ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
בס"ד אלול התשפ"ה
מפטיר שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (ישעיה סא)
פרשת נִצָּבִים
עלון חידושי תורה ופרפראות מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
מולד חודש תשרי יהיה ביום שני בשעה 12, 10 דקות ו 7 חלקים
בפרשת נִצָּבִים 40 פסוקים = גּוֹאֵל , גָזֵל
ו ּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְ-הוָה. (ישעיה נט כ),
כִּי אֲנִי יְ-הוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. (שם סא ח)
לִ שְׁמֹעַ בְּ קֹלוֹ וּ לְדָבְקָה ב וֹ (דברים ל כ) ר"ת בגימטריא מנין הפסוקים שבפרשה. (פרדס יוסף)
פרשת נִצָּבִים היא אחת משתי פרשיות בהן הקריאה למפטיר זהה לקריאת שביעי (לרוב קריאת המפטיר קצרה יותר). הפרשה השניה היא עֵקֶב.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ . (בראשית א א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא - בגימטריא 'בראש השנה נברא' (העולם) (1116), ' בְּרֵאשִׁית ' – ר"ת ב ראשונה ר אה א לקים ש יקבלו י שראל ת ורה.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים ס"ת 'אמת'. מלמד שברא העולם במידת האמת כמו שנאמר (תהלים קיט קס): רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת . (בעה"ט)
אמרו חז״ל (הקדמת תיקוני זהר) כי האותיות, כשהן בדרך ישר א-ב-ג, רומזות על מידת הרחמים; וכשהן למפרע, על הדרך תשרי, הן רומזות על מידת הדין. וזה לך האות: חודש תשרי, שהוא חודש הדין, האותיות שלו למפרע, ת-ש-ר, רומזות על זמן הדין הגדול. אלא שהקב״ה ברוב רחמיו שיתף אות אחת משם הרחמים שלו, והיא היו״ד, לרחם בדין. (אוה"ח שם) בְּרֵאשִׁית ר"ת בא' תשרי.
איתא בזוהר - וַיְהִי הַיּוֹם יומא דאית ביה צער ודא הוא ראש השנה; יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. (מ"ב ד ח) יומא דראש השנה הוה. ובכל אתר וַיְהִי הַיּוֹם דא ראש השנה. וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱ-לֹהִים (איוב א ו) - יום ראש השנה הוה. בכל זמנא תרין יומין אינון, מאי טעמא? בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי, יחריב עלמא. ועל דא כתיב תרין זמנין וַיְהִי הַיּוֹם וַיְהִי הַיּוֹם. (זהר חלק ג פנחס רל"א)
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל . (כט ט)
הטעם שאנו חולקין נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ לשתי שבתות בזמן שיש ב' שבתות בין ראש השנה לחג וקורין נִצָּבִים קודם ראש השנה ופרשת וַיֵּלֶךְ לאחריו והרי אלו שתי סדרות [פרשות] קצרות מאוד ומטות ומסעי הארוכים ביותר אין חולקין.
משה רבינו רמז ב אַתֶּם נִצָּבִים על יום הפקודה יום ראש השנה שהזהיר והתרה לישראל עליו לומר איך שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון וכו' שזהו אַתֶּם נִצָּבִים היום בה' הידיעה ר"ל כי ביום הידוע הוא ראש השנה אַתֶּם נִצָּבִים לרוב ליום הדין כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם כלליכם ופרטיכם כולם כאשר פורט והולך והוא כענין וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱ-לֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְ-הוָה דאיוב וזה סמיכת הפרשה הזאת עם שלפניה מה כתיב למעלה מן הענין לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן פירוש שהזהירם משה לומר למען תדעו ותחכמו שכל מעשיכם אשר תעשו אתם עתידים ומוכנים להתייצב עליהם לדין ליום ראש השנה, לכן ראו דרכיכם וחכמו ומוסר אל תפרעו לתקן מעוות מעשיכם נגד היום הזה שנה שנה, ומבאר והולך מי ומי ההולכים ועוברים לפניו שהם ג' כתות שחלקו רז"ל, דהיינו רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם , הם הם הנהוגים להיות חשובי הדור ועיני העדה הם כת הצדיקים, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הם ההמון מסתם העם שהם הבינוניים, טַפְּכֶם וגו' הם פחותי המדרגה, לטעם זה טפי עדיף לקרותה סמוך לראש השנה מלפניו כיון שהוא התעוררות עליו לתשובה ולשפר מעשיהם עד יום הדין הזה להיזכר לפניו יתברך ברחמים. (פענח רזא)
