ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- ענג שבת
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
ערב שבת קודש
פרשת חיי שרה - תולדות
עלון מס' 3 (שנה ארבעים) (1393)
כ"ג במרחשון ה'תשפ"ו (14.11.2025)
ענג שבת (306)
רבנים שונים
309 - עונג שבת פרשות לך לך-וירא
310 - עונג שבת פרשות חיי שרה-תולדות
311 - עונג שבת פרשות ויצא-וישלח
טען עוד
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.05– 17.18
ת"א 16.19 – 17.20
חיפה 16.09 – 17.18
ב"ש 16.23 – 17.21
אילת 16.16 – 17.19
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת חיי שרה – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.36 – 4.41
זמן הנחת תפילין 5.20 – 5.26
הנץ החמה (מישור) 6.10 – 6.16
הנץ החמה (הנראה) 6.16 – 6.21
ס"ז ק"ש מג"א 8.01 – 8.03
ס"ז ק"ש הגר"א 8.46 – 8.50
חצות היום 11.25 – 11.27
מנחה גדולה 11.56 – 11.57
שקיעת החמה 16.40 – 16.38
צאת הכוכבים ב' 17.30 – 17.28
דף יומי: זבחים סב - סח
מועדי השבת תולדות
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.02– 17.16
ת"א 16.16 – 17.17
חיפה 16.05 – 17.15
ב"ש 16.20 – 17.19
אילת 16.13 – 17.17
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת תולדות – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.41 – 4.41
זמן הנחת תפילין 5.26 – 5.26
הנץ החמה (מישור) 6.16 – 6.16
הנץ החמה (הנראה) 6.22 – 6.21
ס"ז ק"ש מג"א 8.04 – 8.03
ס"ז ק"ש הגר"א 8.50 – 8.50
חצות היום 11.27 – 11.27
מנחה גדולה 11.57 – 11.57
שקיעת החמה 16.37 – 16.38
צאת הכוכבים ב' 17.27 – 17.28
דף יומי: זבחים סט - עה
לעילוי נשמת אספירנס תקוה דורף בת פרחה ויעקב ז"ל. יהי זכרה ברוך!
בארות יצחק, עוטף עזה (והקונספציה):
''מעשה אבות סימן לבנים''- זהו הביטוי שטבע הרמב''ן בפירושו לספר בראשית.
ביטוי זה מלמד על טבע האדם לפעול כפי שפעלו אבותיו ברמה הטבעית. כמו כן מעשה אבות מביאים אותנו למעלה גבוהה יותר - לקחת השראה ממעשי האבות המפורטים לנו במקרא לחיים שלנו מתוך בנייה מודעת של תכונות ומעלות של אבותינו ויישומן בחיינו.
בפרשתינו מתוארות חפירת הבארות הנמרצת של יצחק וסתימתן המיידית בידי הפלשתים. אחרי שיצחק חופר את הבארות 'עשק' (כי התעשקו עמו) ו'שטנה' הפלשתים סותמים אותן, הוא חופר את 'רחובות' שנשארת פתוחה (ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו), כאשר הוא חופר את הבאר הרביעית - באר שבע מגיע אבימלך מלך גרר וכורת איתו ברית. יצחק שואל את אבימלך בתמהון: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי?'' ואבימלך משיב: "ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו... ונכרתה ברית עמך" (כ''ו, כ''ז-כ''ח).
מהסיפור הזה אנו יכולים לראות את הטבע המושרש בשני העמים, כפי שיצחק פעל נמרצות, בנה ופיתח חקלאות ותשתיות, כך גם בימינו מדינת ישראל מובילה בכל מדד. מבניה ועד חינוך, מחקלאות והתפלת מים ועד לטכנולוגית בינה מלאכותית המתקדמת ביותר. ומנגד - ''הפלשתים המודרנים'' היושבים בדיוק בערי פלשתים המקראיות כמו עזה וגרר ממשיכים לסתום בארות, תרבות של הרס והשחתה טבועה בהם. נדמה לי שקשה לנו היהודים בישראל להבין את תרבות ההרס הזו ואת האלימות הנוראה הכרוכה בה אבל זו המציאות.
