ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בדיקת חמץ,ערב פסח וליל הסדר ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר מהלך הסדר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ז

בדיקת חמץ,ערב פסח וליל הסדר

מתוך "קול צופייך" גיליון 398



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

בדיקת חמץ
שבוע הבא לעת הזאת כולנו מסובין. אבל צריכים לדעת שלמעשה שלושים יום לפני פסח שואלין ודורשין בהלכות הפסח. והאשה מכינה את הבית ומנקה ומבערת את כל החמץ כבר כמה ימים לפני פסח, והבעל והאיש באים על המוכן בליל ערב פסח לבדוק את הבית.

ואין על הבודק לזלזל בבדיקה, למרות ואע"פ שהאשה טרחה ויגעה וטיהרה את הדירה מחמץ, ועליו לבדוק כדבעי בחורין ובסדקין.

תיקים - תיקים של ילדים, נשים וגברים יש לבדוק מחמץ. לפעמים אדם הולך לעבודה ומניח בתיקו אוכל, ולא היה לו חשק לאכול והאוכל נשאר בתיק. וכן יש נשים שיש להן תיק מיוחד לאירועים ולעיתים היא מניחה בו חתיכת עוגה וכדו' מהאירוע, והיא נשכחה בתיק, ולכן יש לבדוק את התיקים היטב שמא נשאר בהם חמץ, ובודאי שיש לבדוק את תיקי הילדים כי יש בהם הרבה חמץ. וטוב לתת לכל ילד לנקות את הילקוט שלו כדי לשתף אותם בניקוי החמץ.

כיסי הבגדים - יבדוק היטב את הכיסים שבבגדיו שלא נשאר בהם פירורי חמץ.

עשרה פתיתים
על פי האר"י הקדוש, צריך להניח לבדיקת חמץ עשרה פתיתים פחותים מכזית, עטופים בנייר וסגורים בשקית כדי שלא יתפזרו. וטוב לרשום בפתק את המקום שהניחום, כדי שלא ישכח מקומם. ואין להסתפק בלקיטתם בלבד אלא יבדוק את כל המקומות מחמץ בחורין ובסדקין. עשרה פתיתים אלו שורפם למחרת עם שאר החמץ. ויש נוהגים שאדם אחר מבני הבית מניח את הפתיתים (עיין לשו"ע סי' תל"ב סעי' ב' ברמ"א, ועיין בכה"ח שם ס"ק ל"א משם האר"י והשל"ה למה דוקא עשרה פתיתים).

ביטול חמץ - לאחר הבדיקה
אחר הבדיקה יבטל את החמץ מיד. ותקנו חכמים שיאמר נוסח ביטול בפיו "כל חמירא" וכו'. ויכול לומר בלשון שמבין "כל חמץ ושאור הנמצא ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יהא בטל וחשוב כעפר הארץ".

איסור אכילת מצה בערב פסח
הרמב"ם הביא את דברי הירושלמי (פ"ו מהל' חמץ ומצה הי"ב), וז"ל: "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות וכו'. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצות חביבות עליו אבל בשאר ערבי שבתות או ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך", עכ"ל.

וכתב הבא"ח (צו אות כו): "ואסור לאכול מצה בערב פסח, וגם בלילה של ערב פסח אין לאכול, אבל מצה מבושלת שבישלה קודם י"ד מותר לאכול בי"ד, כן העלתי בתשובה בס"ד בסה"ק רב פעלים או"ח ח"ג סי' כז".

ולפיכך, יקחו קמח מצה, וביום י"ג ניסן, היינו ביום ראשון, יבשלו ממנו כופתאות ואפשר לאוכלם בערב פסח. ולא כמו שאומרים לקחת מצה שלמה ולשפוך עליה מים חמים ואז מותר, כי לשון הרמב"ם היא "כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב". ואם שפך עליה מים ואפילו מים חמים, עדיין יש לה טעם וראיית מצה, ואין היכר לאכילתה בלילה.

אין אוכלים צלי בליל פסח
אנו נוהגים שלא לאכול צלי בליל פסח ואפילו צלי של עוף. ויש שגם למחרת אינם אוכלים צלי, וזה כבר תלוי במנהג.

