ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
הגמרא (גיטין ב:) מלמדת שעד אחד נאמן באיסורים:
"ולרבה, דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה! עד אחד נאמן באיסורין. אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים! רוב בקיאין הן…".
יש להבין מה טעמו ומהותו של הדין עד אחד נאמן באיסורים. ננסה לעמוד על כמה נקודות הצריכות ביאור, ולבסוף ניישב את כל השאלות על פי דרכם של כמה אחרונים.
מה מקורו של עד אחד נאמן באיסורים?
רש"י ביאר: "ומשני עד אחד נאמן באיסורין - שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב".
הרי שעד אחד נאמן באיסורין נלמד מסברא.
ואילו תוספות למדו זאת מפסוק. ז"ל:
"וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול".
עיין במהרש"א שביאר שתוספות למדו מהפסוק בנידה גם מקרה שלא איתחזק איסורא ואינו בידו, וגם מקרה שאיתחזק איסורא אך הדבר בידו.
ויש לשאול מה המחלוקת בין רש"י לתוספות. מדוע לרש"י הדין נלמד מסברא ואילו לתוספות לא?
האם עד אחד נאמן לאסור או רק להתיר?
נחלקו הראשונים אם עד אחד נאמן באיסורים רק להתיר או גם לאסור. דעת התוספות (קידושין סה:) שעד אחד נאמן רק להתיר ולא לאסור. ואילו הרא"ש (פ' הנזקין סי' ח' בכללי ע"א אות א') חלק על התוספות בזה. וז"ל:
"כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר ע"א נאמן לומר שהוא מותר כדמוכח פרק האשה רבה גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן לומר שהוא שומן, וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא שנאמן כיון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר עכ"ל". ומבואר בדבריו הפוך מסברת התוספות, שאדרבה מסתבר יותר להאמין לעד אחד לאסור מאשר להאמינו להתיר. וכתב בחידושי רבי נחום (גיטין ב:) שלכאורה כונת הרא"ש שכדי להתיר צריך נאמנות בתורת ודאי ואילו לאסור מספיק חשש בלבד שספק דאורייתא לחומרא. וראה שולחן ערוך (יו"ד קכז ג) שעד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר.
יש לשאול מה הסברה של תוספות לחלק ולומר שעד אחד נאמן להתיר ולא לאסור? ועוד, שאם כבר באנו לחלק, היה צריך לחלק באופן הפוך, שנאמן לאסור ולא להתיר, שהרי להתיר צריך נאמנות יתירה וכפי שכתב הרא"ש.
בחידושי רבי נחום הסביר את שיטת תוספות שדווקא בגלל שאיסורים חמורים לאנשים, הם נאמנים שלא יבואו להתיר סתם. וז"ל:
"והנראה בביאור ד' התוס' בקידושין, דהנה ברמב"ם בפי"א מהל' עדות ה"ח כתב דמי שהיה חשוד לעבור על דבר איסור נאמן להעיד עליו לאחרים דחזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים, וכעי"ז כתב הרמב"ם בסו"ד שם "וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהן", ומבואר מדבריו דבכל עדות באיסורים איכא סברא להאמין לע"א לפי שאימת האיסורים עליו ואין אדם חוטא ולא לו. והנה בד' הרמב"ם לא נתבאר להדיא שזהו עיקר הטעם דע"א נאמן באיסורים, דברמב"ם שם כתב רק דמה"ט רשע לא מפסל, אולם יתכן דהרמב"ם ס"ל דזהו עיקר הטעם דע"א נאמן באיסורים, אלא דבסתם בנ"א פשיטא דאימת האיסורים עליו, ובחשוד הוצרך הרמב"ם לאשמועי' דלגבי אחרים לא חשדי' ליה דאימת האיסורים עליו ואין אדם חוטא ולא לו.