בדורו של יצחק העקשנות על המשך הבנייה, העשייה, חפירת הבארות למרות הפלישתים העומדים בדרך הרשימה את אבימלך וגרמה בסופו של דבר לברית של שלום עם הפלישתים. בימינו לא נוכל להשאר שבויים בקונספציה שרק בנייה והתעצמות כוחות הצמיחה מצידנו תספיק כדי להביא שלום, אויבינו לא הסתפקו בסתימת בארות. ארגון החמס הביא עלינו מתקפה איומה חסרת תקדים לפני כשנתיים. במחיר דמים כבד ביותר ישראל הצליחה להשיב מלחמה לשנות את מאזן הכוחות בגזרות השונות ולהשיב את החטופים החיים ונכון לשעה זו את רוב הגופות לקבר ישראל. למדנו בדרך קשה ומייסרת שאין אנו יכולים להסתפק רק בבניה חפירת בארות יצירה ופיתוח. בתמימותנו ציפינו שפעולות אלו יביאו לבסוף להשלמת האויב איתנו. מסתבר שטעינו. כדי להביא שלום נצטרך לאחוז בחרב לעמוד על המשמר מול כל התעצמות של האויב ובניית יכולות לפגוע בנו. למדנו לא להמתין לפגיעה אלא ליזום מכת מנע. נצטרך לעבור שלב קשה של הכחדת הרוע כדי שנוכל לחזור לחיות בביטחון בארצנו. לא נשכח את האנרגיה הבסיסית המניעה אותנו ממורשתו של יצחק אבינו להמשיך ולחפור בארות לבסוף כולנו נצחק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". הרב דעואל (דולי) בסוק
העלון מוקדש לזכר ולע"נ נחמה חיה כהן ע"ה, בת יצחק משה קרוטהמר ז"ל, נפטרה ב-ב' בכסלו תשע"ז, יהי זכרה ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ חיים מנחם בסוק ז"ל, נפטר ב-ז' בכסלו תשס"ז, יהי זכרו ברוך!
דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת חיי שרה
ההפטרה: "והמלך דוד זקן" (מלכים א' א, א).
מברכים החודש: כסלו
המולד: יום חמישי שעה 1, 38 דקות ו-9 חלקים.
ראש חודש כסלו ביום השישי, הבא עלינו לטובה!
אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים נשמות.
יום חמישי: אומרים במנחה יום כיפור קטן. אומרים אבינו מלכנו ותחנון.
יום כפור קטן ממאמרי הרב חיים זוננפלד זצ"ל ב"ענג שבת"
רבי משה קורדובירו היה קורא לערב חודש בשם 'יום כפור קטן' ואנשי מעשה נוהגים להתענות בו. טעם לדבר, כי ראש חודש הוא יום כפרה על עוונות החודש שעבר, שהרי מקריבים בו שעיר החטאת, וכפי שאומרים במוסף של ראש חודש 'זמן כפרה לכל תולדותם'.
המתענים בו אומרים בתפילת מנחה סדר סליחות הנקרא 'יום כפור קטן' וקוראים בתורה כבתענית ציבור. אך אף רבים שאינם מתענים אומרים את סדר הסליחות עם תפילת מנחה.
כתב המגן אברהם, כי מנהג טוב לומר את סדר הסליחות לפני תפילת מנחה, כי מן המנחה ולמעלה חל ראש חודש (ולכן אין אומרים תחנון), אך הרוב נוהג להתפלל מנחה בתוך סדר הסליחות, כמודפס בסידורים (ולא יפה עשו בסידורים החדשים, שהשמיטו את סדרי הסליחות לתעניות וכו').
כשראש חודש חל בשבת או ביום ראשון, מקדימים יום כיפור קטן ליום חמישי שלפניהם, שאין אומרים סליחות בשבת ובמנחה של ערב שבת.
אין אומרים 'יום כפור קטן' בערב ראש חודש חשון ובערב ראש חודש אייר, החלים בחודשים שאין מתענים בהם; בערב ראש חודש טבת, שחל בימי החנוכה; ולפני חודש תשרי, שאף אין מברכים עליו. וסימן לדבר: חטאת – ראשי תיבות: חשון, טבת, אייר, תשרי.
