ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אמור
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
פרשת אמור עוסקת במצוות הכהנים. בספר אורות אומר הרב שהכוהנים מחברים את עם ישראל לריבונו של עולם. לא כמו שאנשי קורח אמרו שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' 'ומדוע תתנשאו על קהל ה'. למה אתם באים לחצוץ בינינו ובין הקב"ה, אנחנו רוצים קשר ישיר עם הקב"ה , כולם שווים במדרגה ויכולים להיות בקשר עם ריבונו של עולם! והתשובה שיש פער גדול בינינו לבין ריבונו של עולם. אף על פי שעם ישראל הוא עם סגולה, עם קדוש, עם עליון, אבל ריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה וצריך משהו באמצע שיחבר בינינו לבין הקב"ה. זה התפקיד של הכוהנים. לא להפריד ולא לחצוץ, אלא לחבר. הם קדושים, "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (ויקרא כא, ו) ויש להם את הכוחות, הכלים והתכונות שהם יכולים להיות אלה שמחברים אותנו אל הקב"ה.
להיות בשמחה ורוממות תמידית
לכן הכהנים צריכים להיות טהורים ולא להיות טמאים. זה לא רק כפשוטו שלא להיות טמאים, אלא יש גם חולשות נפשיות, עצבות, אבלות, צער, וכוהנים צריכים להיות במדרגה של בריאות ושלמות, ואסור להם להיטמא אלא ממש לקרובים ביותר. כי להיטמא פירושו של דבר להיכנס לאיזו אווירה של צער של אבלות של תחושה של חולשה. הכוהנים צריכים להיות במדרגה גבוהה.
אנחנו לומדים מכאן לימוד כללי. אנשים צריכים לדעת להתבונן שלא ליפול בצער, בעוגמת נפש. לדעת שהכול מאת ה'. "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). אל תעשו פעולות של כאב וצער שאתם לא יכולים לעמוד בהן. לפעמים כשקורה לאנשים איזה צער, יש להם דיבור כאילו זו צרה שאף פעם לא תעבור, אף פעם לא תשכח, תמיד זה יכביד ויכביד. זו לא גישה של תורה. הגישה של תורה לדעת שהכול מאת ה' והכול לטובה. גם דברים שהם כואבים הם לטובה. לכל דבר יש את התפקיד שלו ואנשים צריכים להיות בריאים בנפשם ושמחים, כי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, ואנחנו תמיד עוסקים בעבודת ה'.
זאת הבריאות הגדולה שיודעים לשים את הדברים במקומם הנכון. אי אפשר להגיד לאדם שלא יצטער כשקורה לו איזו צרה, אבל צריכים להסתכל על הצער במבט גדול. ריבונו של עולם הוא עשה לנו את הצרה הזו, וכל מה שהוא עושה זה לטובה, אז ממילא גם את זה צריך לקבל בידיעה שהכול זה לטובה. זה כואב אבל זה כמו ניתוח שהוא כואב אבל הוא גם מטפל ומרפא. הכוהנים נדרשים לגובה יותר גבוה יותר מאשר כל ישראל. לכל ישראל אסור לשרוט שרטת ולקרוח קרחה והכוהנים צריכים להיות במדרגה יותר גדולה כי הם עוסקים בעבודת ה' הקבועה העליונה בבית המקדש. לכן הכהנים נצטוו לשמור על גובה של טהרה, וכפי שאמרנו לא רק גובה של טהרה במובן של טומאה כפשוטה אלא גם מטומאה רוחנית. זאת אומרת, להיות אנשים עם אמונה גדולה עם שמחת חיים, לעבוד את ה' בגדלות.
עבודת ה' בשמחה
נדמה לי ששערי קדושה אומר שאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה, כי אם אדם לא עובד את ה' בשמחה זה כמו מלצר שהוא מגיש אוכל לאנשים ופניו נפולות והוא עצוב, אז לאנשים שמקבלים את האוכל אין טעם לאכול. הם מרגישים שיש כאן משהו לא נוח. אבל אם אדם מגיש בשמחה ובמאור פנים כל האווירה והאכילה היא בהרגשה טובה ומרוממת. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה. התפילה, ולימוד התורה על אחת כמה וכמה, שנאמר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). זה השיא של ההתעלות של האדם לעסוק בדבר ה', וצריך להיות תמיד בשמחה גדולה. לא יכול להיות אחרת בכלל. אז הכוהנים צריכים ראשית כל להיות בעולם רוחני בריא של אושר של שמחה.
