- פרשת שבוע ותנ"ך
- בהעלותך
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב), הנימוקי יוסף בבבא קמא שואל למאן דאמר שאשו משום חיציו איך מותר להדליק נרות בערב שבת שדולקים אחר כך בשבת? שהרי לדעה הזאת כשאדם מדליק אש, זה כאילו הוא זורק חץ, והוא מחויב בכל התוצאות שקורות אחר כך, כאילו הוא עשה את המעשה הזה. כלומר הוא הדליק אש, והאש מתפשטת ושורפת, בין אם שורפת שדה ומזיקה לממון ובין אם שורפת אפילו אדם, הוא חייב כאילו הוא בעצמו שרף את השדה, וכאילו הוא בעצמו הרג את האדם. כלומר כל מה שקורה אחר כך, זה כאילו הוא עכשיו עושה את זה. אז אם אדם מדליק נרות בערב שבת ואחר כך הנרות דולקים זה נחשב שכל הזמן הוא מדליק אותם בשבת. והנימוקי יוסף משיב, שאמנם מבחינת החיובים שלו, כל מה שקורה אחר כך הוא חייב, אבל מה שקובע את החיוב, זה רק אם הוא עשה את המעשה בשעה שהוא היה חייב. וזה נפקא מינה לדינא, למשל אם אדם הדליק אש ועד שהאש התפשטה ושרפה הוא נפטר, "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהלים פח, ו). ואדם שמת הוא לא חייב בשום דבר, אבל מה שהוא עשה בחייו גורם לתוצאות שקורות עכשיו לאחר חייו אז אם יש לו ממון, הממון שלו משועבד לכל הנזקים שהוא עשה כאילו הוא עשה את זה בחייו.
למדנו מכאן שאם אדם עושה פעולה מסוימת ואחר כך יש לה תוצאות שנמשכות, הפעולה הזאת נחשבת שהוא עשה אותה. "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז), "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", אדם עושה מצווה, הכהן מדליק נרות במקדש והנרות דולקים, המנורה דולקת עד אור הבוקר, אולי אפילו כל היום, וזה נחשב כאילו הוא עושה עכשיו את המצווה, זה נחשב שכל הזמן המצווה נמשכת. חז"ל אומרים שאם אדם התגבר וקיים מצווה, והיה לו קשה מאוד לקיים את המצווה, ואפילו לא קיים מצווה, רק התגבר ולא עשה עבירה, הייתה לו הזדמנות לגזול, יכול היה לגזול ממון של השני, ומאוד רצה את הממון הזה, והוא התאפק ונמנע מלגזול, אז הוא זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. אדם אחרי פטירתו "במתים חופשי" הוא לא מקיים שום מצוות אבל המצווה שהוא עשה באותה שעה, היא נמשכת, וזוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
צריך ללמוד מכאן את הערך הגדול של מעשי המצוות. הערך של מצווה שאדם עושה, לא נגמר בשעת המעשה, הוא נמשך ונמשך ונמשך, וכגודל המאמץ וכגודל ההשתדלות, כך גודל עניינה של המצווה, וכך היא נמשכת ונמשכת עוד ועוד.
עבודת הלווים כחלק מעבודת ישראל
התורה מצווה אותנו לקחת את הלויים למנות אותם לתפקידים המיוחדים שלהם. הלשון של התורה "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם" (במדבר ח, ו) וכו' "וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ח, י – יא) שימו לב שכל הזמן נזכר 'מתוך בני ישראל' 'וסמכו בני ישראל' 'מאת בני ישראל', ושוב פעם "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם פס' יט). שימו לב שכל הזמן נזכר 'מתוך בני ישראל', 'וסמכו בני ישראל', 'מאת בני ישראל', זאת אומרת, היה אפשר להבין באופן חיצוני שיש לכל אחד בישראל תפקיד, וללויים יש התפקיד שלהם במשכן בבית המקדש, שהם מצווים לעבוד ולמשא ולשיר, וכל אחד עם התפקיד שלו. והתורה מלמדת אותנו כאן, שמה שהלויים עושים זה נחשב שעם ישראל עושה, זו הכוונה 'מתוך בני ישראל'. הלויים לא עושים את הדברים שהם מחויבים מצד עצמם, אלא עם ישראל מחויב בכל הדברים הללו, והלויים הם שליחים שלו לקיים אותם. הלווים הם מתוך בני ישראל, בני ישראל הם סומכים את ידיהם עליהם, והלווים עובדים את עבודת בני ישראל.