מלבד ייחודו העצמי של 'יום כפור קטן', ייחסו סגוליות רבה לסליחות אלו להגן ולהציל מפני כל מיני גזירות רעות ופורענויות.
יום שישי ראש חודש:
יום חמישי בערב: בערבית יעלה ויבוא.
יום שישי: שחרית: חצי הלל, קדיש שלם. שיר של יום. ברכי נפשי. קריאה בתורה. למוסף חולצים התפילין (שולחן ערוך תכג, ד. משנה ברורה כה, נט).
'יעלה ויבוא' בתפילות ראש החודש
יש הבדל בין שמונה-עשרה של ערבית לשמונה-עשרה של שחרית ומנחה לגבי השוכח לומר 'יעלה ויבוא'. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' ומסיים את הברכה. אך אם כבר הזכיר את שם ה', ממשיך בתפילתו ואינו חוזר. הנימוק לכך הוא, משום שאין מקדשים את החודש בלילה.
אבל השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או בתפילת מנחה, אם עדיין לא הזכיר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' כנ"ל. ואם הזכיר כבר את שם ה', מסיים 'למדני חוקיך' (במקום 'המחזיר שכינתו לציון'), וחוזר ואומר 'יעלה ויבוא'... 'ותחזינה' וגומר את הברכה.
אם כבר סיים ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' ועדיין לא פתח במלה 'מודים' של הברכה הבאה אומר במקום זה 'יעלה ויבוא' וממשיך 'מודים אנחנו לך'. הנימוק לכך, כי כל עוד לא פתח בברכה שלאחריה, נחשב לו כעומד עדיין בברכה הקודמת, אך אינו חוזר, כיון שכבר חתם את הברכה עם שם ה'. הנזכר אחרי שהתחיל 'מודים' ואילך שלא אמר 'יעלה ויבוא', כל עוד לא סיים תפילתו חוזר ל'רצה' ואומר 'יעלה ויבוא' וממשיך כסדר התפילה עד גמירא. נזכר אחרי הפסוק 'יהיו לרצון' (השני - לפני 'עושה שלום'), חוזר לתחילת שמונה-עשרה, אף כי לא עקר רגליו ואמר 'עושה שלום'.
החוזר לראש התפילה חוזר ואומר תחילה 'ה' שפתי תפתח'.
'יעלה ויבוא' / טרחא דציבורא
שליח ציבור ששכח לומר 'יעלה ויבוא', כל עוד לא סיים חזרת הש"ץ דינו כדין היחיד ששכח. אך אם סיים כבר את חזרת הש"ץ, מפני טורח הציבור שוב אינו חוזר מראש התפילה, אלא סומך על תפילת מוסף שעתיד להתפלל. אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת לחש שלו, אינו חוזר, הוא יוצא חובתו בתפילה שחוזר בחזרת הש"ץ. (שולחן ערוך, אורח חיים קכו, ד).
הלל
מנהג האשכנזים לברך על הלל בראש חודש ''לקרוא את ההלל'', אך הספרדים אין מברכים על ההלל בר''ח. ואין לספרדי לשנות ממנהגינו המיוסד על פי דעת הרמב''ם ומרן השלחן ערוך. גם יוצאי מרוקו צריכים לנהוג כאן בארץ ישראל כפי המנהג בארץ ישראל, שלא לברך על ההלל בראש חודש.
ספרדי המתפלל בבית כנסת של אשכנזים בראש חודש, ועבר לפני התיבה כשליח צבור, אינו רשאי לברך על קריאת ההלל כמנהג אשכנז, דשב ואל תעשה עדיף, אלא יתן לאחד מהצבור שיברך על ההלל במקומו. וכן אם נוסע לחוץ לארץ למקום שנהגו לברך על ההלל, ועומד כשליח צבור, יתן לאחר לברך.