עבודת ה' בשלמות על ידי אנשים מתאימים
הכוהנים צריכים להיות גם שלמים שלא יהיה בהם שום מום. לפני כמה שנים היו כאן אורחים אצל בני משפחה שלנו, וזה היה בפרשת אמור. הבחורים למדו באיזו ישיבה, שאפשר לקרוא לה הומנית וליברלית יותר, והם שאלו: אם למישהו יש מום אז מפלים אותו לרעה? בגלל זה הוא לא יוכל לעבוד בבית המקדש? מה הוא אשם שיש לו מום? היום התפיסה היא שצריכים להתחשב בכל האנשים, אדרבה מי שהוא בעל מום צריך עוד יותר להתאמץ להכניס אותו בתוך הקהל. לא להחריג אותו שירגיש לא טוב. אמרתי להם, עבודת ה' זו לא עבודה סוציאלית. בעבודת ה' כשאתה בא לפני ה' ואתה מייצג את עם ישראל, ואתה הולך עכשיו להיות קרוב לריבונו של עולם, זה צריך להיות בשלימות. בלהקה של ריקודים לא יכניסו אנשים שלא יודעים לרקוד. במקהלה, לא יכניסו אנשים מזייפים. מה הם אשמים שהם מזייפים? אבל זו לא תהיה השירה הנכונה. וגם אותו דבר בתזמורת כשעושים הופעה גדולה לא ייקחו אנשים שלא מתאימים שיש להם איזה קושי, איזה מום או משהו כזה, כי עכשיו צריך לעשות את ההופעה בכל השלימות.
כל אחד צריך לעשות את תפקידו, לא צריכים לטשטש. דמוקרטיה צריכה להיות שוויון בין שווים אבל לא שוויון בין שונים. כל אחד צריך להיות בתפקיד שלו. אם לכהן יש מום הוא יכול לאכול אבל לא יכול לעשות את עבודת הכוהנים.
אחר כך אותם תלמידים חזרו לישיבה שלהם, והם סיפרו את מה שדיברנו, אז ראש הישיבה אמר אני מתפלא שיש לי תלמידים כאלה, שלא מבינים איך צריכה להיות עבודת ה'. אבל בגלל הגישה הזו של ההתחשבות וחסד, יש אנשים שזה לא מובן להם. בוודאי צריכים להיות בעלי חסד, אבל כל דבר צריך להיות במקום הנכון. כשאתה עומד לפני ה', אז יש הדרכה איך צריך לעמוד לפני ה'. ומי מדריך - הקב"ה מדריך אותנו איך צריך לעמוד לפניו. זה לא שיש איזו פגיעה באותו אדם, אצל הקב"ה הכול מחושב, גם זה שיש לו מום זה מאת ה', וכל אחד יש את התפקיד שלו, וכשכל אחד ימלא את תפקידו באופן הנכון והשלם כך תהיה עבודת ה' בשלמות.
התנקות מכל מום רוחני – לפני עבודת הקודש
אנחנו צריכים ללמוד מזה שכשם שיש מומים חיצוניים שאיתם הכהנים לא יכולים לעבוד את ה' בבית המקדש, כך כשאדם עומד לפני ה', עומד להתפלל, הוא צריך להיות שלם. הוא צריך לנקות את עצמו מכל פגם, מכל הפרעה. כשאדם הולך לעבוד את ה' הוא צריך שלא יהיה לו מום רוחני, או הרהורים, או מחשבות לא מתאימות. הגישה לעבודת ה' צריכה להיות מתוך תיקון. נראה לי שרבי פנחס מקוריץ הוא אמר אומר שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך להרגיש כאילו הוא עובר במעבר גבול. יש שם שומרים שהם משגיחים שלא ייכנס מישהו ויכניס דברים שהמדינה לא רוצה שיכניס אותם, או אנשים שלא מתאימים שיכנסו, כך אדם שנכנס לבית הכנסת, נכנס לבית המדרש, צריך לעצור ולהרגיש האם אני בסדר? אני לא נכנס עם משהו שלא מתאים לבית המדרש? האם התנקיתי?