תענית בכורות
נהגו הבכורות לצום בערב פסח. ולדעת הבא"ח הבנות אינן צמות. ונהגו הבכורים לבוא לבית הכנסת ל"סיום" לימוד מסכת (יש תעניות שחייבים לצום בהם, כגון: תשעה באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת ועוד, וגם אם יעשה בהם סיום הש"ס - אינו יכול לאכול. אך בתענית בכורות - כיון שהיא מצד מנהג על כן נהגו לעשות "סיום"). ועדיף שהבכור יסיים ואפילו מסכת אבות, או ישמע את הסיום בבית הכנסת ויבין וישמח ויאכל שם כזית.

למכה מצרים בבכוריהם
כתוב "למכה מצרים בבכוריהם" (תהלים קלו, י). הפשט הוא, אמרו בכורות מצרים לשרים ולשופטים של מצרים: הנכם רואים שכל מה שאמר משה רבינו, התקיים, ועוד מעט תתחיל מכת בכורות ואנחנו עומדים למות, ולכן תשלחו את עם ישראל! אך השרים לא התחשבו בדבריהם והתחילו הבכורות לריב איתם, לכך נאמר "למכה מצרים בבכוריהם" - שהרגו אחד את השני.

זאת ועוד, אז במקום שעבודת הקרבנות תהיה על ידי הכהנים, היא היתה על ידי הבכורות של ישראל, והם היו עובדי עבודה זרה, עד שאמר להם משה רבינו ב - י' בניסן "משכו וקחו לכם" - משכו ידיכם מעבודה זרה. במצרים היו ישראל מעונים ומשעובדים ולא היתה להם אפשרות ללמוד ולהתפלל ולקיים מצוות והיו בתוך מ"ט שערי טומאה, עד כדי כך שכשיצאו ישראל ממצרים והרגישו קושי בדרך, אמרו (שמות יד, יב) "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". והרי במצרים עבדו עבודת פרך? אלא עדיין היתה השפעת מצרים עליהם.

מצת מצוה
כל ההוצאות שמוציא אדם לשם מצוה, זה על חשבון הקב"ה. ולכן מצוה לקנות לליל פסח מצה שמורה (משעת קצירה) עבודת יד. ויוצאים ידי חובה גם במצה שמורה של מכונה. ובדיעבד יכול לקחת מצה רגילה.

עירוב חצרות
נהגו לעשות עירובי חצרות בערב פסח, ועושים את העירוב עם מצות בשיעור חצי קילו.

בזמנם היו נוהגים לקחת כמה מצות בעודן בצק ולעשות בהם חור באמצע ואח"כ היו אופים אותם. ובמצות אלו היו משתמשים לעירוב חצרות והיו תולים אותם על מסמר בבית הכנסת. אח"כ ביטלו מנהג זה מדין שאין לתלות פת. בבית הכנסת שלנו יש מקום מיוחד להנחת עירוב החצרות.

ולשם מה עושים עירוב חצרות? כיום רוב האנשים גרים בבנייני מגורים. אבל חדר המדרגות משותף לכל הדיירים וכן החצר, וחז"ל אמרו שדינם כמו רשות הרבים, ועל כן עושים עירוב חצרות כדי שאדם יוכל לטלטל מביתו לחדר המדרגות או לחצר ולהיפך.

אנו עושים עירוב חצרות פעם בשנה - בערב פסח. אבל האר"י הקדוש נהג לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת (עיין לבא"ח לך לך אות יט). פעם אמרו לאר"י הקדוש, אם אתה עושה כן בכל ערב שבת, הרי שאתה אתה גוזל מאיתנו את המצוה? אמר להם האר"י ז"ל: תכוונו לא לצאת ידי חובה בעירוב שלי, ותעשו עירוב לבד.