אִיּוֹב היה גלגול ראשון שנתגלגל בו תרח אביו של אברהם אבינו, ואמרו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא נח, ה) איוב נולד מהול ולא הטיף דם ברית. והנה נשמת תרח היתה הפסולת המעורב בנשמת אברהם אבינו ע"ה ולכן נתגלגל הדבר שיתוקן על ידו ולכן טרח אברהם אבינו ע"ה גם כן להחזיר את תרח אביו בתשובה ואמנם גם בתרח היה ניצוץ קדושה מעורב בו ובסיבתו חזר בתשובה האמנם לא הספיקה תשובתו לתקן עון עבודה זרה שחטא בה לאין קץ ולכן הוצרך להתגלגל באיוב. אִיּוֹב אותיות 'וי אב' רצונו לומר תרח שהיה אב בזמן שהיה הוא וי לעולם שהיה עובד צלמים וחוטא ומחטיא וְלֹא בָּא לָעוֹלָם הזה שנית בגלגול אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ רצונו לומר שיתוקן ויזכה אז לקבלת שכר במקומו ובזמנו שהוא בעולם הבא וְהֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין כדי לתקנו ואז יקבל שכרו בעולם הבא וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף ולא הועילו היסורין שלו שיהיה מקבל שכרו בעולם הבא ששם מקום וזמן של השכר לכך כָּפַל לוֹ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה אחר היסורין כְּדֵי לְטָרְדוֹ מקבלת השכר בָּעוֹלָם הַבָּא . (בן יהוידע בב"ב טו(: ' אִיּוֹב ' אותיות 'אביו'.
וְאַתָּה תָשׁוּב (ל ח), כִּי תָשׁוּב (ל י), וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה (ל ב), הרי ג' תשובות, כנגדם אומרים וידוי לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה ג' פעמים וידוי בכל יום, הַמְבַקֵּשׁ מָטוּ [סליחה] מֵחֲבֵירוֹ, יְבַקֵּשׁ שָּׁלֹשׁ פְּעָמִים (יומא פז א), וכן אומרים ג' פעמים בהשכמה (תהלים עח לח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן , ב' בזמירות וא' בסדר קדושה, וא' בערב לפני ברכו כנגד (בפר' ואתחנן דברים ד ל) וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ , וג' פעמים נקרא הקב"ה (ירמיה) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל , וג' פעמים כתיב (יחזקאל) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם , אֲטַהֵר אֶתְכֶם , בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם , וג' שמות בתחילת י"ג מידות, (שמות לד ו) יְ-הוָה יְ-הוָה אֵ-ל . וְשָׁב יְ-הוָה , וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ , כִּי יָשׁוּב יְ-הוָה , כנגד בית ראשון ובית שני ולעתיד לבוא. (הרוקח)
ראש השנה - כן נקרא היום ההוא בדברי רבותינו בתורה שבעל פה, וכן הוא שם המורגל בפי כל ישראל. הנה להיות היום ההוא יום הדין והגבורה, ושיעור קומה של כל מדה הוא עשרה. והנה עשרה פעמים אלהי"ם בגימטריא ר"ש השנ"ה, רק שניתוסף בראש השנה א', המרמזת לאלופו של עולם המחיה את כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון. (בני יששכר תשרי מאמר ב)
תשוב"ה – ר"ת ת 'בוא ש 'ילה ו 'יבנה ב 'ית ה 'מקדש, ומספר תשוב"ה (713) בגימטריא תשב"י עם הכולל, דיבא טרם יבוא שילה, וכל זה על ידי התשובה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. (מועד לכל חי סימן טו)
וּמָל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ . (ל ו) כתבו הראשונים כי ר"ת אֶ ת לְ בָבְךָ וְ אֶת לְ בַב 'אלול' להתעורר בתשובה בחדש אלול עכ"ד. ואפשר כי ס"ת 'תכתב' והר"ת גימטריא 'חלל' עם הכולל או 'חיים' עם הכולל. וזה רמז להתעורר ותבין כי בא זמן אשר תכתב ח"ו חלל או חיים. וכן ר"ת וּ מָל
יְ -הוָה אֱ -לֹהֶיךָ הוא 'אוי' וגם גימטריא 'טוב'. (נחל קדומים עה"ת)
בחודש אלול אין שום יום שאין אומרים בו תחינה רק ר"ח ושבתות. וא"כ סך השעות שאומרים בו תחינה בחדש הזה הם תקע"ו שעות הכנה לתקיעות דר"ה וג"כ תתבונן תקע"ו בריתות נכרתו (עיין בגמ' סוטה) תקע"ו בגימטריא יסוד מלכות (576) סוד הייחוד כידוע שהחודש הזה מסוגל לעשות ייחודי' לייחד הדודים. (בני יששכר אלול א כא)