בני עדות המזרח שנהגו בחוץ לארץ לברך על ההלל בראש חודש, ועלו לארץ ישראל, עליהם לשנות ממנהגם ולנהוג כאן, בארץ ישראל, כמנהג כל יתר עדות המזרח שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו של השלחן ערוך. ואם טעה ובירך על ההלל, יאמר מיד ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'', שיש אומרים שלספרדים זה ברכה לבטלה. (ילקוט יוסף, יביע אומר, שותי חוה דעה)
שבת פרשת תולדות
ההפטרה: "משא דבר ה'" (מלאכי א', א').
ברכת / קדוש הלבנה
מליל שני ד' בכסלו ועד ליל שישי ט"ו בחודש.
הירח במהלכו, שלא כשמש, הוא גדל והולך או מתמעט והולך מלילה ללילה עד שהוא נעלם כליל. הופעתו של הירח מחדש לאחר היעלמותו נקרא בשם 'חידוש הלבנה'. על כן נאמר בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תכו סעיף א): "הרואה לבנה בחידושה מברך 'אשר במאמרו ברא שחקים' וכו'".
בגמרא אמרו (סנהדרין מב, א): "כל המברך על החודש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה".
אין מברכין עליה עד שיעברו 7 ימים עליה (מהמולד) (שם ס' ד), כמנהג עדות המזרח. פוסקים רבים מהאחרונים פסקו משעברו 3 ימים.
כשמברך הברכה אינו פונה אל הלבנה, אלא פניו לכיוון שמתפללים ונותן עיניו בה ומברך, וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח), כי יסתכל בה רק פעם אחת ואח"כ אסור להסתכל בלבנה.
"ותן טל ומטר לברכה"
מיום שישי ח' בכסלו, המסופק אם הזכיר טל ומטר – אינו חוזר. כי כבר הוחזק לומר במשך 30 יום 90 פעם טל ומטר, או כשאמר 90 פעם ויש אומרים 100 פעם (ולחתם סופר 101 פעם): "ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה", אזי מוחזק הוא שלא טעה כבר – לכן אינו חוזר. בגמרא במסכת ברכות (כט.) אמרו, טעה ולא שאל גשמים בברכת השנים, מחזירין אותו. כלומר, אם טעה אדם ולא הזכיר בקשה על הגשמים בברכת השנים, דינו כדין מי שחיסר ברכה אחת מברכות התפילה, שאין תפילתו תפילה שלימה. התוצאה מכך היא: שאם סיים תפילתו בלא שאלת גשמים, עליו לחזור ולהתפלל שנית את כל תפילת העמידה. כך פסקו הרמב"ם בהלכות תפילה, פרק י'. והשלחן ערוך בסימן קיז.
מערכת המשפט בישראל והציבור הדתי / עו"ד דוד שפירא / מחבר סדרת הספרים
המקור לאיסור ערכאות-שיטת הרמב"ן
בשונה מפירושו של רש"י על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהן," הרמב"ן על התורה לא הסתפק בהבאת האיסור להישפט בפני ערכאות של גויים, אלא הביא אף את האיסור השני המופיע במדרש שלמדנו שבוע שעבר – "לפניהם ולא לפני הדיוטות". הרמב"ם מבהיר כי המומחים "הן הסמוכין בארץ ישראל", ואילו הדיוטות הם אלה "שאינם הסמוכין" בארץ ישראל. במשפטים מסוימים, כגון דיני קנסות, יש צורך בדיינים מומחים דווקא, "אבל שאר דיני ממונות, כגון הודאות והלוואות – אינן צריכין מומחה; אלא אפילו שלושה הדיוטות"." (סנהדרין ד, א) ולמה נדרש שלשה? הגמרא בתחילת מסכת סנהדרין מסבירה כי מתוך שלושה אנשים, לא ייתכן שאף אחד לא יהיה בקיא בדין.
לאחר שהרמב"ן הרחיב את פשר איסור "לפניהם" וכלל בגדרו גם שופטים הדיוטות, הוא הרחיב את גדרי איסור ערכאות של גויים וכלל בו אף יהודים שאינם דנים על פי דיני התורה. עם זאת, הרמב"ן מציין הבחנה משמעותית בין שופט גוי לבין שופט יהודי שאינו דן על פי דיני התורה: "שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובקבלום עילויהו דינו דין , אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין". כלומר, אם התובע והנתבע מסכימים לקבל את פסק דינו של שופט יהודי שאינו דן על פי דיני התורה, הרי שהצדדים אינם עוברים על איסור ערכאות.