אנחנו יכולים ללמוד מזה שבעצם כל בני ישראל הם מציאות אחת, הם ערבים זה לזה, וכל אדם מישראל שעושה מצווה, הוא עושה את זה מתוך בני ישראל, לא מצד עצמו בלבד. הוא חלק מהאומה הישראלית, והאומה הישראלית מחויבת במצוות, וכל אחד ואחד שעושה מצווה, הוא שליח של האומה הישראלית לקיים את המצווה הזאת. וכלל ישראל עניינו לשאת את שם ה' בעולם, להופיע את אור ה' בעולם על ידי התורה והמצוות. וכל אחד מישראל שעושה מצווה הוא עושה מצווה גם כשליח של עם ישראל. כל מצווה פרטית שאדם עושה, הוא מצווה במצוות ציצית תפילין, הוא מצווה במצווה באופן אישי, אבל זו בחינה אחת, והבחינה העיקרית היא שהוא מופיע את דבר ה' בעולם, עם ישראל מופיע על ידו את רצון ה' בעולם. מבט כזה נותן גודל עצום למצוות.
יש הבדל גדול אם אדם מסתכל על מצווה כמצווה פרטית או מסתכל על המצווה שהוא עושה אותה כחלק מעם ישראל. כשאדם עושה מצווה כחלק מעם ישראל, עם ישראל מופיע את רצונו על ידי אותו אדם שעושה את המצווה. המצווה מקבלת משמעות עצומה, משמעות גדולה וענקית, משמעות כללית. כמו שבכל מצווה ומצווה, תרי"ג מצוות תלויות בה. כלומר צריכים להסתכל על המעשה שהאדם עושה לא בצורה פרטנית. כשאדם עושה מצווה, הוא עושה את רצון ה', רצון ה' הכללי הוא מופיע בכל תרי"ג מצוות, וכל מצווה ומצווה היא מופיעה את רצון ה' במובן המסוים, באופי המסוים, בייחוד המסוים, אבל זה מופיע את רצון ה' הכללי שכאילו הוא עשה כאן מצווה שיש בה קשר עם כל תרי"ג מצוות. ואותו דבר כשאדם עשה מצווה יש לה קשר עם כל עם ישראל. הקב"ה בוחר בלווים שיהיו שליחים טובים לעבודת בני ישראל.
הניסיונות כדי לרומם את הפרט והכלל
ואומר המדרש (במדבר רבה טו, יב):
"ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהילים יא, ה), כלומר הקב"ה בוחן את הצדיקים – "אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיון שעומד בניסיונו הוא מעלה אותו לשררה. וכן אתה מוצא באברהם אבינו, ניסהו הקב"ה עשר ניסיונות ועמד בהם ואחר כך בירכו "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א). וכן יצחק ניסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואחר כך בירכו שנאמר "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב) וכן יעקב אבינו ניסהו בכל אותן הצרות, בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף, והאיך יצא מבית אביו, "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן" (שם לב, יא) ובירכו "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (שם לה, ט) - כלומר כל האבות עמדו בניסיונות ובחינות וכשעמדו בניסיון הקב"ה העלה אותם.
"יוסף, הקב"ה ניסה אותו באשת פוטיפר ועוד ניסיונות היה חבוש י"ב שנה ואחר כך יצא ונעשה מלך על שעמד בניסיונותיו, הוי אומר "ה' צַדִּיק יִבְחָן". אדם צריך לדעת אם הוא מתמודד עם קשיים שהוא צריך לנצח אותם, זה מעלה אותו, הקב"ה בוחן אותו, ואם הוא עומד במבחן מעלה אותו בעוד דרגה, עומד בעוד מבחן מעלה אותו בעוד דרגה, מביא אותו למקום רוחני גבוה יותר. ולא רק את היחיד הקב"ה בוחן. הקב"ה בוחן גם את הכלל. בפני הכלל עומדים אתגרים וניסיונות וקשיים, וכשהכלל עומד באתגרים ובניסיונות, הקב"ה מעלה את הציבור. עוד קשיים ועוד חבלי משיח ועוד התמודדויות על מנת להביא את הגאולה.