והנה נתבאר בירושלמי ובתוספתא כ"ד עונות יש בשעה כ"ד עתים בכל עונה הנה הם תקע"ו עתי"ם (576=24X24) הנה הם סוד תקע"ו בריתות שנכרתו על התורה מ"ח בסיני מ"ח באהל מועד מ"ח בערבות מואב הרי קד"ם וכל אלה ללמוד וללמד לשמור ולעשות א"כ הם ד' פעמים קד"ם הרי הם תקע"ו בריתות כי נצטוינו להגות בה בכל עת תקע"ו עתים שישנם בכל שע"ה והנה תקע"ו בגימטריא יסוד מלכות הוא הייחוד השלם שגורמין ישראל על ידי התורה שניתנה בתקע"ו ברייתות וישראל הוגים בה בכל שע"ה שיש בה תקע"ו עתי"ם. (בני יששכר כסליו טבת ה יב)
נִצָּבִים ר"ת נ ותן צ דקה ב סתר י נצל מ מות. (נפלאות מתורתך) ואמרו חז"ל צירוף שם ה-ויה של חודש אלול הוא 'ההו"י' יוצא מן ס"ת וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי והנה אלו התיבות חוץ האותיות של השם היינו וצד"ק תה"י ל"נ ך' בגימ' בתשובה רמז שהחודש הזה שהצירוף הנ"ל שולט בו הוא מסוגל להתעסק בתשובה. (בני יששכר אלול א א) וכן ר"ת נ ותני צ דקה ב סתר י נצלו מ אף. היינו שע"י מתן צדקה בסתר יהיו ניצולים מחרון אף. (מנחה בלולה)
ובימים האלה דהוא זמן לקצוב מזונותיו , אם רואים מהשמים דזה יוכל לסבול עניות ואפשר לו להסתפק במועט, גם ה' יתן לו כפי שיעורו ולא יותר, כל יד המרבה ליתן צדקה בימים האלה, משמיא מיהב יהבי ליה על כל פרוטה ופרוטה תרקבא דדינרי אם נותנה בלבב שלם ובלי שום פניה ויוהרא, יְ-הוָה לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים (תהלים פד יב). (מועד לכל חי אלול)
שאלות
א. סגולה הנלמדת מהפרשה להינצל מחרון אף ומן הדין.
ב. וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. (ל ב) כיצד האדם יכול להתעורר בתשובה, מהו וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ .
ג. אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה . (כט יז) על מי נאמר שאם יש לו
את המידה הזאת או עושה את המעשה הזה כאילו הוא עובד עבודה זרה.
ד. מצוה בפרשה שאין אפשרות לקיים אותה כפשוטה.
ה. אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם (כט ט) בפסוק זה רמוזים ימי דין בשנה בהם נצבים כל עם ישראל לפני ה' אלקיכם.
ו. רמז וסימן בהפטרה להלכה 'מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה'.
ז. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא . (ל יא) כתב הרמב"ן – דהמצוה הזאת קאי על מצות התשובה. וכתב
בעה"ט: לומר שקולה היא התשובה כנגד כל המצות כולן. היכן רמוז בפסוק שמדובר על מצות התשובה.
ח. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה . (כט יח) מה הטעם
שאמרו חז"ל (יומא כט א) הרהורי עבירה קשים מעבירה. לכאורה היה צריך להיות הפוך שכן המעשה הוא העבירה עצמה והמחשבה איננה העבירה
עצמה. וקי"ל (קידושין מ א) מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, למעט עבודת כוכבים.
ט. מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ . (כט י) בפסוק זה רמז לימים בהם רצוי להקדים ולעשות תשובה ועד מתי.
י. וַיִּתְּשֵׁם יְ-הוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה . (כט כז) מה הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי וכן
וַיַּשְׁלִכֵם בכתיב חסר יו"ד.
כ. ראיה בפרשה שלא נגזרה גזירה למות במדבר על פחות מבן עשרים בשעת גזירת המרגלים.
ל. קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ראיה בפרשה שלא משגיחים בבת קול כשפוסק הלכה יחיד נגד רבים, ואפילו ביחיד נגד יחיד.
מ. רמז בפרשה למצוות 'מילה', שבזכות המילה, וכן שם י-הוה – שהוא השם המיוחד, לומר שלא תיתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנימולים שהם
חתומים באות ברית קודש.
נ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [ וּצְבוֹיִם ] אֲשֶׁר הָפַךְ יְ-הוָה בְּאַפּוֹ
וּבַחֲמָתוֹ. (כט כב) אמאי לא קחשיב צוֹעַר , הרי אמרו במדרש (שכל טוב בראשית יט כב) שמיד שיצא לוט ממנה נהפכה.
