בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למי שאינו שומר מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

משה בן יצחק

על אהבת ישראל ועל היחס לעוברי עבירה

סנגוריה על הדור היא אחת ממעלות החסידות של הרמח"ל. הרב אוריאל טויטו על שמאל דוחה וימין מקרבת ועל בריונים יתומים.

undefined

הרב אוריאל טויטו

טבת תשס"ז
8 דק' קריאה
סכנה בעין טובה
"אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריה, על הכלל ועל הפרטים, אינה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה וחוכמה עמוקה ורחבה" 1 , ומחמת כך היא צריכה לימוד גדול ועיסוק עיוני רחב, אך יש לה גם צדדים רגשיים ומעשיים. פירותיו העיקריים של העיון והלימוד של אהבת ישראל אינם באהבת הצדיקים והצדק שבמעשיהם, אלא דווקא בשימת עין טובה על פושעי ישראל ועל אלו שסיגלו לעצמם דרכים שאינן טובות, וביכולת ללמד עליהם סנגוריה. עיקרה של אהבת ישראל היא בלקיחת האחריות גם על הרשעים, כמו שמבאר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" בסוף פרק יט:
"עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור... שאין הקב"ה חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפילתו בפועל, דהיינו יתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריה על הדור כולו... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו".

אלא שהעין הטובה ומאור הפנים כלפי עושי רשעה יכולים לגרור בעקבותיהם גם סכנה. רשעת הרשעים הופכת לגיטימית, לפחות בעיניהם, אל מול שתיקת הצדיקים. וכבר נחלקו רבי זירא וחכמי עירו בשאלה האם צריך לקרב את הבריונים שבעירם. וכך מספרת הגמרא 2 :
"הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא. והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה 3 דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה".

תרגום:"אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי זירא. שהיה רבי זירא מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה. היו החכמים מקפידים עליו. כאשר מת רבי זירא אמרו הבריונים: עד עכשיו היה רבי זירא חרוך השוקיים, שהיה מבקש עלינו רחמים כעת מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בלבם ועשו תשובה".

בריונים הוא כינוי לאלו שהם רעים לשמים ורעים לבריות. אותם בריונים שגרו בשכנותו של רבי זירא אומנם לא היו פוגעים ברבי זירא עצמו, ואולי גם לא בשאר החכמים, אך היו מציקים לשאר בני העיר. ואין צריך לומר שאף כלפי שמיא לא היו מעשיהם מתוקנים. למרות זאת היה רבי זירא מקרב אותם ומאיר להם פנים, דן את מעשיהם בעין טובה ומלמד עליהם זכות, בין הבריות ואף כלפי שמיא (כפי שעולה מדברי הבריונים בסוף הסיפור). החביבות שאפיינה את יחסו של רבי זירא לאותם בריונים גרמה להקפדתם של החכמים. החכמים ראו את הכוח שהרשעים והבריונים למיניהם שואבים משתיקתם של החכמים, מניסיונות הפיוס שלהם ומהארת הפנים כלפיהם. הם שמו לב כי דווקא יחסי הרעות והקרבה גורמים לרשעים להרגיש בנוח למרות העוולות שהם עושים. קירוב הרשעים באופן מוחלט, תוך התעלמות ממעשה העוולה והרשע, נותנת לגיטימציה למעשיהם. אם ניתן להרשיע ולעסוק במעשי בריונות, ויחד עם זה להישאר מקורב לגדולים שבדור, סימן שאין המעשים נוראים כל כך. ההתעלמות מחד והארת הפנים מאידך נותנות הכשר לחטא, ולחוטא להמשיך במעשיו. בסוף הסיפור מתברר כי הבריונים עצמם עשו את מעשיהם בחסות תפילותיו של רבי זירא, "עד עכשיו היה רבי זירא חרוך השוקיים, שהיה מבקש עלינו רחמים".