חז"ל אומרים (ברכות ח.) שאדם צריך להיכנס לבית הכנסת דרך שני פתחים ולא פתח אחד. לומדים זאת מפסוק "לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי". מסביר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פ"ה) - פתח אחד לצאת מן החוץ להוציא את כל המחשבות, את כל ענייני החול. ופתח שני להיכנס פנימה למקום של קדושה. קודם שנכנסים למקום הקודש יש להסיר את הטרדות, את המחשבות שמעסיקות את האדם בחול, ודבר שני להתאים את עצמו למקום קדוש.
שלמות בחפצי המצווה
לומדים מהכוהנים, שכל אחד שבא לעבוד את ה', צריך לראות שלא יהיה בו שום מום רוחני, שום חיסרון. דבר שני, גם המעשה שהוא עושה אם הוא משתמש באיזה חפצא של מעשה הוא גם צריך להיות מתוקן. כמו שהתורה אומרת שהקורבנות צריכים שלא יהיה בהם שום מום, כך כשאדם מתעטף בטלית, מניח תפילין, נוטל לולב אתרוג וכדומה, גם החפצא של המצוות צריכים להיות מתוקנים ושלמים. עבודת ה' צריכה להיות עבודה מושלמת, עבודה מהודרת בהידור. להגיש לקב"ה את עבודה היפה ביותר הטובה והשלימה ביותר.
תלמידי החכמים כיום בתפקיד הכהנים
היום הכהנים לא ממלאים את תפקידם, חוץ מברכת הכהנים שאנחנו זוכים שמברכים אותנו. מי ממלא את התפקיד של הכהנים, לחבר בין ישראל לריבונו של עולם? אלו אנשי התורה, תלמידי החכמים, שעולים במעלות התורה ונמצאים במדרגות רוחניות גבוהות. הם כאילו במקום הכהנים שמחברים בין ישראל לבין אביהם שבשמיים. ולכן אמרו 'את ה' אלוקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, שיראת ה' מתפשטת אל תלמידי חכמים, כי החיבור אליהם, זה חיבור לריבונו של עולם. אין הכוונה להשתעבד אל תלמידי החכמים, אלא לראות מה הם מייצגים ואיך הם מופיעים את דבר ה'. החיבור אליהם זו הדרך היחידה להיות קרובים לריבונו של עולם, כמו שהכוהנים תפקידם היה לחבר אותנו לריבונו של עולם. היום אנשי הקודש, אנשי התורה, תלמידי חכמים, שעומדים במקום גבוה מבחינה רוחנית, עוזרים לכלל ישראל להתחבר לריבונו של עולם. לכן הדרך להתחבר לה' היא שהאדם יכבד תלמידי חכמים ויקשיב לדברי חכמים.
משמעות מצוות העומר – הראשית לה'
הפרשה עוסקת גם בענייני דיומא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קׇרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג, ט – יד). יש מצווה מיוחדת, מצוות קצירת העומר. "וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" - הקציר הזה הוא קציר של שעורים, כי בתקופה הזאת של פסח רק השעורה בשלה, ואת החיטה שעדיין לא בשלה אפשר לקצור רק בסביבת חג השבועות. אומרת התורה שראשית הקציר לה'. כשמתחילים את עבודת השדה של קצירת התבואה, ראשית כל מביאים לריבונו של עולם, ראשית כל לקודש. הראשית זה הדבר שהכי שייך אל הקודש, כי זו התחלה. ומי גורם את ההתחלה הזאת? ריבונו של עולם. לכן תמיד הדבר הראשון הוא קדוש. הבכור הוא קדוש. התרומה נקראת ראשית. החלה נקראת ראשית.
ראשית כל שאתה ניגש לדבר, תזכור שהכול שייך לריבונו של עולם. אם אתה יודע את זה, אתה יכול להשתמש בו. אם אתה לא יודע שהכול של ריבונו של עולם אסור לך. חדש אסור 'עד יום הביאכם את עומר התנופה'. כל עוד שלא לקחנו את הראשית ומסרנו אותה אל הקודש, אנחנו לא יכולים להשתמש. יש איסור: "לא תאכלו קלי וכרמל עד עצם היום הזה", ראשית הקציר צריך להיות העומר. "והבאתם את ראשית קצירכם אל הכהן".