פירושו של הרמב"ן מעורר קושיות הלכתיות מהותיות: ראשית, יש לברר את מהותו של האיסור להישפט בפני הדיוטות שמביא הרמב"ן. שושלת הסמיכה שהתחילה ממשה רבנו ונמשכה דור אחר דור, בטלה זה מכבר. בימינו אין דיינים סמוכים אלא רק הדיוטות. אם כן, כיצד ניתן לקיים דין תורה כיום? האם גם בהגשת תביעה לבית הדין הרבני יש בכך משום עבירה על איסור "לפניהם ולא לפני הדיוטות"? שנית, יש לדון בהבחנה שציין הרמב"ן בין שופטים גויים לשופטים יהודים. אם שני יהודים מסכימים להעניק לשופט אזרחי יהודי סמכות לדון בתיק שלהם, האם לפי דעת הרמב"ן יש בכך איסור? והאם חוקי מדינת ישראל (ובפרט "חוק יסוד: השפיטה"), שהתקבלו בהסכמת נציגי העם בכנסת, נחשבים להסכמה של בעלי הדין למינוי שופטים אזרחיים יהודים?
הגמרא במסכת גיטין (פח ע"ב) דנה בסמכות בית הדין לפעול מחוץ לארץ ישראל. הגמרא מביאה דו-שיח בין אביי לרב יוסף. אביי ראה את רב יוסף מסדר גט בכפייה, ותמה מהיכן נגזרת סמכותו של רב יוסף לעשות כן, שהרי כל דיין בחוץ לארץ הוא "הדיוט". רב יוסף השיב כי אף על פי היותו הדיוט, דייני בבל נחשבים לשליחיהם של דייני ארץ ישראל. מכוח שליחות זו הם מוסמכים לדון בעניינים שכיחים.
אולם מה הדין בימינו, כאשר אין דיין סמוך בשום מקום, לא בחוץ לארץ ואף לא בארץ ישראל? כיצד יכולים הדיינים בארץ ישראל לדון כיום, אם גם הם נחשבים הדיוטות בלבד? הרמב"ן (חידושי הרמב"ן סנהדרין כג ע"א) משיב כי עיקרון השליחות תקף גם בימינו. מאז שבטלה הסמיכה, הדיינים פועלים מכוח הדיינים הסמוכים שהיו בעבר, כפי שדיינים פעלו בבבל מכוח הדיינים הסמוכים שבארץ ישראל. אם כן, נראה כי האיסור "לפניהם ולא לפני הדיוטות" אינו חל בימינו כלל. אחרת אין אפשרות להביא שום סוג של תביעה לפני בית דין רבני. ייתכן שזהו ההסבר לעובדה שאיסור זה, אף על פי שהרמב"ם הביא אותו, לא הובא בשולחן ערוך. המחבר הביא אך ורק את האיסור הראשון הנלמד מ"לפניהם", דהיינו האיסור להישפט בערכאות של גויים, אולם לא את האיסור השני, מפני שכיום אין איסור להישפט אצל הדיוטות.
זוית הלכתית / הרב חן שריג, דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט מתי מותר לרמוז לגוי?
אחת הסוגיות המפורסמות בהלכות שבת היא ה רמיזה לגוי. רבים נוטים לחשוב שניתן לבקש מגוי כל דבר בשבת ובלבד שהדבר יעשה ברמיזה, אך למעשה הדברים מורכבים הרבה יותר. נפתח בשאלה: היכן מצאנו שהתירו לרמוז לגוי? בגמרא (שבת קכא,א) נאמר שבמקרה של דליקה אסור לומר לגוי במפורש לכבות את האש, מפני שעושהו שלוחו, אך מותר לומר: "כל המכבה – אינו מפסיד." רש״י מסביר שהדבר מותר כי הגוי פועל מעצמו ואינו שליחו של ישראל" ונכרי מדעתיה דידיה עביד" ולכן מותר. הריטב״א מוסיף שמדובר רק ב"גילוי דעת בעלמא", ולא כאמירה ישירה, ושרק במקום הפסד ממונו הקלו בכך.