התמקדות בחטא ולא בחוטא
"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" 4 טענו החכמים כלפי רבי זירא. רבי זירא, לעומתם, העדיף להתמקד בחוטא ולא בחטא, מתוך אמונה כי גם בחוטא גדול, ואפילו בבריונים הרעים לשמים ורעים לבריות, ישנו חיוב גדול הטמון בנשמתם. אם רק נחזק אותו, סופו שהוא יתגבר על כל הרשע והבריונות. רבי זירא ידע לעמוד על הנקודה החיובית שבנפשו של כל אדם, גם הרשע והחוטא, למרות כיסוייה הרבים, ולהעלותה מתהומות הנפש אל ההכרה והתודעה, עד שהיה בכוחה לשנות את מהלך חייו של האדם. קירוב הרחוקים של רבי זירא נבע מהכרתו בערכה של כל נפש מישראל. מהאמונה באורה הא-לוהית המאירה בכל אחד מישראל, גם כשמעשיו מסתירים אותה. אותה נקודה שאפילו כאשר האדם עצמו מתכחש לה היא נשארת בטהרתה. "נשמה שנתת בי טהורה" 5 . רבי זירא ידע כי סוף הטוב לנצח, אם לא נתעלם מקיומו, אם לא נדחה אותו יחד עם השלילה. הוא לא העלים את עיניו מהרע ומהרֶשע, אך ידע שהעיקר הוא דווקא הטוב, אפילו אם הוא מועט לפי שעה.

בדיון בבית המדרש 6 לימד ריש לקיש כי "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". רבי זירא בדרשתו הרחיק אף יותר: "רבי זירא אמר: מהכא, וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו". לא רק בריקים אלא אף בבוגדים בעמם ובאלוקיהם מוצא רבי זירא ריח טוב. הוא יודע שהם בוגדים. אין הוא מטשטש את ההבדל שבין טוב לרע, שבין צדיק לרשע, בין מי שנאמן לעמו למי שבוגד בו, אבל הוא מבין שהדרך לתקן עוברת בהדגשת החיוב ולא רק בהוקעת השלילה. קירוב הבריונים לא נבע מעצימת עין ומהתעלמות ממעלליהם, אלא דווקא מתוך יכולת להבחין בין צדק לרֶשע ובין צדיק לרָשע. רבי זירא התאמץ לאחוז באותה פיסת טוב קטנה, לחזק אותה ולשמור אותה שלא תאבד, מפני שהוא מאמין בכוחה לנצח.

רבי נחמן מברסלב 7 , ההולך בדרכיו של רבי זירא, מסביר זאת כך: "דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה". צריך לדעת שהוא רשע גמור, וצריך גם למצוא בו משהו טוב, איזשהו קצה חוט, שדרכו אפשר למשוך אותו למעלה.

רבי זירא הבין כי את הבריונים הללו לא ניתן לתקן בדרך של דחייה והרחקה. דחיית הרָשע גורמת לו להתבצר ברעתו ואף להוסיף עליה. דווקא אמונתו הבלתי מתפשרת בחיוב המצוי באותם אנשים יכול להביאם לכלל תשובה.

מחלוקת זו שבין רבי זירא לחכמי עירו מעמתת את שני הצדדים שביחס לחוטאים: קירובם מחד עם הצורך לרחקם מאידך כדי לא לתת הכשר למעשיהם. ודאי שדרך הפשרה, המנסה לכלול את שני הצדדים גם יחד, שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, דהיינו קירוב הרשע תוך שלילת מעשיו באופן ברור וגלוי, עדיפה. אך איזה צד יש להעדיף כאשר דרך האמצע אינה אפשרית? מה צריך להיות היחס לעוברי עברה שאינם מוכנים לקבל יחס דו ערכי: חיבה מחד ושלילת מעשיהם כאחד? נראה שעל כך נחלקו רבי זירא וחכמי עירו.