הסבר המחלוקת עם הבייתוסים לגבי 'ממחרת השבת'
בנושא זה הייתה מחלוקת גדולה מאוד עם הבייתוסים, על הזמן שבו מביאים את קרבן העומר. הם אמרו 'ממחרת השבת' זו שבת בראשית. שבת זה לא יום טוב. הם טענו שלא יכול להיות שזה יהיה ממחרת יום טוב, כי אם יהיה ממחרת יום טוב שבת, האם אפשר לקצור בשבת? זו הייתה מחלוקת מאוד קשה באותה התקופה. היה ממש קשה לנצח את הבייתוסים, וכשניצחו אותם חגגו, ומשמונה בניסן ועד סוף החג קבעו שלא להספיד בימים אלו. נקבע שהעומר נקצר למחרת יום טוב, כי יום טוב הזה נקרא שבת. וכיוון שזה היה מאבק מאוד קשה ולא כל כך פשוט, אז עשו את קצירת העומר בחגיגיות מאוד גדולה (משנה מנחות פ"י מ"ג), וכבר לפנות ערב של מוצאי יום טוב היו מתכנסים כולם בשדה במקום שהיו אמורים לקצור, והיו עושים מזה טקס מאוד גדול. הקוצר היה שואל: לקצור? וכולם היו אומרים לקצור. ושוב היה שואל לקצור במגל זה? כן במגל זה, וחזרו כך כמה פעמים. היום אף על פי שזה שבת? כי אפילו בשבת התורה אמרה לקצור בהתחלת הלילה של מוצאי יום טוב ראשון, שזה היום שבו המצווה לקצור ולהביא בבוקר את העומר לבית המקדש.
מרן הרב אומר שהבייתוסים לא הבינו שגם עבודת השדה בעם ישראל שייכת אל הקודש, ולא עלה בדעתם שאפשר לקצור בשבת. קורבנות בבית המקדש עוד אפשר להבין, אבל ללכת מחוץ לבית המקדש לשדה לחלל שבת, זה לא היה מובן להם. אבל עם ישראל הוא עם ה', גם עבודת השדה שלו שייכת אל הקודש, ולכן גם ההתחלה של הקציר דוחה שבת. כשמניפים את העומר לפני ה' אז מבינים שהכול שייך לה', ואם יודעים שהכול שייך לה', אז מותר החדש.
הטעם לאיסור החדש כל יום ט"ז ניסן
כשבית המקדש היה קיים, לאחר שהיו מקריבים את העומר, היה אפשר לאכול מן החדש. ולפני שהקריבו את העומר אי אפשר לאכול מן החדש. וכשבית המקדש חרב ולא מקריבים את העומר, אז 'עצם היום הזה' מתיר את החדש. נחלקו התנאים אם מתחילתו של היום כבר מתיר, מהנץ החמה, כשמאיר השחר, או רק בסוף היום. אז אם עצם היום יכול להתיר, למה כשבית המקדש קיים צריכים היו לחכות עד שמקריבים את הקורבן?
הסבר להבדל באופני היתר החדש בזמן המקדש ובזמננו
אני רוצה להסביר. הפסוק אומר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קׇרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" יש בפסוק הזה שני מצבים, עצם היום הזה כשאין קורבן, וכשיש קרבן – 'עד הביאכם את קורבן אלוהיכם'. אז אם היום מתיר, למה צריכים לחכות לקורבן? באמת יש מחלוקת אמוראים אם זו רק מצווה לחכות, או יש איסור לאכול חדש עד שהקורבן קרב. לדעה שאסור לאכול עד הבאת הקרבן, למה זה אסור הרי היום מתיר? התשובה היא כמו שאמרנו, שכדי שיהיה מותר לאכול מן החדש, צריך לדעת שהכול שייך לריבונו של עולם. אז למחרת השבת כשאתה מגיע ל'עצם היום הזה' ואתה יודע שעד עכשיו זה היה אסור, ואתה משתמש בדבר של ריבונו של עולם - אז עכשיו זה יכול להיות גם שלך ואתה יכול להתחיל לאכול, אבל כשבית המקדש קיים, צריך היתר יותר חזק. האדם נמצא ברמה יותר גבוהה, אי אפשר להסתפק בזה שהיום הזה מגיע ויש בעיצומו של יום איזו מעלה. אמנם עיצומו של יום מרומם ומאפשר לך להשתמש בבריאה של הקב"ה, אבל כשבית המקדש קיים, צריך עוד מדרגה של הקרבת קרבן, ורק כשמגיעים לגובה הזה, יכולים להשתמש במעשה ה'. זאת אומרת, הראשית שייך לריבונו של עולם, ואנחנו נותנים לריבונו של עולם לבטא שהכול שלו, ואם אנחנו מודעים שהכול שלו, אז אנחנו יכולים להשתמש.