הדלקת נרות גדולים בליל פסח
היה פעם רב חשוב שאמר לבנו "לך ותשמע את דרשת שבת הגדול של הרב אליהו ותגיד לי אלו חידושים הוא מחדש". אני בדרשתי אמרתי שלפעמים אמירת ההגדה אורכת זמן רב, ויש להזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, וגם את ההלל יש לסיים לפני חצות (למ"ד), ועל כן יש להדליק נרות גדולים או ישים שמן בכוס גדולה, כדי שהנרות ידלקו עד שיסיים את הסעודה ואת ההגדה, כי אם מדליק בנרות קטנים והם כבו כבר כשהגיע ל'קדש ורחץ' לא קיים את המצוה של הדלקת נרות. חזר הבן לאביו וא"ל את דברי. אמר אותו רב לבנו, לך ותשאל את הרב אליהו מה המקור לחידוש זה ? אמרתי לו, שזו סברא.

הגאון מוילנא היה בתקופה מסוימת בגלות. פעם אחת, יום לפני פסח הוא הגיע לבית הכנסת שבאחת העיירות. הגבאי שראה שהגיע אורח, שאל אותו: היכן כבודו יהיה מחר בליל הסדר?

האם אתה רוצה להתארח אצל אחד מעשירי הקהילה, או שמא אצל הרב? אמר לו הגאון מוילנא: אצל הרב. הלך הגבאי ואמר לרב, שיש אורח הרוצה להתארח אצל הרב. בא הרב והזמין את הגאון לביתו. אמר לו הגאון: אני אבוא לביתך בתנאי אחד, והוא: שתכין לי קערת סדר לבדי. אמר לו הרב: אבל הרי יש קערה אחת לכולם?! אמר לו הגאון: אם לא תעשה לי קערה לבדי, אשאר בבית הכנסת. הסכים הרב לדברי האורח. והנה בליל הסדר רואה הרב שהאורח מסדר את הקערה כדעת הגאון מוילנא. ולבסוף הבין מיהו שהתארח בביתו.

יש הגדות שיש בהם תמונות של קערת הסדר והמצות נמצאות מחוץ לקערה למעלה, וזה טעות. אלא יש להניח את המצות בתוך הקערה.

לשם יחוד
טוב לכוון בכל מעשינו בליל הסדר לקיים מצוות הבורא, שכל מצוה שיש בה כוונה יתירה הרי היא משובחת ביותר. וטוב לומר "לשם יחוד" לפני שתיית ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור, כמובא בהגדה שלנו בעמוד צ"ג.

קדש
כשחוזר מבית הכנסת יבוא לביתו בשמחה ויברך את בני ביתו ויש שנוהגים להתחיל לשיר "קדש ורחץ" וכו', ולכל עדה יש את המנגינה שלה, וכל אחד יעשה כמנהגו.

ארבע הכוסות הם: א. קדש ב. סוף ההגדה ג. אחרי ברכת המזון ד. אחרי ההלל בסוף ההגדה.

א. לכתחילה בכל ארבע הכוסות רצוי לשתות שיעור רביעית (ומכוס הקידוש יזהר לשתות רביעית יין ולא רוב בלבד כדי שיצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, שהרי הסעודה תתאחר).
שיעור רביעית: כ - 90 גרם.

ב. אם שתה 4 כוסות אחת אחרי השניה - לא יצא ידי חובה.

ג. בכוס ראשונה ושניה יכול לשתות רוב רביעית, אבל בכוס שלישית או רביעית ישתה רביעית ממש, בכדי שיוכל לברך אחר כך ברכה "מעין שלוש".

יש סברא האומרת, שאם לקח כוס המכילה כמה רביעיות, אינו יכול לשתות רביעית ואח"כ עוד רביעית, אלא ישתה רוב כוס (עיין לבא"ח צו, אות כט).

ד. גם במיץ ענבים יוצאים ידי חובה. אני נוהג לשתות בכוס ראשונה ושניה מיץ ענבים. אבל בכוס שלישית ורביעית אני שותה יין. כי אם אני אשתה יין בכוס הראשונה והשניה, לא אוכל להמשיך את הסדר.