ביאור דברי משה 'הרגני נא הרוג'
כשישראל הולכים בדרך מתלוננים "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר יא, ד) ממש תשש כוחו של משה והוא אומר להקב"ה עד כדי כך "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, טו). אומר הזוהר (במדבר קנ"ו ע"א), מדוע תשש כוחו של משה כשהתלוננו על המן עד שאמר אם ככה אתה עושה לי הרגני נא וכו' אומר הזוהר שהמן היה בזכות של משה, המן ירד מן השמיים וזה נס שהיה חוזר על עצמו כל יום ויום, אוכל מוכן יורד מן השמיים, וזה היה בזכות משה שהוא עלה על כל הנביאים. וכאשר שאלו ישראל בשר והתלוננו על המן, הם בעצם לא היו מרוצים מהמקום הגבוה הזה שמשה העמיד בו את ישראל. הם לא רוצים את המדרגה הזאת של לקבל מן מהשמים שמשה נמצא בה ובעצם מעלה את ישראל אליה, הם פוגמים אותה, ולא רוצים אותה, וזה כאילו משה יורד ממדרגתו, וכשאדם יורד ממדרגתו הרוחנית זה כמו מיתה. ולכן אמר לו הקב"ה "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז) שעל ידם יינתן להם הבשר, ואתה משה תישאר במדרגה שלך. זה מה שהקב"ה אמר לו, אתה לא חייב לרדת מדרגה, ישראל לא מצליחים להיות במדרגה הזאת, אז הם צריכים הנהגה נוספת שתתאים למדרגה שלהם, לכן 'אספה לי שבעים זקנים מזקני ישראל' זה נכנס כאילו באמצע העניין, הם מתלוננים ומשה רבינו אומר שהוא לא יכול לבדו לשאת את העם הזה, הקב"ה מבטיח לתת בשר אבל קודם מינוי הזקנים, ואחר כך באה הפרשה שהוא נותן להם את הבשר. הקב"ה בא להגיד למשה רבינו אתה במדרגתך במדרגה של המן מן השמיים. לא מהטבע, אלא מהנס, ממקום עליון, אתה נביא שאין נביא כמוך, ואתה לא תיפגם במדרגה שלך. וישראל יקבלו את המזון שלהם ממקום אחר ממדרגה אחרת. זאת אומרת, משה רבינו נשאר במדרגה העליונה שהוא נמצא בה.
להיזהר מלומר דברים שלילים על עצמו
הזוהר שם (קנ"ה ע"ב) מוסיף עוד, שאדם צריך להיזהר שלא להגיד על עצמו דברים שליליים. משה רבינו אומר: "הרגני נא הרוג" ומיד ממנים זקנים, ושני זקנים שלא נבחרים מתנבאים במחנה, ומה הם מתנבאים - שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל. הם מתנבאים שמשה מת מיד אחרי שמשה אומר 'הרגני נא הרוג'. אומר הזוהר שאדם צריך להיזהר בלשונו, לא להגיד על עצמו דברים שליליים, על אחרים בוודאי שלא, אבל גם על עצמו לא יאמר דברים שליליים.
הזוהר מוסיף עוד נקודה, לכאורה משה רבינו אמר בפעם נוספת ביטוי מהסוג הזה, כשהוא אומר בחטא העגל "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). אבל שם זה משהו אחר, כשהקב"ה רוצה למחות את עם ישראל, משה רבנו עומד ועוצר את הדבר הזה, משה רבנו מוסר את נפשו על עם ישראל. כאן זה נאמר מתוך הדוחק והלחץ שכל ישראל לוחצים ומעמידים אותו במקום כזה שהוא לא יכול לעמוד בו, בזה צריך להיזהר. זה דבר חשוב מאד ויסודי, לזכור שאדם לא יגיד דברים שליליים לא על אחרים וגם לא על עצמו. אנשים לא נזהרים בזה, לכן חשוב מאוד להדגיש את הדבר.