זה כל עניין ברכות הנהנין שתיקנו חכמים. ברכות הנהנין מתירות לאכול, ובלי ברכה אסור לאכול, כי מי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה הוא מועל (ברכות לה.). זה שייך לקב"ה, ואסור לאדם לקחת דבר של הקב"ה. כשאדם מברך, ועל כל דבר אומר את הברכה שלו, ומבטא שזה של ה', והוא זוכר שזה מאת ה' ואוכל משולחנו של הקב"ה, אז הוא יכול לאכול.
וזה גם העניין של כל הראשית ששייך לריבונו של עולם. נולד בכור - הוא שייך לקב"ה, ולכן מקריבים בכור בהמה. בכור אדם, במקום להקריב אותו, יש פדיון הבן, הוא פודה את הבן, ואז יודעים שהכול שייך לריבונו של עולם.
מנחת העומר שתי הלחם ומתנות עניים – הכרה שהכול מה'
לאחר קצירת השעורים, מתחילה הקצירה של החיטים. זה מה שאומרת לנו התורה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים". כשמגיעים לחג השבועות יש עוד קרבן. התורה לא מגדירה את יום החמישים בתור חג השבועות, אבל במקום אחר כתוב 'בשבועותיכם'. התורה אומרת לנו שהקורבן הזה שעכשיו אנחנו מביאים - שתי הלחם הוא מן החיטה, כי הגיע זמן הקציר של החיטה. אנחנו סופרים את כל הימים הללו כספירת העומר. ספר החינוך אומר שכל הייעוד של ספירת העומר הוא הכנה לקראת מתן תורה. ומה שאנחנו סופרים לעומר זה משהו טכני, בגלל שהתחלנו לספור ביום שהקרבנו את העומר, אבל בעצם סופרים לקראת מתן תורה. גם המקובלים מסבירים שזה ימי טהרה והזדככות, אבל פשט התורה אני חושב, שספירת העומר סופרים לימים האלה לפי הקציר. העומר שאנחנו מקריבים מבטא את כל עניין הקציר בתקופה הזאת, ואנחנו מחברים את הקציר של השעורים עם הקציר של החיטים.
גם בנוסח הברכה, יש נוסח שסופרים לעומר, ויש נוסח בעומר. מה הפירוש בעומר? - בימי העומר, אנחנו בתוך ימי העומר ואותם אנחנו סופרים. זאת אומרת, המדרגה הזאת של ההבנה שהכול שייך לריבונו של עולם שלמדנו מהבאת מנחת העומר מהשעורים, זה דבר שצריך להטמיע בנו, הזיכרון וההכרה שהכול שייך לריבונו של עולם. הכול התחיל מזה שאנחנו מסרנו את ההתחלה לקודש, ואת זה צריכים לזכור, ולכן צריכים לספור, ולזכור זאת כשאנחנו מגיעים לקרבן שתי הלחם.
לפי זה גם יותר מבואר הפסוק המסיים אחרי שהתורה מזכירה את חג השבועות "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכׇל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, כא – כב). המפרשים הראשונים שואלים: מה הפסוק הזה קשור לכאן? התורה מספרת לנו שאנחנו מביאים בכל חג קורבן בשביל ה', מדוע פתאום נכנס 'בקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך'? אומר רב דימי ברבי יוסף בא הכתוב ליתנם באמצע הרגלים - פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכיפורים מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קורבנות בתוכו (מדרש ספרא במקום). במקום אחר כתוב: כאילו קיים את ימי החגים.
אבל גם אפשר לפרש בפשט, שאנחנו עוסקים בקצירה. התחלנו בקצירה וגם סיום הקציר שייך לריבונו של עולם, לא לך. תזכור מההתחלה שההתחלה לקודש וגם בסוף 'לעני ולגר תעזוב אותם'. כל הקצירה כולה מתחילתה ועד סופה, שייכת לריבונו של עולם, ומתוך שאתה יודע שהכול של ריבונו של עולם, אתה צריך גם לדאוג לעניים. מה שאדם מקבל בהתחלה זה כדי לתת לה', וזה מאפשר לו להשתמש. אחר כך זה נועד גם כדי לתת לעניים.