ס. מה הטעם שנהגו לומר בעשרת ימי תשובה עֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, ובשאר ימות השנה 'עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו'.
ע. מה הטעם שנתקן הוידוי בלשון רבים לומר חָטָאנוּ, ולא אומר 'חטאתי', אפילו כשמתפלל ביחיד.
ע. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ . (ל יד) בפסוק רמוזים ג' דברים: מחשבה, דיבור ומעשה. מה הטעם שהקדים את הפה ללב, דקודם
הול"ל בלבבך ואח"כ בפיך. דטבע האדם הוא כי לבו מהרהר תחילה ואילו פיו מדבר מהרהורי הלב.
פ. וְנָתַן יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ . (ל ז) מהו ההבדל בין אויב לשונא. מדוע מקדים את האויב.
צ. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ (כט יח) מה הטעם שמיתת צדיקים מכפרת.
ק. וַיִּתְּשֵׁם יְ-הוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל (כט כז) וכן כתיב בירמיה (יב יד) הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם. וכן (מ"ב כה כא) וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל
אַדְמָתוֹ . וכן הוא במוסף של יו"ט וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. מה הטעם דלא כתיב 'מאַדְמָתָם ' 'מאַדְמָתוֹ ' 'מאַדְמָתֵנוּ'. אמאי כתיב מֵעַל .
ק. וְשָׁב יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. (ל ג) מה הטעם דכתיב שני פעמים וְשָׁב .
ר. לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת 'אַתֶּם נִצָּבִים' לַקְּלָלוֹת? לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם, חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם, וְאָמְרוּ:
מִי יוּכַל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ? הִתְחִיל מֹשֶׁה לְפַיְּסָם: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם'. (רש"י בשם מדרש אגדה) למה הוריקו פניהם דווקא לאחר ששמעו את דברי הקללות
שבפרשת כִּי תָבוֹא , והרי גם מ"ט הקללות שבפרשת בְּחֻקֹּתַי חמורים וקשים.
ש. רמז בפרשה לתקיעת שופר. לפי כששומעים ישראל קול שופר הם מתעוררים בתשובה.
ת. מה הטעם שאומרים קודם התקיעות דווקא ז"פ לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר (תהלים מז).
ת. וְנָתַן יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ . (ל ז) כיצד הקללות האלו שמיועדים לישראל עוברים לפתע
לאויבים ולשונאים של עם ישראל. מדוע הקללות הללו לא מתבטלות.
תשובות
א. אחדות בעם ישראל – איתא במדרש אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם אימתי אתם נצבים בזמן שתהיו כולכם כאגודה אחת שנאמר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד)
בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואילו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין
ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְ-הוָה יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וגו' (ירמיה נ ד).
כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה. (תנחומא) וכן מתן צדקה בסתר דכתיב (משלי כא יד) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף . נִצָּבִים ר"ת נ ותני צ דקה ב סתר י נצלו מ אף.
ב. בת קול יוצאת בכל יום ואומרת שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (פתיחתא דאיכה רבתי ובזוהר הקדוש נשא קכ"ו ע"א) וכן בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב
ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו ב), מזה נולד הרהור תשובה בלב כל אחד. וזה רמז הכתוב וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ
וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ על ידי הבת קול מתעורר בלב כל אחד לעשות תשובה. (פרדס שמאי ע"פ הבעש"ט)
ג. גס רוח (סוטה ד.), גַּאַוְתָן (ח"ח לאוין ה), גונב את המכס ואת החרם (ב"י יו"ד שמה ה), הדר בחו"ל (כתובות קי:), כועס (זוהר פנחס סט), מבזה את המועדות
(פסחים קיח.), מחליף בדיבורו (סנהדרין צב.), מחלל שבת בפרהסיא (רמב"ם הל' שבת ל טו). מעלים עניו מן הצדקה (בב"ב י.), הרי אלו כאילו עבדו ע"ז.
ד. דבקות בה' יתברך – דכתיב (ל כ) לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ . וכן כתיב (ד ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּי-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם
הַיּוֹם. וְכִי אֶפְשָׁר להדבק בַּשְּׁכִינָה? וְהָכְתִיב: 'כִּי ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה'? אֶלָּא: כׇּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים,
וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה. (כתובות קיא ב)
ה. הַיּוֹם ה' יום – חמש ימי דין בשנה בהם נצבים כל עם ישראל לפני ה' אלקיכם. ואלו הם: שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבא (גמר
החיתום) ושמיני עצרת שבו נותנים את הפתקאות לשלוחים לביצוע גזר הדין. (הגר"א)
ו. וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם (ישעיה סג ט) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַיִם רִאשׁוֹנִים - צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, מַיִם אַחֲרוֹנִים - צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה.