השיעורים שנלמדים מתוך המשברים
אנחנו עדיין תחת הרושם של חג מתן תורה. ישראל עומדים על יד הר סיני מקבלים את התורה, ונשארים שם קרוב לשנה שלמה. הם נמצאים תחת האוירה הזאת, מתעלים מאוד מבחינה רוחנית ויוצאים לדרך. ורק יוצאים לדרך יש משברים, "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע" (במדבר יא, א) אחר כך ויתאוו תאווה, והמשברים מגיעים עד לצמרת למרים ואהרן "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר יב, א), אפילו שם בהנהגה למעלה למעלה, גם כן יש משבר. בדרך לארץ ישראל, בדרך אל המגמה הגדולה, המגמה השלמה, יש משברים. ישראל אמנם קיבלו את התורה אבל היעד הוא להגיע לארץ ישראל. כל המגמה הגדולה של עם ישראל היא להופיע בארץ ישראל בבית המקדש בכל הגודל של האומה.
הולכים במדבר אל היעד הגדול הזה, אל המטרה הגדולה הזאת, ובדרך משברים כואבים מאוד. אבל כל משבר הוא בונה. זה לא משבר ששובר אלא משבר שבונה, מלמד אותנו התבוננות.
לא מבינים מה זה מן, לא מבינים את הגודל שלו, אז מתלוננים עליו, ואז יש שיעור בעניינו של המן. לא רק שיעור חיצוני שהמן הוא "כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז, לא) אלא מהו התוכן הגדול של המן. חז"ל אמרו לנו שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, והטעם כי המן הוא רוחני, הוא מזכך את הגוף, מזכך את האדם, ומעלה אותו למעלה, הגוף נהיה יותר זך, יותר מרומם, לא חומרני, לא מגושם, לא תאווני, ואז יכולים לקבל את אורות הקודש את התורה את הרוחניות. וזה למדנו ממשבר זה. המשבר שלא מבינים את טעמו של המן, גורם שצריכים להסביר, צריכים להתבונן ולהתעמק.
וגם את משה רבינו לא מכירים היטב, אפילו המשפחה, "הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר" (במדבר יב, ב) כאילו הם באותה מדרגה, ואז בא שיעור גדול, מי זה משה רבינו. אילולי המשבר, לא היינו לומדים על מדרגת משה רבינו "פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (שם פס' ח). כשיש שאלות, ויש קושיות, ויש אי הבנה, אז באה ההסברה. משה רבינו הוא "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", זאת אומרת, שהוא מופשט לגמרי אין לו שום רצונות עצמיים, שום עצמיות, כולו בטל כלפי אור ה'. לכן הוא זוכה להיות מקבל התורה. כי מי שהוא לא בטל לגמרי בפני אור ה' ונשארת בו עצמיות משלו, אז כשהתורה מופיעה בו, היא לא מופיעה בשלמות, כי העצמיות שלו משפיעה על הקבלה של התורה. אבל אם הוא בטל לגמרי כלפי אור ה', אז אור ה' מופיע עליו כמו שהוא, בלי השפעות מצד המקבל. ועל כן 'פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות', לא צריך לעבור מחיצות כביכול, הכול באופן יחסי כמובן, משה רבינו הוא אמנם אדם, אבל אדם במדרגה אלוקית. יכול להיות ארבעים יום בלי לאכול. מדרגת אדם שיש לו בחינה מופשטת מאוד.
יש משברים אבל כל המשברים הם משברים בונים.
הקרע בעם – בשל התפשטות והתרחבות הגוונים
ואנחנו יכולים להעתיק את הדבר הזה גם לזמננו. אנחנו נמצאים בתהליך הזה של הגאולה ומתקדמים בתהליך. עולים לארץ ישראל, מיישבים את ארץ ישראל מתאחדים. בתוך התהליך הזה יש משברים קשים, וכל המשברים תפקידם להוציא כוחות חדשים, הנהגות חדשות. זה הסדר של הבריאה, זה הסדר של העולם. אנחנו עכשיו נמצאים גם כן במין משבר גדול כעין קרע, אנשים שואלים האם בכלל יש סיכוי לעצור את הקרע הזה שהולך ומתרחב.
חלק מהציבור בעם ישראל נמצא בתהליך של התקדמות רוחנית. אנשי תורה, אנשי קודש, שמתחזקים בקיום מצוות, באהבת ארץ ישראל, אהבת התורה, והתהליך הזה עוצמתי מאוד. תלמידי חכמים מתרבים, אנשים מקיימים מצוות בהידורים, מוסרים את נפשם על ארץ ישראל.