הגמרא מספרת על רבי יהודה שהיה שותה יין בליל פסח וזה היה גורם לו לכאבי ראש, עד כדי כך שהיה קושר ראשו מפסח ועד עצרת. ולשם מה הגמרא מציינת זאת? לומר לך, שלא יאמר אדם איני יכול לשתות יין או מיץ ענבים, אלא יעשה מאמץ וישתה, אלא אם כן זה פיקוח נפש.

קליות ואגוזים
בזמנם היו שולחנות קטנים, וכל אחד מהמסובים היה יושב ליד שולחן קטן. והיו מוציאים את השולחן, כדי שהתינוקות ישאלו. כיום מוציאים את קערת הסדר מלפני עורך הסדר או מהשולחן ומחזירים אותה כשמתחילים "עבדים היינו".

וכן מצוה לחלק אחרי הקידוש לילדים אגוזים או שקדים וכדו' כדי שיראו שינוי וישאלו: מדוע מרשים לנו לאכול אגוזים לפני האוכל? ועל ידי זה יתעוררו לשאול ג"כ על מצה ומרור והסבה. ומחלקים אותם לאחר הקידוש בכדי שלא יאכלו מהם לפני הקידוש (שו"ע תעב, טז).

כרפס ומרור
א. "אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים), מרור; ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן, אבל לא בשורש, אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים; וכולם מצטרפים לכזית, שהוא השיעור שלהם, ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים" (שו"ע תעג, ה).

ב. יטול בעל הבית מן הכרפס לעצמו ולכל בני ביתו, לכל אחד פחות מ"כזית". טובלין את הכרפס במי מלח, ויש שמטבילין בחומץ או במים עם לימון [ידוע שכל דבר שטיבולו במשקה, צריך נטילת ידיים. ושבעת המשקין הם: י"ד שח"ט ד"ם - יין, דבש, שמן, חלב, טל, דבש, מים. ואם רוצה לטבול את הכרפס במיץ לימון לבדו, אינו דבר שטיבולו במשקה, והיאך יטול ידיו ? וע"כ אם רוצה לטבול במיץ לימון, יוסיף לו מעט מים כדי שיהיה דבר שטיבולו במשקה ויוכל ליטול ידיו].

ג. כל אחד מהמסובין יברך על הכרפס "בורא פרי האדמה", ויכוין לפטור בברכה זו גם את המרור שיבוא אחרי כן. ואפילו אם לא כיון, אינו מברך על המרור ברכת "האדמה".

4 כזיתות של מצה
ארבע כזיתות של מצה יש בליל הסדר, ואלו הם: 2 כזיתות - מוציא מצה. 1 - כורך. 1 - אפיקומן. וי"א שבאפיקומן יש לאכול 2 כזיתות.
שיעור כזית: כ - 30 גרם.

יחץ
נוטל את המצה האמצעית מהשלוש שלפניו וחולקה לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן. את החלק הקטן מחזיר לקערה למקומו בין שתי המצות השלמות. ואת החלק הגדול מניח ליד מושבו לצורך האפיקומן.

הסיבה
הן איש והן אשה חייבים בכל דיני ליל פסח, וחייבים באכילת 4 כזיתות מצה, ושתיית 4 כוסות יין ובהסיבה.

לדעת מרן השו"ע לכתחילה חייב לאכול ולשתות בהסיבה, ואם לא היסב - חוזר ואוכל או שותה בהסיבה (שו"ע סי' תע"ב סעי' ז'). ולדעת רמ"א : אם אכל או שתה בלא הסיבה אינו צריך לחזור ולשתות, וטעמו: כי אין דרכנו להסב כל השנה.

מתי אוכלים את הביצה ?
יש אומרים שרק הבכורות אוכלים את הביצה, והשאר לא. ויש ששוברים את הביצה על ראש הבכורות, וכל אחד יעשה כמנהגו.

אלו שנוהגים לאכול את הביצה הקשה באמצע הסעודה, יזהרו לחתוך אותה לשניים. והטעם: כי אם יאכל ביצה שלמה באמצע ההגדה, עליו לברך "נפשות", ואם בירך "נפשות" נכנס לספק אם יברך על המרור "אדמה", ולכן יאכל חצי ביצה, ואחרי כמה דקות יאכל את החצי השני, ויאמר: "זכר לקרבן חגיגה". ואמנם קרבן חגיגה נאכל עם קרבן פסח, אך כיום שאין קרבן פסח אנו אוכלים ביצה זכר לקרבן חגיגה.