ולפי"ז נראה שזוהי כונת התוס' בקידושין הנ"ל, די"ל דהתוס' סברי שאי"ז רק סברא בחשוד אלא זהו עיקר הטעם לדין ע"א נאמן באיסורים, דבע"א המעיד להתיר איכא הוכחה דאימת האיסורים עליו, וגם במעיד לאחרים איתא להך הוכחה, דאין אדם חוטא ולא לו, ומשו"ה כתבו התוס' דכ"ז הוא רק להתיר ולא לאסור, דבעדות לאסור ל"ש הך סברא וליתא לסיבת הנאמנות.
[וע"ע בש"ך סי' קכ"ז סק"כ שכתב דגם הסוברים דע"א נאמן לאסור מודו דחשוד אינו נאמן אלא להתיר, ויל"פ בזה ע"ד ד' הרמב"ם הנ"ל, דכל הטעם דחשוד נאמן באיסורים הוא רק מכח האי סברא שאימת האיסורים על הרשעים, ומה"ט אין החשוד נאמן לאסור].
ולפי"ז א"ש מה שהקשינו דהתוס' והרא"ש פליגי בסברות הפוכות, דלהנ"ל נראה דגם התוס' מודו להרא"ש דכדי להתיר בעינן נאמנות טפי מלאסור, אלא דאינהו סברי שעיקר הטעם דע"א נאמן באיסורים הוא מכח הך סברא שאימת האיסורים עליו, ומשו"ה סברי התוס' דל"ל נאמנות לאסור, דבעדות לאסור ליתא להך סברא".
בהמשך נביא הסבר אחר להבין את התוספות.
מדוע עד אחד לא נאמן באיתחזק איסורא ואילו כאשר בידו נאמן?
למדנו בגמרא כאן שאין עד אחד נאמן כאשר איתחזק איסורא. יש לשאול מדוע אין עד אחד נאמן כאשר איתחזק איסורא. הרי חזקת איסור הוא חזקה דמעיקרא והוא אינו בירור אלא הנהגה.
עוד למדנו שאם הדבר בידו, נאמן עד אחד גם באיתחזק איסורא. כיצד מועיל 'בידו' נגד חזקה? לכאורה היה ניתן לומר שזה מטעם נאמנות של מיגו, שהיה יכול לשקר משום שהדבר בידו והוא יכול לעשות כרגע את מה שרוצה. אך באמת לא ניתן לומר כך, שהרי מבואר בתוספות שבידו מועיל אפילו שהיה בידו בהתחלה אף שאינו בידו כעת. זה לשון תוספות (ד"ה עד אחד נאמן באיסורין):
"ושחיטה אף על גב דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אף על גב דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אף על פי שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי".
הרי שבידו אינו מועיל מטעם מיגו, וצריך הסבר אחר מדוע נאמן במקרה שבידו אף שאיתחזק איסורא.
הרמב"ם לא הזכיר שעד אחד נאמן באיסורים ברשימה של עד אחד נאמן
כתב הרמב"ם (הלכות עדות פרק ה הלכה ב):
"בשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה".
הקשה המהרי"ט בספרו קדושת יום טוב (על הרמב"ם שם) מדוע הרמב"ם לא מנה את הדין שעד אחד נאמן באיסורים. ע"ש מה שתירץ. בהמשך נראה הסבר אחר.
מדוע עדות על כשרות הגט נחשב כעדות נגד חזקת אשת איש?
בגמרא למדנו שעד אחד אינו נאמן להעיד על כשרות הגט משום שאיתחזק איסורא דאשת איש. והקשה התורת גיטין (גיטין ב: ד"ה תוספות הוי דבר שבערוה) מדוע עדות על כשרות הגט נחשב כעדות נגד מצב שאיתחזק איסורא כלומר נגד חזקת אשת איש. הרי העד מעיד רק על כשרות הגט ולא שהאשה מגורשת?
משמעות עד אחד נאמן באיסורים
מתוך שאלות אלו ביארו האחרונים (מנחת אשר בגיטין, וכן מנחת אשר על התורה ויקרא סי' לד, ברכת אברהם עמ' יא, שיעורי אבי עזרי עמ' כ) שעד אחד נאמן באיסורים אינו עדות גמורה או נאמנות ובירור.
