י מרמז כאן, שאת הכיור נשאו אנשים שאינם בהכרח לויים, ולכן לא הוזכר בתורה איזו משפחה ממשפחות הלויים נשאה את הכיור. אלא שאם לא באו אנשים שכאלו לשאת את הכיור, היה נְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן פוקד על אחת ממשפחות הלויים לשאת גם הכיור ואת כנו, משום שהמשכן וכליו הם באחריותם.
כדי לברר את זהותם של האנשים הזרים שהורשו לשאת הכיור, צריך להתבונן תחילה בדברים המיוחדים שמצאנו בכיור ובכנו, וכדלקמן.
מדוע היה כן לכיור?
כזכור, אבן עזרא העיר שבשונה משאר הכלים לא היו לכיור ולכנו בדים לצורך נשיאתם. ויש להוסיף על דבריו שיש בכיור דבר מיוחד שאין בשאר הכלים. בנוסף למצוות עשיית "כיור" ציוותה התורה לעשות גם את "כנו" (ה'כן' שלו) שהוא בסיס נפרד שמיועד להצבתו. מדוע דווקא בכיור ציוותה התורה בעשיית 'כן' נפרד. ונראה לומר שה'טבעות' שהיו מחוברים לשאר הכלים הראו את הניידות שלהם, שהרי הטבעות נועדו ל'בדים' (מוטות) לנשיאה, ואילו בכיור להיפך, ה'כן' שנוצר בנפרד ובמיוחד עבור הכיור הראה את הקביעות שנועדה למקום הכיור, בדומה לאמור בתורה (בראשית מא,יג): "אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי". נראה שקביעות המקום הזו שמסמלים הכיור וכנו, קשורים להבנה מדוע הוצב הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח, וכדלקמן.
המיקום העקרוני של הכיור
המקום שבו נצטוו להציב את הכיור נראה תמוה. בכל בתי הכנסיות הכיור שמיועד לנטילת ידיים נמצא לפני הכניסה לבית הכנסת, או בתוך בית הכנסת מאחור כך שמי שצועד לתוך בית הכנסת צועד ומתקדם לאחר שכבר נטל את ידיו. אך מקומו של הכיור במשכן הוא בין המזבח לבין פתח אוהל מועד. ומי שבא לעבוד במזבח, צריך לעבור את המזבח וליטול את ידיו ורגליו מן הכיור, ואז לחזור לאחור אל המזבח, והדבר תמוה מאוד. האזור שמעבר למזבח ("מן המזבח ולפנים") הוא אזור קדוש במיוחד, ומי שנכנס לשם כשהוא מגודל שיער או שתוי יין נענש (רמב"ם ביאת המקדש א,טו), ולמרות זאת הכהן נכנס לאזור הקדוש הזה לפני שרחץ ידיו ורגליו ודווקא שם הוא רוחץ אותם. והדבר תמוה, ונראה שיש להבין את המיקום לאור המובא בתרגום יונתן, וכדלקמן.
בתרגום יונתן (שמות מ,ז) מובא שהכיור הוא כנגד בעלי התשובה שחוזרים בתשובה ומשליכים את העקמומית שלהם 1 . יסוד זה מקבל חיזוק מהכתוב (שמות לח, ח): "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". ופירש אבן עזרא: "והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות". נשים אלו היו נשים שהתחזקו בעבודת ה', ולפי ההבנה וההשגה הגבוהה שהן העפילו אליה כעת, הן סברו שעליהן לחזור בתשובה מהזמן המיותר שהיו מבזבזות על ההתייפות במראות.
בתלמוד (פסחים דף נד,א) מובא: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח". לפי סדר הזכרת הדברים ברשימה הזו משמע שהתורה קודמת לכל, והתשובה קודמת בחשיבותה גם לבית המקדש. הכיור מסמל את התשובה ושהקב"ה מוכן לקבל את השבים. יסוד זה יכול להסביר את המיקום התמוה של הכיור וכנו. בעלי תשובה עלולים לחשוש שהם מטונפים ב'בוץ רוחני' שקשה להם להתנקות ממנו, והדבר עלול לגרום להם להתעכב מלחזור בתשובה. וכדי לקרב אותם ולהקל עליהם לחזור בתשובה, רמז להם הקב"ה שכיוון שהם רוצים בתשובה ייכנסו אל הקודש, ורק לאחר מכן יתנקו מהבוץ הרוחני שלהם. ורמז זה ניתן באמצעות מיקום הכיור לאחר המזבח. כלומר, אפשר להיכנס אל המקום הקדוש ואפילו לעבור את המזבח ולאחר מכן להיטהר ולרחוץ בניקיון ולחזור אל המזבח.