אם אוכל את הביצה לאחר ברכת "המוציא" אינו מברך עליה ברכה ראשונה, אך אם אוכל את הביצה לפני ברכת "המוציא", יברך עליה "שהכל".

מצות עשה לספר יציאת מצרים
"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ואף על פי שאין לו בן אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן" (רמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה הל' א- -ב).

כיום יש הרבה אנשים שיש להם עוזר או עוזרת גויים. וי"א שאסור שהגוי ישב ליד השולחן בליל הסדר.

אבל מהרמב"ם משמע שמותר. ובכל השנה יש להזהר שהגוי לא יבשל מדין בישולי עכו"ם, ולא יגע ביין שאינו מבושל.

המחשת סיפור יציאת מצרים
הספרדים נוהגים שהקטנים יוצאים מהחדר, מקלותיהם בידיהם וצרורות האפיקומן על שכמם, ודופקים על הדלת ושואלים: "מי אתם" ? והם עונים: "ישראל". "מהיכן באתם" ? "ממצרים". "לאן אתם הולכים"? "לארץ ישראל" וכו'. כלומר, הם מראים עצמם כאילו הם יצאו ממצרים ובאים לירושלים - לקיים מה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה הל' ו') "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם" וכו'.

והגדת לבנך
כשנכדי מתארחים בליל הסדר בביתנו, ואנו מגיעים בהגדה לעשר המכות, אני רגיל לומר להם שיבחרו מכה אחת שהם רוצים שאני אספר להם עליה. ואם כל אחד אומר מכה אחרת, אני אומר להם שנלך לפי הרוב, ואני מסביר להם כיד ה' הטובה עלי.

על מכת כינים אני רגיל לספר להם: מעשה בעשיר אחד שחגג את שבעת ימי החופה של בנו, וכל יום הזמין אנשים מיוחדים. והנה הוא רואה שבכל יום בא עני אחד באופן קבוע. וכיון שראה העני שהעשיר תמה על כך שבא שוב, אמר לו: דע לך שאני כמו מכת כינים, כי לא רק במכת כינים היו כינים, אלא גם במכת דם הם באו, וכן במכת צפרדע וכן בכל שאר המכות.

"אצבע אלקים היא" - במכת כינים אמרו החרטומים "אצבע אלוקים היא" (שמות ח, טו). כי אין השד יכול לשלוט על דבר שהוא פחות מכשעורה. ועוד, אם אדם עומד על הקרקע, הוא יכול לעשות כשפים, אך אם הוא באוויר, אינו יכול לעשות כשפים. וכיון שהם דרכו על הכינים, ולא ישירות על הארץ, זה כמו שעומדים באוויר.

הגמרא מספרת שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היו שמונים מכשפות במערה ליד אשקלון. והוא לקח שמונים בחורים ביום גשום, ונתן לכל אחד מהם כד חרס ובתוכו בגד לבן, וא"ל שכשהוא יתן להם סימן כולם יכנסו למערה וכל אחד ירים מכשפה אחת, כי כשהמכשפות באויר אין להם יכולת לעשות כשפים, ולבסוף הם תלו את המכשפות (עיין ברש"י מסכת סנהדרין דף מ"ד ע"ב ד"ה דבעיא מכסא).

מכת ערוב - במכת ערוב נאמר (שמות ח, יז) "ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה ". אומר הגאון שיש חיה שהטבור שלה מחובר לאדמה וקוראים לה "חיית אדם", וגם אלו באו במכת ערוב.

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך
כל מכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היה בה משהוא מיוחד ללמד את כלל עם ישראל.
אנו אומרים בהגדה: שהמצרים במצרים לקו עשר מכות, ועל הים לקו חמישים מכות, וי"א במצרים - ארבעים מכות, ועל הים - מאתים. וי"א במצרים לקו חמישים מכות, ועל הים לקו מאתים וחמישים. ולכאורה הרי ידוע שהיו עשר מכות, ולשם מה מוסיפים עוד מכות?