אלא עניין עד אחד נאמן באיסורים הוא הנהגה, שברור מסברא, אם לא ידוע לנו אחרת, שאין להסתפק כלל כאשר עד אחד אומר שהדבר מותר. (והוסיף המנחת אשר שזה כעין גדר ברי ושמא, אך לא בירור אלא דין בהנהגת איסור והיתר כנ"ל).
לפי זה מובן מדוע הרמב"ם לא הזכיר דין עד אחד נאמן באיסורים בהלכות עדות (פ"ה ה"ב). משום שאין כאן דין של עדות (מנחת אשר).
לפי זה גם ברור מדוע עד אחד אינו נאמן נגד איתחזק איסורא. אין הכוונה באיתחזק איסורא לגדר חזקה ממש. אלא זה דין מסוים בהלכה זו של עד אחד נאמן באיסורים שכאשר לא הוחזק איסור אין לנו לעורר ספק מעצמנו ואנו נוהגים לפיו. אך כאשר הוחזק איסור קדום אין לנו לומר שיש כאן ודאי היתר ואין לנו לעורר ספק.
אך כאשר הדבר בידו האדם נאמן. הרא"ש (גיטין פ"ה יג, אות יא) ביאר שכיון שהוא בידו הרי הוא כבעלים. וביאר המנחת אשר שאין כוונת הרא"ש לנאמנות כללית שאדם נאמן בשלו, אלא סברא מסוימת יש בזה בדין עד אחד נאמן באיסורים, שסברא היא שהתורה מאמינה לאדם בשלו, שאם לא כן אין אדם מתארח אצל חברו. ואם הדבר בידו נחשב כאילו לא התחזק האיסור כי בידו לגרוע מה שאתחזק איסורא.
וכעין זה כתב החזו"א (אבהע"ז סי' נט אות א): "דאיסורין שעיקרן באדם בינו לבין עצמו, והוא מתנהג עפ"י ידיעתו, קבלו חז"ל שאדם מתארח אצל חבירו ומאמינו בין לאיסור בין להיתר, וכל ידיעות האיסורין התלויין בגופין בעליהן נאמנים עליהן…ובזה אמרו דבעלים לענין זה הוא מי שבידו הדבר מסור לאסרו, ונאמן בין אמר אחר כך ומעיד על מה שנתהוה בשעה שהיה הוא הבעלים, שידיעות המאורעות של ההוא מסורות אליו".
ושם בחזו"א אות ט: "דלאסור נאמן הבעלים או מי שברשותו או בידו לאסור, ולאו מטעם מיגו, אלא הנאמנות מסורה לזה שדבר ההוא ברשותו ובהשגחתו".
לפי זה ברור למה אינו נאמן לאסור אלא להתיר. רק להיתר התורה אמרה שיש לסמוך עד אדם כשר מישראל ולא לחדש ספק, אבל לא בעד המעיד לאסור (מנחת אשר).
לפי זה ניתן להבין מדוע עד המעיד על כשרות הגט נחשב שמעיד נגד חזקת האשת איש, ואינו נאמן משום שאיתחזק איסורא. זאת משום שהעד מחדש על הגט בעדותו שנכתב לשמה ואין עד אחד נאמן לחדש מציאות חדשה, אלא רק נאמן כאשר אין לנו ספק כלל (שיעורי אבי עזרי).
כתב הברכת אברהם שיש לומר שכל זה נכון לפי רש"י שעד אחד נאמן באיסורים נלמד מסברא. אך לדעת התוספות שעד אחד נאמן באיסורים נלמד מפסוק, יש לומר שלולא חידוש התורה היינו אומרים שצריך עדות ממש על איסורים. והתורה חידשה שדי בעדות של עד אחד, אך זה עדות ממש. לפי זה הסביר הברכת אברהם כמה מחלוקות ראשונים ואחרונים. אך כתב הברכת אברהם שאין זה מוכרח בתוספות, ויש לומר שגם התוספות יודו שעקרונית עד אחד נאמן באיסורים אינו עדות ממש, ובכל זאת צריך פסוק לחדש שעד אחד נאמן אף שאינו עדות.
הלכות קבלת שבת מוקדמת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
לאן שבים ולמה מתוודים?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך להתכונן לחגים?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