משמעות מיקום הכיור היא כה חשובה, ומשום כך במיקום זה יש להציב כלי מיוחד שהוא הבסיס ('כן') של הכיור, כך שגם אם יינטל הכיור ממקומו, כדי להביא אותו אל הבאר ולמלא בו מים או לשקע אותו במים בלילה, עדיין תישאר במקומה נקודת הציון ("כַּנּוֹ"), שתסמל את כך שהקב"ה חפץ לקרב את בעלי התשובה, והוא מורה להם להתקרב אליו ורק אחר כך להשלים את תהליך התשובה ולרחוץ את עצמם מהלכלוך הרוחני שלהם. להבנה זו יש סיוע מדברי הירושלמי (יומא פ"ד, סוף ה"ה) המביא דעה שהכיור והכן אינם מעכבים את הקרבת הקרבן אלא שמקומם הוא שמעכב. וכפי שביאר שם 'קרבן העדה': "אם אין הכיור וכנו במקומן פסול לקדש (*לרחוץ ידיו ורגליו) בשאר כלים אבל אם יש שם כיור וכן - אף שאר כלים כשרים לקדש". ומסתבר שטעם הדבר הוא מפני שהכיור וכנו שנמצאים במקומם באזור המקודש שמעבר למזבח מסמלים את המוכנות של הקב"ה לקרב אליו את החוזרים בתשובה, ולכן כל עוד שהסמל הזה קיים במקומו אין זה מעכב אם נטלו ידים ורגלים מכלי קודש אחר.
נושאי הכיור
כאמור לעיל, עולם התשובה קדם לעולם שבו יש מקדש. דבר זה מרומז גם במשכן שבמדבר. לפני שנבנה המשכן שנקרא גם בשם 'אוהל מועד', היה מקום נוסף שנקרא 'אהל מועד', וכפי שכתוב בתורה שלאחר חטא העגל ולפני בניית המשכן היה מקום אחר שנקרא 'אהל מועד' (שמות לג,ז): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:". מבקשי ה' שיצאו לשם היו גברים בעלי תשובה ונשים בעלות תשובה, שרצו להיטהר ולהתקדש. הכיור וכנו נוצרו מהמראות של הנשים מבקשות ה' שצבאו על אותו 'אוהל מועד', כאמור בתורה – "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מתבקש שגם הגברים מבקשי ה' ('בעלי התשובה') שצבאו על אותו 'אוהל מועד' של משה תרמו משהו ל'כיור וכנו' שמסמלים את בעלי התשובה. ומסתבר שהם תרמו את כוחם לצורך נשיאת הכיור וכנו. לאחר בניית המשכן והשראת השכינה במשכן המשיכו 'בעלי תשובה' לצבוא על המשכן ('אהל מועד'), והכיור וכנו המתינו להם. לפיכך, לאחר שהלויים נשאו את המשכן וכליו, הם הותירו את הכיור ואת כנו במקומם, ובעלי התשובה באו ונשאו את הכיור ואת כנו עד מקום החניה הבא.
כלי המקדש האחרים כוסו בכיסויים שונים על ידי אהרן ובניו, וכך הלויים שנשאו את הכלים וכן ושאר בני ישראל לא ראו בעיניהם את כלי המקדש. אך הכיור וכנו לא כוסו בכיסוי והם נישאו בגלוי על ידי בעלי התשובה. ואדרבא הקב"ה רצה שכל ישראל יראו את הכיור וכנו שמסמלים את כך שהקב"ה רוצה לקרב אליו את בעלי התשובה.
בעלי התשובה לא היו שייכים לשבט או למשפחה מסוימת. תמיד היתה קבוצה של מבקשי ה' שסבבה את המשכן, ומתוכם התנדבו אנשים לתפקיד של נשיאת הכיור וכנו. התורה לא כתבה זאת במפורש וציפתה שנבין מעצמנו, שאם הנשים מבקשות ה' תרמו את המראות לצורך הקמת הכיור, מסתבר שהגברים מבקשי ה' תרמו את כוחם לצורך נשיאתו בעת המסעות.