אלא כתוב (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", וממילא בכל מכה שמוסיפים למצרים, יש לנו רווח של "לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

ויקם פרעה לילה
פרעה הרשע וראש האפיקורסים החזיק עצמו לאלוה והיה אומר "לי יאורי ואני עשיתני". הוא כל כך טמטם את עצמו עד שחשב שהוא באמת אלוה. וכתוב (שמות יב, ל-לא) "ויקם פרעה לילה וכו' ויקרא למשה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי".

חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר משם בעל הבא"ח זיע"א: מדוע נאמר "ויקם פרעה לילה " - אם קם בודאי שהיה זה בלילה? אלא פרעה היה כ"כ רשע ולא ישן עם בגדיו כי לא חשש ממה שיקרה, אלא ישן עם פיג'מה וכשראה את המצב החמור, הרגיש לפתע שרגליו קרות קצת. הוא שאל את הרופא שלו לפשר הדבר, והרופא אמר לו שזה סימן של הגוססים. מיד קם פרעה באמצע הלילה והחל צועק למשה ולישראל "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וכו' גם צאנכם גם בקרכם". ועל זה אמר משה " גם אתה תתן בידינו זבחים", " וגם מקננו ילך עמנו".

פרעה האפיקורס אמר " מי ה' אשר אשמע בקולו". אמר לו משה, אתה אומר כך, חכה ותראה מה יהא בסופך. ואח"כ כתוב שפרעה אומר " מי ומי ההולכים" ? אמר לו משה רבנו "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו בצאנו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו", ולא עוד אלא "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות". פרעה התמלא זעם ואמר למשה "השמר לך אל תוסף ראות פני".

ולאחר מכת בכורות, פרעה מחפש את משה, והנה הוא פוגש כמה ילדים ושאל אותם: אתם יודעים היכן גר משה? אחד ענה לו: שם, ואחר אמר לו: שם, ופרעה החל רץ ממקום למקום.

אמרו הילדים לפרעה, אתה שגזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", וכי אנחנו נשתוק לך?! לכן בליל פסח יש לילדים מקום נכבד בכל מהלך הסדר והם שואלים "מה נשתנה" וכו', ומספרים להם על נסי ה'. גם המן רצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, וגם את הטף, ולכן בפורים הילדים מכים את המן.

לבסוף כשמצא פרעה את משה, אמר לו משה: הרי אתה אמרת לי שלא אראה את פניך ומי ה' אשר אשמע בקולו. אמר פרעה: הכל בטל, הנה אני הולך למות. אמר לו משה רבינו, אתה לא תמות אלא תשאר בחיים כדי להודיע את נפלאות וניסי ה' לכל העולם.

אמר לו פרעה: א"כ קומו צאו כעת מתוך עמי. אמר משה: וכי אנחנו כגנבים בלילה, אנחנו נצא ממצרים ביום. ואמר משה לפרעה, אם אתה רוצה שנצא תאמר: הרי אתם בני חורין, הרי אתם לעצמכם, שהרי נגזר על עם ישראל שישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה והם היו רק 210 שנים, וא"כ תמחל על 190 שנים שנותרו. אמר פרעה: אני מוחל רק תצאו ממצרים. ואומרים חז"ל כשאמר פרעה "קומו צאו מתוך עמי" נשמע קולו בכל מצרים עד מרחק של ארבע מאות פרסה.

כנגד ארבעה בנים
כתוב בהגדה "כנגד ארבע בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע. ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול". ויש להבין מדוע הרשע ליד החכם? אלא הרשע יותר טוב מהתם ומזה שאינו יודע לשאול. כי אם הוא יחזור בתשובה, הרי 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים', לכן בעל ההגדה כתבו ליד החכם כי אולי ידבק ממנו ויחזור בתשובה.