אני חושב שעכשיו כשאנחנו חוזרים לארץ ישראל וחוזרים לקציר אז הדבר הזה יותר חי ומוחשי. כשלא היינו בארץ בכל ימי הגלות, היו לנו הסברים נוספים וכולם נכונים כמובן.
מעלות מצוות העומר – זכות על הארץ והשכנת שלום
נקודה נוספת ביחס למנחת העומר שבאה מהשעורים. אומר לנו המדרש (ויקרא רבה כח ו): "רבי יוחנן אמר לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז, יח). כלומר התורה מתחילה בלשון הזאת "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", הקב"ה הבטיח לאברהם את הארץ על מנת שיקיימו את מצוות העומר. כלומר, זו מצווה גדולה מאוד. יכולה להיות קלה בעיני האדם, כי אלו שעורים שהם מאכל בהמה, אבל - "אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך".
"ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצוות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים" – זה הקרבן שמביאה הסוטה. אם מישהי חשודה שבגדה בבעלה, כדי לברר את הדבר הזה צריכים להביא קורבן, והקורבן הזה הוא קורבן שעורים. חז"ל אומרים (סוטה טו.) למה היא מביאה קורבן שעורים? כי היא עשתה מעשה בהמה אז קורבנה מאכל בהמה. המדרש אומר לנו שהקורבן הזה הוא קורבן שמברר, ועל ידי זה הוא משכין שלום בין איש לאשתו, וזה דבר מאוד גדול השכנת השלום. זה בא על ידי השעורים.
מצוות העומר – עליה ותיקון למצבים הנמוכים
דבר שלישי אומר המדרש (שם): "אמר רבי אבהו ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי: היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר "וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים" מהו צליל שעורים? רבנן אמרי: על שצלל עליהם אותו אדם מן הצדיקים. ובזכות מה ניצלו? בזכות לחם שעורים, ואיזה? זה מצוות העומר". כלומר בימי גדעון המצב היה שעם ישראל היה במצב מאוד נמוך מבחינת התנהגות, היו עושים מעשה בהמה. בשעה שנמצאים במצב הנמוך הזה, הקורבן הזה שהוא קורבן של שעורים מתאים למצב הנמוך הזה. וכמו שיש תיקון בין איש לאשתו, כביכול מצוות העומר היא בין כנסת ישראל וריבונו של עולם, אנחנו מקריבים קורבן העומר שמזכיר שבא להשכין שלום במצבים הקשים הנמוכים, שמתנהגים כמו בהמות, אז מביאים קרבן שעורים שהוא מאכל של בהמות. הקורבן מרים מהנמיכות הזאת ומחזיר את המצב לבריאותו לשלמותו. זאת אומרת, לכל דבר בעולם יש את התפקיד שלו. כשאדם מקריב שעורים, אז הוא מעלה מהמצב הזה שהשעורים מבטאים. לוקח מהדברים הנמוכים ומרומם. יש לזה תפקיד. לכאורה צריכים להביא את הדברים הכי משובחים לעבודת הקרבנות ולא את הדברים הפשוטים הנמוכים, אבל גם לדברים הנמוכים יש תפקיד. כשנמצאים במצבים נמוכים צריכים את הקרבן הזה, והוא מרומם ומחזיר אל המצב הראוי. 'אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך'.
חז"ל אומרים שאותו יום של הקרבת העומר, המן הרשע נתלה. יש מדרש של חז"ל שהיא שעמדה להם גם בימי המן, כשבא המן לקחת את מרדכי כדי להרכיב אותו על הסוס, המן שאל את התלמידים: במה עסקתם? ענו - בעומר. שאל אותם כמה שווה העומר הזה? אמרו לו: מדובר בעומר של שעורים. אמר להם המן: בקורבן העומר הפשוט הזה, ניצחתם את כל הכסף שרציתי לשקול לאחשוורוש. וזה שעמד לישראל גם באותו היום. רואים שגם מהמצבים הנמוכים אפשר וצריך להתרומם, אפשר לעלות ולתקן.
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך ללמוד אמונה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
פסח שני- החיבור של תורה וישראל
איך ללמוד גמרא?
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
מה זה אומר בחזקת בשרי?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
התשובות לשאלות הגדולות שבחיים
משמעות המילים והדיבור שלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