וסימן לדבר וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם . תניא נמי הכי הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יבאו המים שחוץ לפרק ויטמאו את הידים וכו' (סוטה ד:) (טור או"ח
סי' קסב). כתב רב האי גאון כי לשון נטילת ידים על שצריך להגביה ידיו למעלה אחר הרחיצה והוא מלשון וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם . (שו"ת הרשב"א ח"ז סי' תקלד,
וכ"כ ספר חסידים סי' נח) (עבד המלך)
ז. ' זֹּאת ' בגימטריא 408 וגם 'צום' 'קול' 'ממון' בגימטריא 408. (אמרות ה') ואיתא בחז"ל (ירושלמי תענית ח ב) שלושה דברים מבטלין את הגזירה קשה ואלו
הן תפילה וצדקה ותשובה. תפילה זהו קול, תשובה זהו צום, צדקה זהו ממון. וכן בפיוט ונתנה תוקף 'וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה'.
ח. חרטה יכולה להתקיים רק לאחר שעבר את העבירה מאחר שהגיע לסיפוקו ואילו בהרהורים אין סיפוק אין שביעה ולפיכך אין חרטה. (אוה"ח) א"נ
הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה,
ובזה פעולה בלא הרהור. ועוד לפי שרגילות המחשבה מביא את האדם לידי עבירה. ועוד לפי שהרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי
שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין
מחשבתו כל כך טרודה. ועוד לפי שהמחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם
לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה
קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה. (רבינו בחיי) *
ט. ט"ו באב הוא הזמן שבו מוסיפים על הלילות, בו פָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה (תענית לא.) וזהו מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ . ועד הושענא רבה זמן ניסוך המים
שהחתימה הסופית היא בליל הושענא רבה - עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ . (קהלת יצחק)
י. י' השבטים ידבר, ל' רבתי לרמוז על השלכה רחוקה גדולה של עשרת השבטים שהשליכם אחר הרי החושך ומעבר לנהר סמבטיון ששוב לא חזרו,
ולכך כתיב חסר יו"ד. (פענח רזא, עטרת זקנים) *
כ. כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (כט טו) מלמד שהיו שם מיוצאי מצרים. מכאן שלא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים. (הרא"ש,
דעת זקנים) ובשעת הגזירה פחותים היו מבן עשרים שנה ויתרים על ששים שלא נגזרה עליהם גזירה. (החזקוני)
ל. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא (ל יב) מַאי 'לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא'? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר סִינַי, אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בְּהַר סִינַי
בַּתּוֹרָה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. (ב"מ נט ב) כתב הרב עפשטיין - נראה דלאו דוקא כיחיד נגד רבים אלא אפילו כיחיד נגד יחיד אין בת קול מכרעת, כיון
דבכלל ענין דברי תורה לא בשמים היא. (תורה תמימה)
מ. מִי יַ עֲלֶה לָּ נוּ הַ שָּׁמַיְמָה (ל יב) ר"ת מילה , וס"ת י-הוה . רמז כי השם המיוחד לא תיתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנימולים שהם חתומים באות ברית
קודש. (רבינו בחיי) רמז שבזכות המילה עלה משה לשמים לקבל התורה. (הרא"ש, דעת זקנים) לומר שאינו יכול לעלות אצל השם אם לא שיהא נימול וכן
(בראשית יז א) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים , שנאמר על המילה. (בעה"ט) *
נ. נבלעו דיוריה – היינו נבלעו באדמה, ולא נהפכה ממש באש וגפרית מן השמים לכך לא קחשיב לה. וכן הוא במדרש (ב"ר פמ"ב ס"ה) וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא
צֹעַר , שנתבלעו דיוריה. ולא שייך על זה לומר כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [ וּצְבוֹיִם ] אֲשֶׁר הָפַךְ . (טעמא דקרא) *
ס. 'ספריא-ל' הוא מלאך הממונה על הכתיבה, ואנו מזכירין אותו שיכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום. הַשָּׁלוֹם בגימטריא 'ספריא-ל' וכן 'עושה'. (381)
(טעמי המנהגים בשם המהרי"ל, מטה אפרים סימן תקפב)
ע. עֲרֵבִים ישראל זה בזה – משום שכל ישראל גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי, וכאשר חברו עושה איזה חטא כאילו הוא עשאו. ולכן
אע"פ שאין בו אותו עון צריך להתודות עליו. כי כשעשהו חברו הרי כאילו עשהו בעצמו. ולכן יאמר בלשון רבים אפילו אם יתודה בביתו יחידי, כי
כל מי שעשה חטא הוי כאילו שנים עשו אותו חטא מחמת הערבות. (טעמי המנהגים בשם יסוד התשובה, וכ"כ רבי חיים ויטאל בשם רבינו האריז"ל)
ע. עיקר ההבנה של התורה בלב בא על ידי שמוציא בפה כמו שאמרו חז"ל (עירובין נד א) פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ
חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא', אַל תִּקְרֵי 'לְמֹצְאֵיהֶם' אֶלָּא 'לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה'. לכך מקדים פה ללב. (פרדס שמאי) *
פ. פרהסיה היא שנאתו של האוֹיֵב שאיננו מסתיר את שנאתו. כענין (שמות טו) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף . שונא הוא בסתר, כענין (ויקרא יט יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת
אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ . וכן (דברים יט יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ שהיתה שנאה טמונה בלבו. (מדרש 'לקח טוב' דברים ל ז) האויב קשה מהשונא לכך הקדימו.