וחלק אחר פונה אל הפוסטמודרניות, אל השוויון, אל החופש, אל החופש של הפרט, אל הטשטוש של האמת, אין אמת, כל אחד והאמת שלו. והתהליך הזה הוא לא נעצר, גם אנשי הקודש לא נעצרים בהתקדמות שלהם, בהתרבות שלהם. וגם בצד השני המהלך לא נעצר זה תהליך שהוא הולך כל הזמן ומתרחב, כלומר שהפער הזה שאנחנו היום פוגשים אותו במחאות, זה לא שזה הגיע אל השיא ועכשיו זה פתאום התפרץ. זה תהליך שכל הזמן הלך והתרחב. ואנחנו אומרים, שכל משבר הוא בא לטובה.
היחס הנכון לריבוי הגוונים
איך להסתכל על התהליך הזה? אפשר להסתכל על זה שיש תהום שהולכת ונפערת ולא רואים בעצם איך זה נעצר. ואפשר להסתכל על זה בצורה אחרת, כל ציבור שהוא גדל ומתרחב זה כמו עץ, שככל שהעץ הולך וגדל, כך גם הענפים שלו מתפשטים עוד ועוד ומתרחקים אחד מהשני, אבל זה אותו עץ אחד שהולך וגדל. כל ציבור שהוא גדל הוא מתגוון, בהתחלה הוא קטן אז הכול בסדר, כולם ביחד. אחר כך הוא גדל, ונהיים בו גוונים ודגשים שונים, וככל שהוא גדל יותר, ישנם עוד גוונים, ועוד גוונים. אז אפשר לראות את זה, אדרבה הוא נהיה עשיר יותר, רחב יותר, מתפשט יותר. עוד רעיונות כאלה, ועוד רעיונות כאלה, זה פלאי פלאים, ממש עושר גדול של שפע גדול של רעיונות אבל הם שונים זה מזה. וככל שגדל נהיה עוד יותר שונה ועוד יותר מגוון. והרבה גוונים, זה טוב, זה עושר, זה ממש יוצא מן הכלל. אבל אז גוון אחד שהוא נהיה כל כך מפותח וממנו התפתחו עוד גוונים, הוא רואה את הגוונים האחרים שמנוגדים לו וסותרים אותו, והם ההיפך ממנו, וחושב שאין אפשרות בכלל להיות ביחד. אז איך להסתכל על זה, האם זה עושר או התפוררות - שתי דרכים להסתכל על התופעה. איך הקב"ה מסתכל במבט מלמעלה, איך מרן הרב זצ"ל מסתכל? כמו שאמרתי יש הרבה גוונים, ויש גוונים שהם עם קליפות, אבל בתוכם יש איזו נקודה חיובית. וכל גוון שיש בעם ישראל, יש בו איזו נקודה חיובית שאין אצל אחרים. אבל היא עטופה בהרבה קליפות. הקליפות הם שהוא מתנגד לדברים הטובים של אחרים ומבטל אותם, אבל יש לו נקודה אחת פנימית חיובית. לפעמים קשה לזהות אותה כי היא כל כך מכוסה עם קליפות, זה נראה רק לכלוך וזוהמא. רק מי שיודע להסתכל ויודע להביט בעין חודרת לפניי ולפנים הוא יראה שיש נקודה כזאת שאין אותה אצל אחרים. הנקודה הזאת שאחרים לא מדגישים אותה, ורק הם במקום שהם נמצאים מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל. וזו נקודת אור וצריך אותה, והיא חלק מההופעה של כל האורות של כל השלמות. יש אורות חזקים שמופיעים בגדול ויש אורות שמתפשטים ומתפשטים מאוד מאוד ושמה במקום האפל הם מופיעים כניצוץ, ואם נפסיד אותו לא תהיה שלמות של ההופעה של האור.
היחס לגוונים הרחוקים
אז מה עושים, איך מתמודדים עם המציאות הזאת, אפשר להתבונן מה עושים ואפשר להתבונן מה קורה. לא אנחנו פועלים את כל מה שקורה. שתי עיניים יש לנו: עין אחת מה עושים, עין אחת מה קורה. בסופו של דבר מי שמסתכל מלמעלה רואה שריבונו של עולם הוא מנהל את העניינים. כל המהלכים שקורים בעולם, הכול אלוקי, אמנם זה עובר דרך בחירה, אך הכול זה מריבונו של עולם והכל גם לטובה. כל מה שפועל הקב"ה הכול לטובה.