נחלקו הראשונים אם היתר לרמוז לגוי שייך דווקא בדליקה, או בכל מצב של הפסד ממון. השולחן ערוך (שו"ע או"ח שז, יט) הכריע להקל גם בשאר מצבי הפסד לומר לגוי "כל המציל אינו מפסיד" כגון סחורה הניזוקה בגשם או חבית יין שהולכת לאיבוד. המשנה ברורה הסביר שהטעם להיתר הוא שאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו לרמוז לגוי, הוא יבוא לחלל בעצמו שבת בכדי להציל את ממונו.
דוגמאות מעשיות להיתר לרמוז במקום הפסד: מכשיר חשמלי הפועל בחינם, מותר לומר לגוי "חבל על החשמל." רכב החונה במקום שעלולים לגרור אותו, מותר לרמוז לגוי: "אם הרכב יישאר כאן אקבל קנס." וכנ"ל לגבי חפצים יקרים נותרו בחוץ וחשש שייהרסו בגשם.
סילוק נזק: הריטב״א הוסיף שההיתר לרמוז לגוי נובע מכך שאין כאן הנאה ישירה מהמעשה עצמו של כיבוי האש אלא מסילוק הנזק, וכן כתבו התוספות (שבת קכב, א) "שאין גופו נהנה מן הכיבוי", מכאן למדו חלק מהפוסקים שמותר לרמוז לגוי לתקן מקרר לפני שהמאכלים יתקלקלו, או לכבות מזגן כדי לסלק קור, או לפתוח דלת בכרטיס מגנטי, כי הכוונה היא להסיר הפרעה ולא ליהנות מהמלאכה עצמה. (עי׳ גריש"א מלכים אמניך, עמ׳ תקכה)
רמיזה לצורך "ריבוי הנאה": הרמ״א (שז, כב) כתב: "כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו". עם זאת, מצאנו מקרה נוסף שהתירו בו רמיזה. מן הפסוק "ודבר דבר" למדו בגמרא (שבת קנ, א) שדיבור אסור, אך הרהור מותר. מכאן למדנו שגם אם אסור לצוות על עשיית מלאכה, מותר לרמוז עליה ברמז שאינו מפורש. לדוגמה: אסור לשכור פועלים למוצאי שבת, אבל מותר לרמוז לפועל "היה נכון עמי לערב". וכן פסק השולחן ערוך (שז, ב) שמותר לומר לגוי אחרי השבת: "מדוע לא עשית זאת בשבת הקודמת?" – כרמז לעתיד. כתב המשנ"ב שגם אם הגוי יעשה מעצמו, ממילא אין היתר להנות ממלאכה שיעשה עבור יהודי אפילו עשה מעצמו ללא כל רמיזה. ולכן ההיתר של השלחן ערוך לרמוז לגוי מתייחסים לאופן שמותר להנות ממעשה הגוי, כגון בצאת שבת לאחר זמן "בכדי שיעשה" (שחלף הזמן הדרוש לעשותה במוצאי שבת), או אפילו במהלך השבת, כשיש רק "ריבוי הנאה" כגון שהגוי הוסיף שמן לנר שכבר דלק, שמותר ליהנות ממנו. המגן אברהם מוסיף שההיתר חל רק כאשר הרמיזה איננה ציווי ישיר, אלא תיאור כללי, כמו "קשה לקרוא לאור הזה", שממנו הגוי יבין מעצמו מה נדרש.
דוגמאות מעשיות לריבוי הנאה המותרת ברמיזה: אם החשמל נפל והפלטה כבתה, והואכל עודנו חם, מותר לספר לגוי שחבל שהאוכל יתקרר, והוא יבין מעצמו להדליק את הפלטה, וכן אם יש מזגן אחד בבית שמקרר ורוצים להדליק מזגן נוסף ניתן לומר בדרך סיפור, (ואם יש חום גדול מותר לומר מפורשות, מדין שבות דשבות לצורך מצווה).
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
אנחנו קודש למענך
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