דם ואש
כשאומר "דם ואש ותימרות עשן", "דם צפרדע" וכו, ו"דצ"ך עד"ש באח"ב", שופך עורך הסדר מהיין שבכוסו לתוך כוס. בזמנם היו לוקחים כוס שבור, וכיום ניתן לעשות כן לתוך כוס חד פעמי ואח"כ שופכים את היין לכיור ושוטפים את הכיור וזורקים את הכוס.

מוציא מצה
א. יטביל את המצות במלח ג' פעמים ויאכל בהסיבה.

ב. לכתחילה יאכל שתי כזיתות מצה תוך כדי "אכילת פרס", דהיינו תוך 4 דקות. במצות הרכות זה יותר קשה, אבל במצות הקשות הדבר קל יותר. ומותר להרטיב את המצות כדי להקל על האכילה, אלא אם כן הוא מחמיר וכל השבוע אינו אוכל 'שרויה'.

ג. זקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה - יש מי שאומר שיאכל מצה בתחילת הסעודה. ואנחנו אומרים שיאכל מצה בסוף ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויטעם, ויאמר "זכר לקרבן פסח" וכו'.

יזהר לא לישון באמצע הסעודה
אם בליל פסח ישן באמצע הסעודה נכנס לבעיה של 'היסח הדעת' לענין ברכת "המוציא" וברכת המזון, ועל כן יזהר שלא ישן באמצע הסעודה.

כורך
לאחר אכילת המרור נוטל "כזית" מן המצה התחתונה ומניח בתוכה "כזית" מרור וטובל בחרוסת ואומר: "זכר למקדש כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת" וכו', ואוכל בהסיבה.

הלל היה כורך כזית מצה, כזית מרור, וכזית מקרבן פסח ואוכלן. ויש לשאול, מי יכול להכניס ג' כזיתות לתוך פיו ולאוכלם בבת אחת? אלא הלל היה אוכל לאט לאט. ואותו דבר אנחנו אוכלים את המצה, המרור והחרוסת, לאט לאט. ולא יניחם בצלחת ויקח חתיכה ויאכל, אלא יאחז בידו ויאכל.

הלל
לאחר תפילת ערבית בליל החג אומרים הלל שלם. וכשמברך על "ההלל" יכוין לפטור גם את ההלל שבהגדה. גם האשכנזים בארץ ישראל מברכים על ההלל הנאמר בתפילת ערבית בליל פסח.

את "ההלל" שבהגדה אנו מחלקים לשני חלקים. ויש שביארו את הטעם לכך, כי במצרים התחילו עם ישראל לומר "הלל", וברגע שהתחילו המצרים למות ונשמעה צעקה גדולה בכל מצרים, הפסיקו באמירתו, ואח"כ המשיכו.

להלל ולשבח
הקב"ה שולח בליל פסח את המלאכים לראות את ליל הסדר שנערך בבתים, וחוזרים המלאכים ואומרים ראינו שולחן ערוך ונרות דולקים, וקוראים בספרים, אך הקב"ה אינו מרוצה מתשובתם, ושולח שוב מלאכים וגם הם חוזרים עם תשובה מעין זו. עד ששולח מלאכים פקחים והם שואלים מה אתם עושים בליל הסדר? ועונים להם: אנו משבחים ומהללים את הקב"ה על הנסים שעשה עמנו. הולכים המלאכים ואומרים זאת לקב"ה, והוא אומר להם: לכו ותשאלו את ישראל מתי נעשו נסים אלו. הולכים המלאכים ושואלים זאת, ועם ישראל עונים: שנסים אלו היו לפני כאלפיים שנה. אומר הקב"ה אם עדיין הם זוכרים את הנסים ההם, ראויים הם שאעשה להם עוד נסים ונפלאות (עיין ברעיא מהימנא פרשת בא דף מ' ע"ב, וכן בכה"ח סי' תע"ג ס"ק קנ"ב).

ויה"ר שהקב"ה יעשה עמנו נסים ונפלאות, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". יראו ענינו וישמח לבנו בביאת הגואל, ונזכה השנה הזו לראות בבנין בית המקדש, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il