צ. צער שמצטערים על ההפסד הרוחני שנגרם בזה, שמרגישים את הכאב שחסר הצדיק ומרגישים את צער השכינה בחסרון צדיק זה, הרי הם כייסורים
שמכפרים. (אילת השחר – במדבר כ א) א"נ מכפרת ע"י ההספד שמספידים עליהם ומזכירים זכיותיהם ושבים בתשובה. (מלבי"ם – בראשית לה ח)
ק. קדושה שניה לא בטלה – (כמש"כ הרמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו) לכך אמר מֵעַל אַדְמָתֵנוּ דהיינו שאע"פ שגלינו ונתרחקנו ממנה אבל היא נשארת אדמתנו
ועומדת בקדושתה. דאי לא כתב מֵעַל הוה אמינא דכיון שגלינו שוב אינה אדמתנו. (טעמא דקרא)
ק. קבוץ שני גליות גלות עשרת השבטים וגלות יהודה ובנימין, לפיכך כתיב שני פעמים וְשָׁב . ועל זה אמר הנביא (ישעיה נו) עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו ,
כי מלבד קבוץ הנדחים עוד יש על הנקבצים ההם קבוץ אחר והם יהודה ובנימין. (רבינו בחיי) *
ר. רבים אין נענשים בעוון היחיד קודם שנכנסו ישראל לערבות אלא דווקא כשכולם חוטאים ונענשים, אבל הצדיק מילט את נפשו, פרשת בְּחֻקֹּתַי
נאמרה בלשון רבים. לעומת זאת הקללות שבפרשת כִּי תָבוֹא נאמרו בלשון יחיד ולאחר שנכנסו בערבות ואז אפילו אם לא ישמע היחיד יגרום עונש
לרבים. ולכן דווקא כששמעו את הקללות האלו הוריקו פניהם. (מהרש"א, יבין שמועה, מעם לועז)
ש. שֹׁ רֶשׁ פֹּ רֶה רֹ אשׁ וְ לַעֲנָה ר"ת שופר - שכוח השופר גדול מאוד, שיכול לתקן אפילו מי שהגיע למצב של שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה שהשופר מטהר את
מוחו של האדם, אפילו אותו שהגיע למצב הזה, שמתקן אפילו אותו אדם שנפל כך. (רבי יעקב יצחק רבינוביץ' מפשיסחה) שבכל תקיעות שופר שמעוררות
לתשובה יש כח בזה לעקור מן האדם את כל השורשים שהם המידות הרעות שהם מר כלענה. (צרור המור) *
ת. תקפ"ז תיבות יש בו – ביחד עם פסוק 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ', עד 'וּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי'. והוא בגימטריא 'שופר' עם הכולל. וגם יש בו שבע פעמים
אֱ-לֹהִֽים, ויכיון שעל ידי התקיעות ימתקם. (טעמי המנהגים בשם סידור ר"ש)
ת. תשובה שעושה האדם גורמת שאם נגזרה גזרה על האדם שעבר עבירה ועשה תשובה מ"מ הגזירה צריכה להתקיים על אחד ונותן הקב"ה את
העונש על עכו"ם. וכן משמע בגמרא (ברכות סב ב) 'וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ', אַל תִּקְרֵי 'אָדָם' אֶלָּא 'אֱדוֹם'. ועל כן כאן בפרשת התשובה כתיב (ל ז) וְנָתַן
יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה שנגזרו עליכם ויתנם עַל אֹיְבֶיךָ . (פרדס שמאי ע"פ הזוה"ק) *
מקורות / חידודון *
ח. ואפשר שזהו טעם אומרם ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה , להיות כי פוגם בחלקו יתברך שנתן לו ידיעה, ועם כל זה גברו רחמיו יתברך גלה צדקתו לפי רוב ענותנותו ומחשבה רעה אינה מצרפה למעשה, אף שמן הדין יותר פוגם במחשבה להיותו חוטא במה שנתן לו יתברך, מ"מ מצד רחמיו אינו דן על המחשבה שהוא חלקו לבד. (ראש דוד קדושים טז)
י. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת . למ"ד של וישליכם רבתי, וידוע כי היא הגדולה שבכל האותיות, ומה שהיתה רבתי יתכן שירמוז אל המעלה הגדולה הנשאת המושלכת בזמן הגלות, הוא שאמר ירמיה (איכה ב) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, וכן כתוב עוד (תהלים עח) ותפארתו ביד צר, והוא שכתוב (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, והוא איקונין של יעקב החקוקה בכסא הכבוד. וזהו שאמרו במדרש איכה, כלום הם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב החקוקה בכסא הכבוד, הדא היא מקלקלא לאפיהון, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קב) כי נשאתני ותשליכני, כי המעלה הגבוהה הנשאת השליכה, וכיון שהשליך אותה מעלה לא זכר הדום רגליו, שהיא עטרת המקבלת מתפארת, בסוד (משלי ד) עטרת תפארת תמגנך, וזהו שכתוב (איכה ה) נפלה עטרת ראשנו, וכיון שנפלה נפלו ישראל, שנאמר (עמוס ה) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ובלשון הזה מצינו שאמר יחזקאל הנביא על מלכות בית דוד (יחזקאל יט) וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה . (רבינו בחיי)