ואפשר שלא היה זה כבוד גדול להימנות עם חברי הקבוצה הזו, וכן מצאנו במעשה ברבי עמרם חסידא (קידושין דף פא,א), שבייש עצמו בפני תלמידי חכמים על מחשבת עבירה שהיתה לו כדי לעצור את עצמו מלחטוא ממש. ואמר רב עמרם לתלמידי החכמים שמוטב שיתביישו בו בעולם הזה מאשר יתביישו בו בעולם הבא. להיות שייך לקבוצת 'בעלי תשובה' אינו כבוד גדול, ואפשר שלכן לא כתבה התורה במפורש שבעלי התשובה נשאו את הכיור וכנו.
הצדקת בניית אוהל מועד
מבקשי ה' שצבאו בלב שבור על אותו 'אוהל מועד' של משה, הם אלו שנתנו צידוק לבניית המשכן הקבוע. המשכן נועד להראות שהקב"ה סלח לבני ישראל על חטא העגל והוא שב ושכן בתוך בני ישראל. אך לשם כך צריך היה להראות שלא רק הלויים (שלא חטאו בעגל) רוצים שה' ישכון בתוכם, אלא גם אלו מישראל שחטאו בעגל חזרו כבר מדרכם הרעה, והם רוצים שה' ישכון בתוכם. כאשר מבקשי ה' (בעלי התשובה) יצאו מהמחנה וצבאו על אותו 'אוהל מועד' שנטה משה מחוץ למחנה, הם הראו את רצונם שהקב"ה ישוב וישכון בתוכם. בזכותם היתה הצדקה לעשיית המשכן ולעשיית הכלים הקדושים מאוד שאותם נשאו הלויים. הלויים היו האנשים הגשמיים שנשאו את המשכן וכליו, אך האנשים הרוחניים שנשאו את הצדקת קיומו על כתפיהם הרוחניות היו מבקשי ה' (בעלי התשובה).
הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'
הבנה זו יכולה להסביר גם את הכתוב שבישעיהו (נב,יא): "סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':". יונתן תרגם: "אִתְפְּרַשׁוּ אִתְפְּרַשׁוּ פּוּקוּ מִתַּמָן בִּמְסָאָב לָא תִקְרְבוּן פּוּקוּ מִגַוָהּ אִתְבְּחָרוּ נַטְלֵי מָנֵי בֵית מַקְדְשָׁא דַה':" רש"י פירש שנושאי כלי ה' הם הכהנים והלויים שהיו נושאי הכלים של ה' במדבר. אולם לא מובן מדוע הקריאה לצאת מן הגלות מופנית דווקא לכהנים והלויים. ואבן עזרא פירש שהכוונה לעם ישראל שהם נושאי התורה. אולם לא מובן מדוע ה'תורה' מכונה בשם "כְּלֵי ה' ". אמנם לפי מה שהתבאר ניתן להסביר זאת באופן אחר, וכדלקמן.
המשכן וכליו נבנו רק לאחר שהתבררה והתלקטה מתוך המחנה קבוצה של מבקשי ה' שיצאה אל האהל של משה. והיא נשאה על כתפיה הרוחניות את הצדקת המשכן וכליו שנעשו אחר כך. ובדומה לכך ישעיהו מנבא שהקבוצה שתחליט לחזור בתשובה להתייחס לגלות בתור מקום טמא שצריך לצאת ממנו, היא זו שתביא בסופו של דבר לבניית המקדש ועשיית כליו. ואכן כך ארע, בסופו של דבר, אותה קבוצה קטנה שיצאה מבבל לארץ ישראל לאחר הצהרת כורש היא זו שבזכותה נבנה בסופו של דבר המקדש השני ונעשו כלי המקדש בשנית. והיא בעצם - נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'.
^ 1.וז"ל תרגום יונתן: "וְתִתֵּן יַת כִּיּוֹרָא בֵּינֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵינֵי מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָּן מוֹי מְטוּל תַיָבַיָא דְהַדְרִין בִּתְיוּבְתָּא וְשַׁדִיַין עַקְמוּמִיתְהוֹן הֵי כְמַיָא:"
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הכל מתחיל בפנים
הלכות קבלת שבת מוקדמת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
תורה מן השמים
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
איך עושים קידוש?
למה ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