אנחנו צריכים לפתח הסתכלות עמוקה. כך מרן הרב אומר לנו. וכשאנחנו רואים דעה שהיא מנוגדת לאורה של תורה, מה אנחנו צריכים לעשות, האם אנחנו צריכים להתנגש איתה וללחום איתה ישירות, או להתעלות מעליה, להסתכל אולי יש איזו נקודה טובה בתוכה שהיא בעצם נותנת לה את זכות הקיום שלה. ואנחנו צריכים לשאוב אותה משם, כי היא לא נמצאת אצלנו, היא נמצאת שם, ואז הצדדים השליליים של אותה דעה יתבטלו. המשמעות שלה זו הנקודה הצודקת והנכונה שבה והמחזיקים בה נלחמו על הנקודה הנכונה הזאת עם הרבה סילופים.
אני אתן דוגמא, יש אנשים שהנושא הזה של צער בעלי חיים זה בנפשם. מישהו פוגע בבעל חיים, מוכנים להרוג אותו... לתפישתם צריכים גם לבעלי חיים יש זכות קיום ולא צריכים לפגוע בהם, ומי שמזלזל בזה, הם יכולים לפגוע באדם הזה. מה הם רוצים, הם כועסים שהאדם פגע בחיה, אבל זו לא סיבה להיות רעים אל בני אדם בצורה לא מידתית. אדם פגע בעץ, יש אנשים, הירוקים, שהנושא של הצומח של הנוף אכפת להם מאד, אכפת להם מאוד מאוד, ועל זה הם לוחמים ועושים דברים רעים בשביל הדבר הזה. הם מוכנים לפגוע בכלכלה, העיקר שלא יפגעו באיזה עץ עתיק. אבל הכלכלה יכולה להתפתח, כאן יכולים למצוא מעיין נפלא לפניי ולפנים, אבל צריך לקצוץ את העץ, הם נלחמים שלא יקצצו את העץ, למרות שיכולות להיות תוצאות כלכליות נפלאות חשובות אם אנחנו נעשה את זה. לא, הם רוצים לשמור על הסביבה. הנקודה של שמירת הסביבה היא נכונה, אבל לא צריכים להגזים. גם הנקודה של השוויון היא נקודה חשובה, אבל הם מגזימים, היא חשובה, אחרים אין להם את הערך הזה, אחרים לא מקדשים את השוויון, והם מדגישים אותו.
אני רוצה שתבינו את העניין הזה, שכל אחד יש לו רעיון, לפעמים הרעיון הוא נכון, אבל הוא עטוף בהמון קליפות, וצריך את הרעיון הזה, אי אפשר למחוק אותו. הוא נדרש, הוא נצרך. איך להתייחס לזה, ראשית כל, לדעת את הערך שלו, ואם אומרים להם אנחנו יודעים שיש בדבריכם משהו, אבל באופן ענייני צריכים מידתיות. יכול להיות שהדברים האלה ישמעו וישפיעו. אבל אם אנחנו נגיד, הכול לא נכון, הכול בטל ומבוטל, יש בכם רק רוע וקלקול, אין כאן שום דבר חיובי - אלו דברים שלא נשמעים. דברים שלא פועלים. זה בדרכי העשייה, צריך להיות במדרגה שרואים את הנקודה הטובה.