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְ-הוָה לִי בֵּן אַחֵר . (בראשית ל, כד), אַחֵר לְגָלוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן לֹא לַמָּקוֹם שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלָה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים גָּלוּ לִפְנִים מִן נְהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, מְפֻזָּרִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת. בֵּן אַחֵר, לְמַחְלֹקֶת. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס מִתְּפִלָתָהּ שֶׁל רָחֵל לֹא חָלַק שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין עִם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. אַחֵר, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה אֲחֵרִים, כְּגוֹן יָרָבְעָם וַחֲבֵרָיו. (בראשית רבה ע"ג)
וַיַּשְׁלִכֵם למ"ד רבתי – לית ליה רב, כי לא למדו דרכי קונם. ל' דורות מן יהודה עד צדקיה והם גלו קודם, ל' דורות מן אברהם עד יכניה. (הרוקח)
וַיַּשְׁלִכֵם למ"ד רבתי – וכשתסיר למ"ד מתיבת וַיַּשְׁ לִכֵם האותיות הנשארות גימטריא 'עשו' (376) שם רמז כשנסתלק הלימוד יבא עשיו כמו שאמרו חז"ל כשאין הקול קול יעקב הידיים ידי עשיו. (חומת אנך)
בשעה שיעקב מצפצף בקולו, אין ידי עשו שולטות. לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. אבנימוס הגרדי, נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו? אמר להן, לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן: אם [מצאתם] שם תינוקות מצפצפים בקולם, אי אתם יכולים להן, ואם לאו – אתם יכולים להם, שכך הבטיחן אביהם ואמר להם: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (ילקוט שמעוני)
וַיַּשְׁלִכֵם למ"ד רבתי – מרמז על שלושים גלויות . די' מסעות נסעה שכינה, וי' גלויות גלו סנהדרין, וי' גלויות גלו ישראל. כמ"ש בר"ה ל"א ובמדרש י' גלויות. (טעמא דקרא)
אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה , מִקְּרָאֵי מן הכתובים, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא מן המסורת. (ר"ה לא א)
טעם לעשר כי הקב"ה חס על העולם הזה שנברא בעשרה מאמרות, ולכן עשה המסע בהדרגות דחילקם לעשרה אולי ישובו בנתיים ולא תצטרך ליסע עוד. (בן יהוידע שם)
וַיַּשְׁלִכֵם למ"ד רבתי – להדגיש עוד טעם לגלותינו והיינו 'ללמד' תועים בינה וכאמרם ז"ל (פסחים פז) לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים. והיינו לפרסם האמונה ביחודו של עולם בין עכו"ם. וַיַּשְׁלִכֵם ויש לכם למ"ד רבתי לפרסם אחדות הבורא ית'.(אזנים לתורה)
מ. מִי יַ עֲלֶה לָּ נוּ הַ שָּׁמַיְמָה. יש בכאן רמז כי השם המיוחד לא תתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנימולים שהם חתומים באות ברית קדש, ומצינו ג"כ שלא יתנבא מעומד אלא מי שהוא נמול, שכן מצינו באברהם קודם המילה שכתוב בו (בראשית יז) ויפול על פניו, לא היה מתנבא אלא נופל, לאחר המילה מעומד שכן כתוב (שם יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה', ובלעם לא התנבא מעולם אלא נופל שנאמר (במדבר כד) נופל וגלוי עינים, וכן רמזו משה במה שאמר להקב"ה בסנה (שמות ג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, יאמר כי הנמולים ישאלוהו על השם המיוחד.