שאלה זו אקטואלית היום יותר מתמיד. דומה שלא היה דור שמעשיו מתוקנים בעיניו, למרות שהם רחוקים מתורה ומצוות, כמו הדור שלנו. שלילת מעשיהם נראית בעיניהם כפסילה של דעותיהם, וכדחייה שלהם עצמם.

ימין חזקה משמאל
החכמים סברו כי גם בשעה זו יש להמשיך ולהצביע על השלילה שבמעשי הרשעים, הן כדי להרחיק אחרים מדרכם, והן מתוך תקווה כי באחד הימים יבינו אף הרשעים את הרע שבמעשיהם. אולם רבי זירא סבר כי דחיית הרשע יכולה לאבד גם את גרעין הטוב שעדיין מצוי בנשמתו. את אותה שאיפת טוב הנאבקת על מקומה בחיי החוטא. הוא סבר שניתן לקרב רחוקים וחוטאים תוך הבחנה בין טוב לרע. שמאל דוחה וימין מקרבת, אך הימין חזקה מהשמאל, כדברי בעל "ענף יוסף" שם 8 : "ואולם רבי זירא רבם ידע יותר מהנהו רבנן, וידע גם הברייתא שמזהיר התנא שלא לנהוג כך [= שלא לדחות בשתי ידים כפי שדחפו אלישע לגחזי, אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת 9 ]. ובפרט בדורות האחרונים שאין כוח ביד הכשרים להעמיד הדת על תלה, להרחיק הבריונים בהרחקה יתירה, לדחות האבן אחר הנופל. לא באלה בחר רבי זירא, דאדרבא, בדרך דיחוי לגמרי יפרוש מכל וכל, וידמה כמי ששפך שמן לתוך האש, לא לבד שאינו מכבהו, אלא אדרבא, מוסיף התבערה. ולכך הזהירה הברייתא, וגם רבי זירא נזהר בה, שתהא שמאל, שהיא היד הכהה, דוחה. וימין, שיש בה כוח התגברות, תהיה נטויה לקרב אליו, ועל ידי כך יעזבו החטאים וייטיבו מעשיהם".

סוף דבר, לא זכה רבי זירא לראות את פירות עמלו בחייו. למרות שהיה מקרבם המשיכו הבריונים במעשיהם הרעים. אלא שדווקא מותו גרם למהפך שכה חיכה לו בחייו. "כאשר מת רבי זירא אמרו הבריונים: עד עכשיו היה רבי זירא חרוך השוקיים, שהיה מבקש עלינו רחמים, כעת מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בלבם ועשו תשובה".

תחושת היתמות שאפפה את הבריונים עם הסתלקותו של רבי זירא הציתה בהם את אותה שאיפת הטוב שטיפח רבי זירא כל ימיו. חסרונו של רבי זירא הורגש דווקא מפני שקודם לכן היה קרוב. מסתבר כי אילו היה רבי זירא הולך בדרכם של החכמים ומרחיק מעליו את אותם הבריונים, גם לאחר מותו לא היו הבריונים שמים לב כי אין מי שיתפלל עבורם. הם שבו בתשובה לא רק מפני שלא היה מי שהתפלל עליהם, אלא מפני שהם הבינו את ערכה של התפילה ועד כמה היא נצרכת, ובעיקר עד כמה דמותו של רבי זירא היתה נצרכת. פתאום לאחר מותו, כאשר לא יכלו יותר לגשת אליו, הבינו הבריונים עד כמה דמותו היתה משמעותית בחייהם. הם הבינו באיחור מסוים את תמצית תורתו של רבי זירא, שגם בהם יש טוב, גם בהם שוכנת השאיפה לחיות חיים מהוגנים, גם הם מסוגלים לבנות את חייהם אחרת, שגם הטוב שבהם סופו לנצח. תפילתו של רבי זירא בחייו, נתקבלה לאחר מותו.