התבוננות בנקודות הטובות
על כל פנים, אנחנו צריכים לדעת שכל הגוונים, לכל אחד יש לו תפקיד, ולכן לא להיבהל, הכול יסתדר. ריבונו של עולם הוא מנהל את העניינים והכול יסתדר. מה התפקיד שלנו - לראות את הנקודות הטובות, ולקבץ את כל הטוב שיש ביחד, ואז יופיע הטוב בשלמותו ותופיע הגאולה. לא לפחד מהתופעות האלה, כמובן זה הולך דרך מאבקים, כי כל אחד רוצה לשמור על הדרך שלו, וכל אחד נלחם על הדרך שלו, אבל כל מי שנלחם יש בו איזו נקודה טובה, ואם אנחנו מסתכלים על זה כך, אנחנו מעדנים את כל המחלוקות. כל המחלוקות הן נהיות יותר ענייניות, פחות חריפות. וזאת ובלי לתת שום לגיטימציה לדברים השליליים. את הדברים השלילים אנחנו שוללים לחלוטין. אבל לא את הטוב המעורב לפעמים בתוך הדברים השליליים. זאת אומרת, אפשר להסתכל על המציאות כך: אם אתה מסתכל רק על הטוב, אז אתה אומר שהטוב התפשט מאד ומופיע בהמון המון גוונים ויש מקומות שהוא עטוף ומכוסה. אם אתה מסתכל על החיצוניות יש כאן קרע, יש כאן פערים, יש כאן דברים איומים ונוראים, וככה זה הסדר.
הגוונים בציונות הדתית
מה שקורה בכלל ישראל, קורה בתוך הציבור שלנו בציונות הדתית. פעם הציונות הדתית הייתה יותר מאוחדת ומגובשת, עם השנים היא גדלה, מתרחבת ומתגוונת. מצד אחד ישנם אנשים שמדגישים יותר את הצד התורני הרוחני את המצוות שבין אדם למקום, עוסקים באופן עוצמתי וגדול בשקידת התורה ועלייה בתורה ובקודש. ובצד השני, יש אנשים שמדגישים יותר את הצד האנושי, ההומאני, את הצד של בין אדם לחברו, רגישים יותר לצער בעלי חיים, לאנושות כולה - וכולם אומרים שהם שייכים לציונות הדתית. הציונות הדתית נמצאת בהרבה מפלגות, גם במפלגות שהם נקראות חילוניות. מה הם עושים שם, למה הם אומרים שהם ציונות דתית, כי ציונות דתית זו פירמה, זה דבר חשוב, וגם הם מזדהים עם זה, הם שולחים את הילדים לבתי ספר של הציונות הדתית, הם הולכים עם כיפות ובלי כיפות, והם אומרים שהם ציונות דתית. עם כיסוי ראש או בלי כיסוי ראש, הם אומרים שהם ציונות דתית. הם מחזיקים בשלושת העקרונות החשובים לציונות הדתית אבל במינונים שונים. הם גם דוגלים בשלושת היסודות תורה, ארץ ישראל, עם ישראל. אבל עם ישראל והנקודה של הכלליות והאנושיות יותר דומיננטית אצלם, והצד התורני וארץ ישראל קצת פחות, הם לא מוותרים על זה לגמרי, הם רוצים את ארץ ישראל, לא מוכנים לוותר על ארץ ישראל, ארץ ישראל היא ארץ שלנו, היא ארץ ה' בוודאי, אבל יש להם דגשים יותר חשובים כרגע או בכלל. והם גם לא מוותרים על התורה, צריכים לשמור שבת, לעשות קידוש בשבת, צריכים גם להתפלל, לשמור כשרות, אפשר כשרות מינימלית, אפשר לוותר על דברים מסוימים, אבל לא לוותר לגמרי על כשרות או על החגים. שומרים על הכול, אבל הדגש שונה. ויש כאלה שהדגש שלהם על ארץ ישראל על חשבון התורה ועל חשבון העם. לכל אחד יש את המקום שלו וזה מתפשט ומתפרד. ועכשיו שואלים ויש כבר דיונים אם הציונות הדתית זה בכלל דבר אחד... או שהיא כבר לא יכולה להיות דבר אחד... יש פער גדול מדי ואי אפשר ביחד.