ומפני שהמצוה חתומה באות ברית קדש, על כן אמרו במדרש (שיר ב) בצבאות או באילות השדה, צבא שיש לי בה אות. ולא אמרו שהיה לי לאות. והזכיר הכתוב ברמז מילת הבשר בחתימת השם המיוחד אחר שהזכיר בפירוש מילת הלב באמרו למעלה ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', כי מילת הלב הוא ביטול יצר הרע, וכשיתבטל היצר הרע נמצאו אבריו של אדם כולם נמשכים ומדובקים בשם המיוחד ויעשו בטבע מה שהשכל מחייב. ובא הרמז בפרשה הזאת להורות כי בזמן הגאולה יהיו כל ישראל בעלי ההשגה מולי הלב והבשר, דבקים בשם המיוחד, וזהו רמז מי יעלה לנו השמימה. וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. (רבינו בחיי)
נ. עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר . שנאמר עליה הֲלֹא מִצְעָר הִוא (פסוק כ), כי מתחלה היה שמה בלע, ואע"פ שלא נהפכה צוער באותו פעם בבקשת לוט, לאחר שעלה לוט מצוער וישב לו בהר, נבלעו דיורית של צוער במקומו, לכך נקראת בלע שנבלעו דיוריה, סדום שהיתה כמשרפות סיד, עמורה שנתעמרו יושביה ונקטפו, אדמה שנהפך כמו אדמה, צבוים שנפלו נפשות מן האש והגפרית והיו צבוים בדם. ודין אחד לארבעתן.(מדרש שכל טוב בראשית יט כב)
ע. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ . שכל המצות עיקרם הלב ויש מהם זכר בפה לחיזוק הלב ויש מעשה כדי שיזכור בפה. (אבן עזרא)
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ . מפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו. (רבינו בחיי)
בְּפִיךָ כי חיים הם למוצאיהם. וּבִלְבָבְךָ . אגרא דשמעתא סברא (בעה"ט) פרש"י - שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר. (ברכות ו ב) היינו סברת הלב בתורה.
בְּפִיךָ בגימטריא 'בקי' (112), וּבִלְבָבְךָ בגימטריא 'הבנה' (62). (פרדס יוסף בשם האדמו"ר ה'פני מנחם')
ק. וְשָׁב יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים. אפשר דישיב ניצוצות הקדושה אשר נתפזרו למקום הסט"א ומן הדין כביכול הי"ל להימנע דהוי מעין דוגמת אבידה שלא חייב להחזיר כזקן ואינה לפי כבודו ועכ"ז וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב דכביכול נמשל ישראל לאשה דהדין הוא נשבית חייב לפדותה פעם א' ופעם ב' הוא פטור ומצד רחמיו אף בפעם שנית פודה אותנו ושב ה"א על גלות בבל. וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב פעם אחרת בגלות זה מצד הרחמים ואינו מן הדין דאינו חייב לפדותה אלא פעם אחת. (נחל קדומים)
ש. רמז לדבר: אֵין שָׂ טָן וְ אֵין פֶּ גַע רָ ע )מלכים א ה יח( ראשי תיבות שופר . פירוש, כשיש שופר אין פגע רע. (טור או"ח תקפה) וקשה היכא רמיזא אין שטן אדרבה להיפוך משמע ח"ו ונ"ל דהוא ע"ד שמצינו במדרש שסמאל עצמו מלמד זכות על ישראל ואמר יש לך עם כמלאכים כו' ע"כ אמר כאן שָׂ טָן וְ אֵין פֶּ גַע רָ ע כלומר אף שהשטן שם הוא מ"מ אין פגע רע כי הוא עצמו נהפך לטובה ממילא הוה כאלו אינו שם כלל והוה שפיר אין שטן. (ט"ז ס"ק ז שם)
ת. וְנָתַן יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ ישמעאל וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אדום. וכן מיכה (ה ח) התנבא עליהם לעתיד לבוא ואמר תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ . והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם. ומפני שבני ישמעאל קשים לישראל יותר מבני עשיו, לכן קראן הכתוב אֹיְבֶיךָ (מנחת יהודה)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
אנחנו בצד של החזקים!
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
אוצרות בלב הים
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
אנחנו קודש למענך
האם מותר לפנות למקובלים?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך עושים קידוש?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