הדגשת החיוב שברשעים
דומה שאין דור שהיתה אגדה זו, והמסר שבה, קרובים אליו כמו הדור שלנו, דור שאור וחושך, טוב ורע ופעמים אפילו רשע מעורבים בו. הרצון לדחות את הרע והרשע ולהבחין בין טוב לרע גורם להדגשת השלילה, החטא והכיעור שברשעים. ההדגשה פועלת את פעולתה והצדיקים מבינים עד כמה הרשעים מרשיעים. אך הרשעים עצמם אינם משתכנעים. הם ממשיכים לאחוז במעשיהם ולעשות נפשות לדעותיהם. כדי לתקן גם אותם לא די בהדגשת השלילה, אלא צריך ללכת בעקבותיו של רבי זירא ולחשוף גם את החיוב שיש גם בהם, לאחוז בו ולהעלותו, ובעקבותיו להעלות גם אותם.

רבנו הגדול, מרן הראי"ה קוק זצ"ל 10 ביאר כי ההבדל שבין שאול לדוד התמצה לנקודה זו. על שאול נאמר כי "בכל אשר יפנה ירשיע" 11 ושיטתו היתה בהרשעת הרשעים, בהצגת הרע שבהם לעין כל. על-ידי כך הצליח שאול "שהשומעים הישרים ירשיעו את המתקוממים" 12 , אבל המתקוממים עצמם לא חזרו בהם ולא הפסיקו מלהרשיע ולנאץ. דוד לעומתו היה "מגלה גם את הגרעין הטוב שיש בהרע המרובה" ומתוך כך היה מרומם, לא רק את הישרים והצדיקים, אלא אף את הרשעים. "אז גם האויבים עצמם נמלאים כל טוב, וכיון שהם משכילים יותר ממה שהשכילו לפני זה, אז משלימים הם עם הצדיקים המחזיקים בהטוב המרובה הכללי".

רבי זירא בהנהגתו מלמדנו לבקר את המומים ולהבחין בין הטוב לרע, כדי שנוכל לאחוז בטוב ולהעלותו, כדברי מורה הדורות, מרן הראי"ה קוק זצ"ל בסידורו 13 על הפסוק: כולך יפה רעיתי ומום אין בך - "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".


^ 1. מרן הראי"ה קוק, אורות, אורות ישראל, פרק ד סע' א.
^ 2. סנהדרין דף לז עמ' א.
^ 3. מקורו של הכינוי הוא בגמרא בבא מציעא דף פה עמ' א: "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא… דלא נשלוט ביה נורא דגהינום. כל תלתין יומין הוה בדיק נפשיה. שגר תנורא, סליק ויתיב בגויה, ולא הוי שלטה ביה נורא. יומא חד יהבו ביה רבנן עינא ואיחרכו שקיה, וקרו ליה: קטין חריך שקיה". תרגום: רבי זירא כשעלה לארץ-ישראל ישב מאה תעניות … כדי שלא תשלוט בו אש הגהינום. כל שלושים יום היה בודק את עצמו. היה מסיק את התנור ויושב בתוכו, ולא היתה שולטת בו האש. יום אחד נתנו בו החכמים את עיניהם ונחרכו שוקיו, וקראו לו: קטן חרוך שוקיים.
^ 4. סוטה דף מז עמ' ב.
^ 5. ברכות השחר.
^ 6. סנהדרין דף לז עמ' א. וזה לשון הגמרא שם: "סוגה בשושנים (שה"ש ז) - שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? - אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות. ריש לקיש אמר: מהכא - כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון. רבי זירא אמר: מהכא וירח את ריח בגדיו (בראשית כז), אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".
^ 7. ליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב.
^ 8. רבי חנוך זונדל, ענף יוסף, פירוש לעין יעקב, סנהדרין דף לז עמ' א.
^ 9. סוטה דף מז עמ' ב.
^ 10. מאמרי ראיה חלק א עמ' 84.
^ 11. שמואל א, יד, מז.
^ 12. מרן הרב שם, וכן לקמן.
^ 13. עולת ראי"ה חלק ב, עמ' ו-ז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il