ואני מסתכל על זה באותה צורה, כמו שאנחנו אומרים על עם ישראל. הציונות הדתית התרחבה והתפשטה וככל שגדלים וזה מתרחב ומתפשט, נהיים כוונים שונים, צדדים שונים וקיצוניים. כשיש קיצוניות לשני הצדדים, זאת אומרת שיש גודל. זה נהיה קיצוני בזה וזה נהיה קיצוני בזה, קיצוני שמאלי, וקיצוני ימני, ויש יותר גודל, ואם יש עוד יותר קיצוניות, יש עוד יותר גודל, ועוד יותר קיצוניות עוד יותר גודל, אבל מצד שני נראה פערים גדולים מאוד שכמעט אי אפשר לגשר עליהם. ושוב תלוי איך מסתכלים. בחיצוניות נראה שיש קרע. בעומק, נראה רוחב, נראה גודל, נהיו עוצמות. אבל מתי אתה אומר את זה - כשאתה רואה את האור שבכל נקודה ונקודה. כשרואים את האור של כל נקודה ונקודה, רואים את ההשלמה שכל אחד משלים. אם רואים את הצדדים הלא טובים שבכל נקודה ונקודה, אז יש פערים גדולים מאוד. הביקורת היא לא חד צדדית, הביקורת של אנשי התורה על אנשים שהם על הרצף, היא ביקורת חריפה מאוד, אבל האנשים האלה יש להם גם ביקורת על אנשי התורה שגם היא צודקת, כי אין שלמות. ויש נקודות מסוימות שבהם הם יותר טובים, ויש נקודות מסוימות שבהם אלו יותר טובים.
עשינו פעם כינוסים לרבנים, אני לא אזכיר שמות. ובאתי לרב אחד והצעתי לו לבוא ולהשתתף בכנס של כל הרבנים ביחד, הוא אמר לי לגבי רב פלוני, אני לא יכול לשבת אתו. אמרתי לו, והוא אומר שהוא לא יכול לשבת איתך, הוא אומר לי למה, אמרתי לו כי הוא אומר שהוא יותר בסדר ממך בכמה דברים. שאל אותי למה, אני הרי איש תורה, למה הוא חושב שהוא יותר טוב, אמרתי לו והוא חושב אחרת. לא עלה בדעתו שזה ככה, הוא חושב שההוא סתם וותרן ופשרן ושהוא השלם. מה השאלה בכלל, ההוא אומר לא נכון, הוא התפלא. כל אחד יש לו המבט שלו. כמובן שאנחנו במקום שלנו, רוצים את השלמות של כל הדברים ביחד. ויש כאלה שאנחנו מדרגים אותם במדרגה פחות מהמקום שלנו, אבל כשרואים את הנקודות הטובות שיש בכל גוון, אז רואים שגם הם מוסיפים תכונה שחסרה אצלנו, נקודה שאחרים לא מביאים. יש הרבה קליפות, הקליפות יפלו, זה דבר חולף. והטוב הוא נשאר לתמיד. הנקודה הטובה הזאת שקיימת היא בסוף תתגלה. ומיניה ומיניה יתקלס עילאה.
כך לימד אותנו מרן הרב. על כל פנים מהפרשיות שלנו אנחנו למדים שמשברים הם משברים בונים, מכל קושי יוצא דבר טוב, מכל התפרטות ומכל התרחבות ומכל מה שנראה קרע, בסופו של דבר יהיו דברים טובים. זו התפיסה האמונית הגדולה של מרן הרב. מי שלא במקום שלו, לא יכול להבין את זה, קשה לו מאוד. אז מה אנחנו נעשה - אנחנו לא במקום שלו, אנחנו רואים את הדברים בצורה אחרת, אבל אנחנו נסמוך עליו. ואף שאנחנו רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי, אנחנו מבינים שיש הסתכלות יותר גדולה, יותר גבוהה, שרואה במבט גבוה כזה את המציאות. וכשרואים במבט כזה, אז ממתיקים את הפערים, והרוח הרעה מתמתקת, כי בכל מקום יש נקודות טובות, וההסתכלות הזאת היא עושה תיקונים.
ובע"ה הקב"ה ינחנו בדרך נכונה, בדרך הגאולה, שנזכה במהרה לבירורים חשובים ולתיקונים חשובים ונתקדם במהלך הגאולה.
מנורת המקדש
הרב דב בערל וויין | תשע"ג
הנסיונות במדבר ומשמעותם
שיחת מוצ"ש פרשת בהעלותך תשפ"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ט"ז סיון תשפד
"ויהי בנסע הארון"
הרב חיים בן שושן | י"ג סיון תשפ"ד
המנורה במשכן ובמקדש, נרות שבת
מתוך העלון "קול צופייך"
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | תשס"ג
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה הייעוד של תורת הבנים?
חג החירות
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
רצונם המיוחד של 250 איש מקריבי הקטורת
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
איך ללמוד אמונה?
